לעולם חוסן: גייטס ממשיך לשנות את העולם

מה הייתם יכולים לעשות אם היה לכם אפילו יותר כסף? ביל ומלינדה גייטס | צילום: רויטרס

זהו שורש הסיפור: האיש הכי עשיר באמריקה (הוא היה יכול להיות הכי עשיר בעולם, אם לא היה תורם כל כך הרבה כסף), נחוש בדעתו לחסל את המחלות הזיהומיות.

"אתאכזב מאוד אם לא אצליח להפחית ב־25 השנים הקרובות את שיעור התמותה ב־80%", מצהיר ביל גייטס, מייסד מיקרוסופט ואחד הנדבנים הגדולים בעולם, בריאיון מיוחד לפורבס. לדבריו, אם לא יעמוד ביעד הזה, פירוש הדבר "שאנחנו פשוט לא עושים את העבודה כמו שצריך".

העסק פשוט מאוד. לפחות אם תשאלו אותו. "קנה המידה להצלחה הוא חיים שניצלו. ילדים שלא הפכו לנכים", אומר גייטס (56). "זה קצת שונה ממספר היחידות שנמכרו והרווחים שהושגו, אבל זה מדיד, ואתה יכול להציב מטרות שאפתניות ולבחון את הביצועים שלך".

שימו לב למילים בהן משתמש האדם שהנדיבות שלו (חיסונים בשווי שמתקרב ל־6 מיליארד דולר במסגרת מלחמתו בחצבת, בצהבת B, בווירוס הרוטה ובאיידס) היא חלק מהפילנתרופיה הגדולה ביותר בתולדות האנושות: קנה מידה, מדיד, מטרות.

במובנים רבים זוהי בדיוק הנקודה. הקיצור הנמרץ שמאפיין את דיבורו על הילדים שהוא ואשתו מלינדה פגשו בהודו ובאפריקה ("בילינו זמן עם הילדים האלה ואנחנו רואים שהם סובלים. הם גוססים"), מתחלף בדיבור מהיר ונרגש כשמגיעים לדון במספרים שמתחת לפני השטח.

"חיסון של 23 סנט, ולעולם לא תקבל חצבת", מחלה ש"בשיאה חיסלה כמיליון וחצי בשנה; עכשיו זה פחות מ־300 אלף", אומר גייטס. שטף הדיבור נמשך וכולל ציוני דרך בתולדות הרפואה הגלובלית ופרטים על מחירי חיסונים עד לרמת האגורה. לעומת זאת, בשמו של אחד מגיבורי החיסונים החביבים עליו, ג'ון אנדרס, חתן פרס נובל המנוח, הוא אינו מצליח להיזכר. גם לא בשמו של ג'ו כהן, אחד הממציאים החשובים של החיסון החדש נגד מלריה שבמימונו סייע גייטס.

מערער על מוסכמות

כשיושבים עם גייטס ומשקיפים על הקמפוס הבוהק והחדש של קרן ביל ומלינדה גייטס (500 מיליון דולר הושקעו בבריכות המנצנצות ובבניינים המפוארים מזכוכית), קל לדמיין עתיד עם פחות סבל וכאב.

כשמנתחים עם הזוג כיצד ניגש ביל לפתור את הבעיה האנושית רחבת־ההיקף הזו, אפשר לנסות, ולו לרגע, לחדור למוחו של אחד מאנשי החזון הגדולים בהיסטוריה של עולם העסקים, לראות כיצד הוא תוקף באופן שיטתי בעיה מופשטת, ואולי יותר מכל, כיצד ניתן לנצל כוח והון, מילולית ופוליטית, כדי למקסם השפעה חיובית על העולם. 

התוכנית להשמדת מחלות נובעת מתפיסה נועזת: התיאוריות הדמוגרפיות של תומאס מלתוס, שזכו באופן כללי להכרה במאתיים השנים האחרונות, היו שגויות. במיוחד התיאוריה לפיה הקיום מיתרגם בסופו של דבר לגידול באוכלוסייה, ושגידול באוכלוסייה מיתרגם בסופו של דבר לאומללות.

