לסגור את המשרד להגנת הסביבה? נו, באמת

אם במסגרת המו"מ הקואליציוני הקשוח ראש הממשלה יידרש לצמצם את מספר השרים והמשרדים – כפי שהתחייב יאיר לפיד יותר מפעם אחת – יש לו מועמד טבעי לסגירה: המשרד להגנת הסביבה. רק לאחרונה, בכנס שעסק במצב המשק, הכריז יועצו הכלכלי הקרוב של נתניהו, אורי יוגב, ש"צריך לדאוג לעצמנו לפני הסביבה", ושהגיע הזמן לפרק את המשרד. הוא קיבל רוח גבית מעמיתו שלמה מעוז, עוד מקורב לרה"מ, שדיבר על הצורך בהפחתת הרגולציה הסביבתית.

בעולם מושלם, אגב, באמת לא היה צורך במשרד להגנת הסביבה, משום שהיא לא היתה נמצאת תחת מתקפה בלתי פוסקת. הרי גם אין משרדים להגנת התיירות או להגנת השיכון. במדינה מתוקנת השיקולים הסביבתיים היו חלק מובנה מתהליכי העבודה של כל משרדי הממשלה, ולכן לא היה צורך במשרד נפרד שישים אותם על השולחן. אבל העולם לא מושלם, וישראל בטח שלא, ובינתיים המשרד להגנת הסביבה לא רק חיוני – אלא גם הפך בשנים האחרונות לאחד המשרדים הכלכליים-החברתיים החשובים בממשלה.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

קשה להאמין שב-2013 דמויות מובילות במשק הישראלי נטועות בתפיסות שרווחו לפני 30 ו-40 שנה. ההנחה כאילו עלינו לבחור אם לדאוג לעצמנו או לסביבה אינה רלבנטית בעידן שבו כבר ברור שיש זהות אינטרסים בין השניים. המשרד להגנת הסביבה הוא למעשה המשרד להגנת האדם מפני נזקים שבני אדם אחרים (ולפעמים תאגידים גדולים) גורמים לסביבה – ובכך פוגעים גם בנו. אורי יוגב צוטט באותו כנס באומרו "מה יקרה אם נפגע בנחל שאף אחד לא מבקר בו". זה בדיוק היה אורח המחשבה שאיפשר במשך שנים למפעלים הכימיים במפרץ חיפה להפוך את הקישון לתעלה של חומצה רעילה. צוללי השייטת יכולים לספר מה זה עשה להם. בשנים האחרונות מושקעים מאות מיליוני שקלים כדי להחזיר את הגלגל לאחור, לשקם את הקישון, להפוך אותו לפארק מטרופוליני פורח ולתקן את נזקי הטיפשות של העבר. כך גם בנחלים אחרים, שהופכים – לאט מדי, מעט מדי – מהחצר האחורית של יישובים ומפעלים לאתרים שוקקי פעילות נופש, פנאי ואפילו דיג.

כבר לא בריכת ביוב מצחינה. הירקון צילום: רויטרס

האם לא למדנו שום לקח? האם העובדה שרבבות ישראלים גודשים מדי סוף שבוע את גדות הירקון, ונהנים מהעובדה שהוא כבר אינו בריכת ביוב מצחינה כמו בימים האפלים ההם, היא לא חלק מאיכות החיים והקידמה שישראל כה שואפת אליה? האם הטיפוח של הנחלים בא על חשבון האדם, או אולי משפר משמעותית את איכות חיינו? האם מישהו מתגעגע לימים שבהם הים של תל אביב היה מכוסה גושי צואה? הקמת מערך מודרני של איסוף מי ביוב וטיהורם עלתה למשלמי המסים מיליארדים רבים; אבל האם ניתן לדמיין כיום את חיינו בלעדיו?

"אם אתה רוצה להקים בית אתה צריך לחכות עשר שנים לכל האישורים של המשרד להגנת הסביבה", אמר מעוז. לא ברור מהיכן נלקח הנתון הזה, כנראה לא מהמציאות, אבל זו לא הפעם הראשונה שבה הקפדה על סטנדרטים סביבתיים מוצגת כמעצור בפני ה"קדמה" וה"פיתוח". אבל למה להיעצר בנושאי סביבה? אפשר להנמיך סטנדרטים בעוד שורה ארוכה של תחומים כדי שלא להקשות על עצמנו יותר מדי. אולי הגיע הזמן להקל בתקנות הבטיחות, הן מאוד מפריעות לתהליכי בנייה וייצור ומייקרות את המוצר הסופי, בין אם זה דירה או צעצוע לילד; וכל העניין המיותר הזה של תקני תברואה במזון – לא הגיע הזמן להפסיק להקשות על חייהם של היצרנים והמשווקים? הרי זה מאוד מייקר את האוכל שלנו. בסודאן ובפקיסטן ניתן להשיג מזון במחירים הרבה יותר נוחים, אפילו במצרים השכנה. באמת כדאי שנחתור ליישר קו עם רמת החיים במדינות המתקדמות באמת – אלה שלא מתעכבות על נהלים מיותרים ומאפשרות לכלכלה לזרום.

השר האחרון? גלעד ארדן | צילום: מרק ישראל סלם

וברצינות: הגנה על הסביבה כבר מזמן איננה דאגה לשלום פרפרים נדירים וראשנים נכחדים על חשבון רווחת האדם. לא ששמירת טבע וטיפוח מגוון בעלי חיים אינן משימות חשובות; אבל כשאנחנו מדברים על סביבה, אנחנו מדברים לפני הכל על כך שנוכל ליהנות מאספקת מים, אוויר ומזון באיכות סבירה, מתחבורה יעילה, מחלוקה הוגנת של משאבי הטבע ששייכים לכולנו ומהזכות לחיות בסביבה שבה יש גם כתמים ירוקים בתוך ים הבטון, כי אני לא מכיר מישהו שמעוניין לגדל את ילדיו בעיר שאין בה עצים, פארקים וציוץ ציפורים. מומלץ לבדוק אילו מדינות בעולם נאבקות לקדם את הנושאים הסביבתיים, מקפידות על רגולציה סביבתית מחמירה ומאמינות שנחל הוא נכס ציבורי שצריך להגן עליו; ובאילו חלקים של העולם, לעומת זאת, נכסי הטבע הם פח זבל ציבורי והרגולציה לא מפריעה למפעלים ותאגידים להרעיל את האוויר, הקרקע ומי התהום. או אז, נותר לנו רק להחליט לאיזה חלק של העולם אנחנו רוצים להשתייך.

[email protected]

טורים קודמים של הכותב:

לא לפחד: אפשר לעמוד מול חברות הענק – וגם לנצח