למזלו של בנימין נתניהו, תמיד יהיה לו את אבו מאזן להימלט אליו

האמת היא, ללא שמץ של ציניות, שבתחום הזה הוא הכי טוב. בנימין נתניהו היה יכול להיות ליטיגטור מופלא, טוב אפילו מאלן דרשוביץ. הקשיים שבהם הוא נתקל הם בתחום העשייה, לא הדיבור. נחזור רגע לתקציב: נתניהו נתן בשבועות האחרונים את השואו הרגיל שלו בעניין האחריות הפיסקלית הנדרשת, הצורך לא להגדיל את הגירעון, החובה לשמור על המסגרת – אחרת הכל יקרוס.

הוא אמר ונאם והסביר ופגש את הנגידה פלוג ותדרך עיתונאים והדגיש כל מה שצריך להדגיש, כל מה שהדגיש כל הקריירה. לפיד, כזכור, חתר ליעד גירעון של 3.5%, בעוד נתניהו התעקש להישאר ביעד גירעון של 3% בלבד. נו, ואיך זה נגמר? ביעד גירעון של 3.4%, שזה כמעט מה שלפיד קבע מלכתחילה. בקיצור, נתניהו התקפל. זה אומר שהוא לא רק בוגד בעקרונות המדיניים (לא לקיים מו"מ עם טרור) והצבאיים ("אמוטט את שלטון חמאס") שלו, אלא גם בעקרונות הכלכליים.

אבו מאזן ונתניהו | צילום: רויטרס

אם צריך, הוא ישנה כל תאוריה וכל תזה בהן דגל כל החיים, כדי לשמור על הקואליציה. זה מוזר, כי נתניהו נכנס למשחק הזה עם קלפים טובים בהרבה מאלה של יאיר לפיד. הסקרים מחייכים אליו, פרישתו של גדעון סער (זוכרים?) משאירה אותו בבדידות מזהרת בליכוד, אין לו אלטרנטיבה ובחירות חפוזות עכשיו יותירו אותו, קרוב לוודאי, באותו מעון בבלפור. לפיד, לעומת זאת, נחתך למחצית מכוחו בסקרים ומדמם מנדטים באופן קבוע. ובכל זאת, ביבי מצמץ ראשון.

לקראת החג, ניסה נתניהו את הטריק הכי ישן בספר: פגש, שוב, את ליצמן ואת גפני, ההאקל וג'אקל של הפוליטיקה הישראלית, כדי לאותת ללפיד שיש לו אלטרנטיבה. לפיד, בתגובה, גישש אצל הח"כים הערבים אם יתמכו בו לתפקיד יו"ר האופוזיציה, והדליף את זה. בביעותיו, ראה נתניהו את עצמו מחובק עם דרעי וליצמן, מוכר (שוב) את המדינה לחרדים, בעוד לפיד מוביל אופוזיציה לוחמת.

זאת, ועוד: אחד, אביגדור ליברמן, התקשר לנתניהו מחו"ל, והודיע לו חד-משמעית שאין החלפת קואליציה. זה או ההרכב הנוכחי או בחירות. גם לליברמן אין יותר מדי כדורים במחסנית, אבל יש לו ביצים. בקיצור, ביבי הבין שצריך להתקפל, והתקפל. הוסיף עוד קצת לביטחון, אישר את מע"מ 0%, והגדיל את מסגרת הגירעון. אם לא תהיה תקלה של הרגע האחרון, יעביר יאיר לפיד תקציב נוסף. הוא יכול לסמן לעצמו "וי" נאה במחברת, הבעיה היא שהסימון הזה לא יביא מנדטים. רק שיפור אמיתי במצב הכלכלי וירידה אמיתית במחירי הדיור תביא מנדטים. הסיכוי שזה יקרה דומה לסיכוי שנתניהו יעשה שלום.

נחזור לאבו מאזן: בצעירותו, הוא הכחיש רצח עם אמיתי. בזקנותו, הוא מנסה לייצר רצח עם שקרי. אבו מאזן הוא חלומו הרטוב של נתניהו. תמיד יהיה שם לחלץ אותו, תמיד יהיה שם להרים להנחתה הנדרשת במצבי מצוקה. יחד עם זאת, אסור לשכוח שאבו מאזן הוא לא יאסר ערפאת. היינו מתים שיהיה לנו עכשיו את ערפאת הטרוריסט, עם המדים והכנופיות. השר גלעד ארדן נתן אתמול סינקים לטלוויזיה וכינה את אבו מאזן "כמו ערפאת, רק בלי המדים". זה רחוק מהמציאות. אבו מאזן הוא כמו ערפאת (גם הוא ערבי), אבל בלי הטרור.

ההתנגדות של אבו מאזן לטרור אותנטית, אמיתית ועקבית. את זה לא אני אומר אלא השב"כ, אמ"ן, צה"ל וכל מי שבקי בחומר. ולכן, יהיה לנו הרבה יותר קשה איתו. התשובה האמיתית לאבו מאזן צריכה להיות הצעת שלום אמיתית וניקיון כפיים מבחינת הכוונה המכוננת. את המצרכים האלה אין לנו כרגע. ולכן הנאומים של נתניהו ימשיכו לשכנע את המשוכנעים (שזה רק אנחנו), אבל הרכבת המדינית תעזוב את התחנה. ניצני החרם האירופי כבר כאן. אמריקה מתחילה למצמץ בעניין האיראני. בסוף, נישאר כאן באמת לבד.

לכתבה במעריב השבוע