ב־1997 כשביל ומלינדה נקטו את היוזמה הראשונה שלהם בתחום הבריאות הציבורית – הקרן על שמם עמדה לקום בתוך שנתיים – הם התמקדו בפיקוח על הילודה, ומימנו את מאמציה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס לעשות שימוש במחשבים, כדי לסייע לנשים בעולם המתפתח ללמוד על מניעת היריון.

ההיגיון היה ברור לביל גייטס. בריאות = משאבים ÷  אנשים. מכיוון שהמשאבים, כפי שהבחין גייטס, קבועים יחסית, התשובה נעוצה בפיקוח על האוכלוסייה. חיסון היה פעולה לא הגיונית בעיניו: מדוע להציל ילדים? רק כדי לגזור עליהם חיים במדינות עם פיצוץ אוכלוסין, בהן הם מסתכנים במוות, רעב, או במלחמת אזרחים? 

למעשה, זה לא היה שונה מאוד מנוסחה שאותה פיתח, אשר עמדה בבסיס סיוע במולטי־מיליארדי דולרים לרפורמה בחינוך. במקרה ההוא, הוא ביסס את התרומה שלו על הנוסחה: הצלחה = מורים ÷ תלמידים. כיתות קטנות יותר אמורות להוליד תשומת לב רבה יותר לכל תלמיד, וכתוצאה מכך ילדים חכמים.

אבל על אף שגייטס אוהב פתרונות אלגנטיים, ההישגים הגדולים ביותר שלו נובעים מהתמדה ומהסתגלות. נדרשו שלוש גרסאות כדי שמערכת ווינדוס תפעל כהלכה, וקונסולת המשחקים Xbox הפסידה בהתחלה מיליארדים. גייסט אינו חושש לפקפק בהנחות היסוד, כשהן לא משיגות את המטרה.

בכל הנוגע לחינוך, כך התברר, הייתה לו טעות ברורה: גודל הכיתה אינו המשתנה העיקרי הקובע את הישגי התלמיד, אלא איכות המורה. אז אחרי שבזבז הון, הוא פשוט החליט להחליף כיוון. התגלות כזו בדיוק הייתה לו גם בנוגע לתרומות שלו בתחום בריאות הציבור, ובשלב מוקדם יותר.

חיסון קסמים

האסימון נפל לו במסגרת פגישה עם אנשים מארגון PATH (התוכנית לטכנולוגיה הולמת בבריאות) שנסובה סביב נושא פיקוח על ילודה, ובה נחשף גייטס לנתונים שהקפיצו אותו. בכל אחת מהחברות האנושיות, כך התחוור לו, ככל ששיעורי התמותה צונחים – ובמיוחד מתחת לעשרה מקרי מוות על כל 1,000 איש – שיעורי הילודה הולכים בעקבותיהם והגידול באוכלוסייה מתייצב.

"זה מנוגד להיגיון הפשוט", אומר גייטס. מתברר כי מרבית ההורים אינם בוחרים להוליד שמונה ילדים כי הם רוצים משפחה גדולה, אלא כי הם יודעים שרבים מילדיהם ימותו. "אם אם ואב יודעים שילדם יחיה עד לבגרות, הם מתחילים להפחית באופן טבעי את גודל האוכלוסייה שלהם", מוסיפה מלינדה, השותפה בכל הפעילויות הפילנתרופיות של בעלה.

"ברגע שהבנו את זה, עברנו לחיסונים", אומר גייטס. במונחים של תרומות הוא ביצע תפנית של 180 מעלות: במקום למנוע לידות, הוא ייעד את המיליארדים שלו כדי להציל את הילדים שכבר נולדו. הוא יכול היה להתמקד במרפאות וברופאים, אבל זה לא היה משתווה למה שהוא עושה.

"מהו המקום שבו תוכל להשיג את ההשפעה הגדולה ביותר בעזרת הכסף? היכן תוכל להציל הכי הרבה חיים עם המשאבים הללו?", מסבירה מלינדה את נקודת המוצא. "כלי הקסמים של ההתערבות הרפואית הם החיסונים, כי ניתן לייצר אותם ממש בזול", מסביר ביל. "היינו צריכים לבחור מה יהיה הדבר המשפיע ביותר שנוכל לתרום – לא רק כסף, אלא גם הזמן שלנו, האנרגיה, הקול".

גייטס השפיע על השיח העולמי הנוגע לחיסונים (שעוררו מחלוקת לפני עשור בגלל חששות, שהופרכו בינתיים, מאוטיזם), יותר מכל אחד אחר. אפילו יותר מג'ון ד. רוקפלר, שמכון רוקפלר למחקר רפואי שלו עמד מאחורי תגליות מפתח רבות בחקר הנגיפים במאה העשרים.

התרומה הראשונה שלו לחיסונים, 100 מיליון דולר, שהופנתה לאו"ם וניתנה על ידי ה־PATH, התמקדה בהבאת חיסונים קיימים לילדים. כדי לחגוג את המהלך, ערכו ביל ומלינדה ארוחת ערב עבור מומחי חיסון בביתם החולש על 6,100 מ"ר באגם וושינגטון.

גייטס שאל את אורחיו "מה הייתם יכולים לעשות אם היה לכם אפילו יותר כסף?" החדר הופצץ ברעיונות חדשים. אז החליט לפרק את הקרן המקורית, ולבנות אותה מחדש כקרן ביל ומלינדה גייטס בהיקף של 21 מיליארד דולר – אחד מהגופי הצדקה הגדולים בעולם. היקפה מגיע היום ל־36 מיליארד דולר, כש־25 מיליארד דולר מתוכם כבר נתרמו.

אבל ההתגלות החיסונית יצרה בעיות חדשות. נכון, הוא יכול להשתמש בכספו כדי להציל חיים בעזרת מחקרים חדשים. רוחב הלב שלו הביא ליצירת חיסונים לדלקת קרום המוח ולמלריה. הוא גם יכול להמשיך ולהגביר את יעילותם של החיסונים הללו באמצעות יצירת שרשרת קירור – מערכת אחסון והפצה במדינות הנגועות. הוא עשה גם זאת.

השאלה הייתה איך מעודדים את מרק, פייזר, גלקסו־סמית'־קליין וענקיות תרופות אחרות לייצר חיסונים יקרים בכמות שתספיק לילדים שצריכים אותם יותר מכל, אבל יכולים להרשות אותם לעצמם פחות מכולם? הנה ההגדרה המזוקקת של כוח: כשיש לך היכולת לא רק לפתור בעיה, אלא גם ליצור שוק בר־קיימא שמתייחס אליה. "לא היה אף אחד שאפשר היה לרשום לו צ'ק", נזכר גייטס, שהיה מוכן כבר לפני עשור לרכוש מיליארדי מנות חיסון.

בשנות השמונים שילש ארגון ההצלה ההומניטרי יוניסף את אחוזי חלוקת החיסונים הבסיסיים (פוליו, דיפטריה, טטנוס ומחלות אחרות) לילדים. למרבה הצער, מאמצים אלה לא הספיקו כדי לתת מענה לצרכים ותרופות חדשות שיצאו לשוק האמריקני, הגיעו לילדים בטנזניה ובניקרגואה בפיגור בלתי נסבל של 20-15 שנה. "הסיכוי למוות מהמחלות האלה גדול פי 50 בקרב ילדים עניים מאשר עשירים!", מרים גייטס את קולו.

הצעד הקריטי הראשון, הוא הבין, היה יצירת שותפות ציבורית־פרטית יציבה. המחצית הציבורית במשוואה הזו נמצאה עד מהרה בעזרתו האדיבה של פנקס הצ'קים שלו. הרכיב הפרטי היה מסובך יותר. ייצור חיסונים הוא קשה ויקר בהשוואה לייצור גלולות. חברות התרופות רצו לחסן ילדים באפגניסטן, למשל, אבל לא יכלו לסמוך על כך שהביקוש יהיה גדול מספיק וניתן לחיזוי, כדי לכסות את העלויות שלהן. הן ניצבו בפני בחירה לא נעימה: להיות אנושיים, או רווחיים.

במקום פיקוח על ילודה, להציל ילדים. הזוג גייטס I צילום: רויטרס

ב־1999 נסע גייטס לאיטליה, כדי לגבש פתרון, יחד עם יוניסף, הבנק העולמי, האו"ם ומגוון חברות תרופות וקבוצות סיוע. התוצאה הייתה הברית העולמית למען חיסונים, הקרויה היום ברית GAVI, שגייטס תרם לה 2.5 מיליארד דולר.

GAVI עשתה סדר בעניינים: היא אילצה מדינות מתפתחות להשתתף במימון תוכניות חיסון, ולו בסכום של 20 סנט למנה. היא גם דרשה דין וחשבון: ניהול רישומים מדויק במטרה לוודא שהחיסונים מגיעים לילדים. הבהירות הזו – מאמץ ממומן היטב בשילוב עם שותפים בשטח – יצרה שוק בר־קיימא עבור חברות תרופות גדולות, מבלי שהאחרונות ייאלצו לאבד את המכנסיים. כדי להגביר את התחרות ולהוריד מחירים, עודדה GAVI יצרניות תרופות ממדינות מתפתחות, כמו סין והודו, להתחרות ביניהן על חוזים.

במהלך שבע השנים האחרונות צנח ב־40% מחירו של החיסון המחומש (כולל דיפטריה, טטנוס ושעלת). העלות של זריקה נגד צהבת B למניעת סרטן כבד צנחה ב־68% במהלך תקופה דומה, מה שאיפשר למיליוני ילדים לקבל חיסון. רוטריקס של גלקסו־סמית'־קליין למניעת וירוס רוטה, גורם עיקרי לשילשולים ולמוות, ירד מ־102 דולר למנה ל־2.5 דולר, וחברות הודיות צעירות כמו בהאראט ביוטק הכריזו שיורידו את המחיר לדולר בודד.

שמים סוף לפוליו

במקרה של חיסונים חדשים ויקרים יותר, כמו החיסון המכניס ביותר בעולם, הפרבנאר של פייזר נגד דלקת ריאות, הלכה  GAVIצעד אחד רחוק יותר. היא התחייבה לקנות מספר מסוים של מנות ובכך הבטיחה לחברת התרופות שוק המוני. בתמורה קבעה GAVI תקרה למחיר שתשלם בטווח ארוך. מחיר הפרבנאר, לדוגמה, שנמכר ב־114 דולר בארה"ב, לא יעלה על 3.5 דולר. גייטס וחבריו מסבסדים את ההפסדים בזמן הגברת הייצור.

המספרים יכולים להדהים: כדי לשלוח חיסונים נגד וירוס הרוטה וחיידק הפנוימוקוקוס ל־250 מיליון ילדים, גייסה GAVI יותר מ־3 מיליארד דולר מממשלות שונות, כולל בריטניה, נורבגיה וארה"ב, וגייטס השלים את מיליארד הדולר האחרון כדי שהכל יעבוד.

התוצאות היו מרחיקות לכת באותה מידה: חייהם של 3.4 מיליון נפשות ניצלו מצהבת B הגורמת לסרטן כבד, 1.2 מיליון ניצלו מחצבת, 560 אלף מחיידק הגורם לדלקת קרום המוח, 474 אלף משעלת, 140 אלף מקדחת צהובה ו־30 אלף מפוליו. בשנה החולפת מנעה היוזמה החדשה 8,000 מקרי מוות נוספים מדלקת ריאות ו־1,000 משלשול.

"פגשתי אימהות שצעדו שמונה שעות בתקווה להשיג לילד שלהן חיסון", אומרת מלינדה. במסע בחודש ינואר למרפאה כפרית בקניה, היא ראתה ארבעה ילדים עם דלקת ריאות חולקים ביניהם צינור חמצן אחד. "הם פשוט ינקו נשימות", היא נזכרת. ממול לאותה המרפאה פתחה קרן גייטס אפשרות לעתיד שונה: ילדים עמדו בתור כדי לקבל את החיסון החדש, שיפחית באופן דרמטי את הסיכון שאי פעם ילקו בדלקת ריאות.

גייטס ממקד כרגע את החזון שלו בשניים מהפגעים הגדולים ביותר בהיסטוריה: מלריה, המחלה הנישאת על ידי יתושים, מדביקה 250 מיליון איש בשנה, והורגת 800 אלף מהם; ופוליו. על הראשונה הוא הוציא 200 מיליון דולר כדי להציל חיסון שהיה בפיתוח אצל גלקסו, אך לא היה לו סיכוי להיות רווחי אי פעם. מחקר עדכני הראה שהוא יקצץ את שיעור ההדבקה בחצי. כמו כן, הוא מקדיש עצמו לחסל את הפוליו לחלוטין – ואם יצליח, תהיה זו המחלה השנייה להיכחד מכדור הארץ, אחרי אבעבועות שחורות.

לא בריון מונופוליסט

עכשיו, כשהמודל הזה התבסס, תפקידו של גייטס השתנה. כדי שהשיטה הזו תעבוד, הוא צריך לשחק את התפקיד של שגריר שירותי הבריאות העולמיים. אם לוקחים בחשבון את יכולתו להניע אנשים לפעולה, נראה כי ראשי מדינות ייאלצו להיענות לו.

על פניו, הרפובליקה של צ'אד, דיקטטורה מדברית במרכז אפריקה, שתוארה פעם על ידי פורבס כמושחתת ביותר על הפלנטה, היא מקום מוזר למצוא בו את גייטס. בכל זאת, שם הוא היה בספטמבר, לצדו של נשיא צ'אד, הגנרל אידריס דבי, שעבר הכשרה אצל קדאפי. "הוא [דבי] ואני הסתובבנו בשטח ונתנו טיפות פוליו לחבורה של ילדים", נזכר גייטס.

"לא הייתי אומר שאני משכנע [את ראשי המדינות]. אני מזכיר להם", אומר גייטס.  בפרודיה עצמית הוא מוסיף כי כך בוודאי מצפים מנהיגים לביקור שלו: "אוח, הוא יבוא וידבר על חיסונים, חיסונים וחיסונים ואיך אתם בתחום הפוליו. ודרך אגב, אתם אחת המדינות היחידות שבכלל עוד יש בהן פוליו, ושיעור החיסונים שלכם נמוך".

הבלוגספירה עדיין פולטת פוסטים ואתרים שעיקר עיסוקם הוא להצהיר "אני שונא את ביל גייטס", ומאשימה אותו בהונאת משלמי המסים, משום שסיאטל זיכתה אותו בקרקע חינם לבניית הקמפוס החדש, או בכך שהוא מגביר אוטיזם באמצעות חיסונים (תיאוריה שזוכה כיום לביקורת רבה), או בכך שהוא משחק את אלוהים באמצעות הקרן שלו.

יש רופאים הטוענים כי גייטס התקבע על חיסונים ושכח מטרות רפואיות חשובות אחרות. אבל נדיבותו של מי שנחשב בעבר לשטן של הטכנולוגיה ולבריון מונופוליסט שחונק כל חדשנות, הפכה אותו לקדוש בקרב אלו המכירים את פועלו מקרוב.

"קריאה רבת־עוצמה להגן על מיליוני ילדים ממוות בארצות המתפתחות", אומר אנדרין אוסוולד, מנכ"ל יחידת החיסונים של נוברטיס. ויליאם פוג, בן בריתו של גייטס הידוע בעיקר בזכות חלקו במיגור האבעבועות השחורות, מוסיף: "לא יכולנו אפילו לחלום על מה שקרה בעשור האחרון. זה ישנה את פני החברה". 

המיליארדר, מצדו, מתייחס בביטול למרבית החנופה. כשסיפרתי לגייטס שפוג השווה אותו למוריס הילמן, החוקר שפיתח חיסון לחצבת, לחזרת ולחצי תריסר מחלות אחרות, גייטס הסמיק קלות, והצטנע: "אבל הוא ממש עשה את זה. כלומר, המעבדות שלו במרק, הם באמת עשו את זה". אבל גם גייטס עשה משהו. זה לא קשור כלל לעבודת מעבדה – אלא למיומנויות של פתירת בעיות, הייחודיות למישהו שיצר תעשייה שלמה.

כשביקשתי ממנו לדרג אילו מההישגים שלו – תוכנת מחשב או חיסונים – חשוב יותר, המוח שלו נכנס לסחרור של חישובים. "זה מאוד קשה להשוות", הוא אומר. "במונחים של הצלת חיים, החיסונים מנצחים בגדול". אחר כך הוא הרהר עוד קצת. גם חיסונים וגם מחשבים אישיים, הוא אומר, מדורגים "ממש בפסגה, יחד עם העיתונות המודפסת והאש". על פניו, מדובר בהצהרה יהירה להדהים. אבל גייטס אומר זאת ללא שמץ התרברבות. זוהי פשוט עובדה קרה, מוצקה והגיונית.