מבחן המציאות: האם פסטיבל הנהי השנתי סביב מבחני פיז”ה מוצדק?

שנת 2019 סימנה שיא נוסף לחדשנות הישראלית והזדמנות מצוינת לסכם עשור של פעילות כלכלית רותחת. ענקיות טכנולוגיה ממשיכות להגיע לכאן, הסטארט־אפים הישראלים מגייסים סכומי עתק ואחרים נמכרים בסכומי שיא.

הכתבה מופיעה בגיליון ינואר 2020 של פורבס ישראל לרכישת הגיליון לחצו כאן

רק בשנה האחרונה נרשמו כאן אקזיטים בשווי כולל של כ־10 מיליארד דולר, כך על פי דוח האקזיטים של PWC. וזו עוד לא היתה שנת השיא בסקטור הפורח – 2014 ו־2015 היו אף טובות ממנה מבחינת השווי הכולל.

העשור השלישי ממשיך בדיוק באותה דהירה. עוד לא הספקנו להירגע מהאקזיט המדהים של חברת השבבים האבנה לאבס (2 מיליארד דולר), בעסקה שנכנסה לטופ 10 של ההיי־טק הישראלי – וכבר התבשרנו על עוד אקזיט של מיליארדים, הפעם היתה זו ארמיס (1.1 מיליארד דולר) שקבעה שיא בשוק הסייבר הישראלי והתברגה אף היא לרשימה המכובדת של עסקאות הענק.

מבט אל העשור שחלף מאפשר לקבל פרספקטיבה בנוגע לאופן הנדיר שבו התפתח הסקטור המקומי בזמן כל כך קצר. על פי דוח של מרכז המחקר IVC ו־ZAG S&W לשנת 2019, סכום הגיוסים של הסטארט־אפים הישראליים זינק בשנה החולפת לכ־8.3 מיליארד דולר ב־522 עסקאות מימון – היקף הגיוס הגבוה מאז ומעולם. 

בתוך עשור זינקו היקפי הגיוס בכ־400%, עסקאות המימון צמחו ב־64% והיקף הגיוס המצטבר בעשור האחרון הסתכם בקרוב ל־40 מיליארד דולר. בעשור שחלף נשפכו פה סכומי עתק על ידי ענקיות הטכנולוגיה במרדף הגלובלי הבלתי נגמר אחר החידושים של העתיד. אינטל, אמזון, אפל ופייסבוק הן רק דוגמאות אחדות מתוך מגוון החברות העצום שמשקיע בהייטק הישראלי. כמעט כולן, ללא יוצא מן הכלל, ממקמות את ישראל חזק בתוכניות החומש כמרכז עיקרי למקור של חדשנות, מחקר ופיתוח והן העומדות מאחורי עסקאות הענק בהן הון פיננסי מחליף ידיים תמורת משאב הטבע העיקרי של ישראל: ההון האנושי.

וכן, אכן מדובר במספרים חריגים. ישראל היא מובילה עולמית בתחום הזה, ללא כוכבית – מעל כלכלות ענק כמו גרמניה, צרפת ובריטניה. בשנה אחת למשל מגייסות חברות טכנולוגיה ישראליות יותר הון ממה שמצליחת לגייס חברות דומות בספרד, הולנד, פינלנד, בלגיה, איטליה, נורבגיה, דנמרק אוסטריה ופורטוגל – ביחד! מספר הסטארט־אפים הטכנולוגיים ב־Hub של תל אביב גדול כמעט פי שניים ממספרם במרכזי החדשנות של לונדון, ברלין או פריז. הנוכחות המקומית של ענקיות הטכנולוגיה הבינלאומיות היא חסרת תקדים ממש, במיוחד לאור העובדה כי רובן המוחלט בחרו להשיק את מרכז הפיתוח הראשון שלהן מחוץ למדינתן כאן בארצנו הקטנטונת. וכשמחלקים את המספרים המצרפיים הללו בגודל השוק שלנו, מתחדדת עוד יותר הדומיננטיות הישראלית על פני אומות העולם: מבחינת היקף הגיוסים לנפש ישראל מזמן נטלה את ההובלה העולמית מארה"ב, כשגם ההשקעה במו"פ יחסית לגודל התוצר היא הגבוהה בעולם זה שנים.

מכה אפורה

ובעוד אנו עסוקים במספרים הנהדרים הללו, התפרסמו תוצאות מבחני פיז"ה (PISA) של התלמידים הישראליים והצליחו לקלקל את החגיגה. התוצאות של תלמידי ישראל היו נחותות באופן מובהק מרוב מדינות ה־OECD. מבחינת יכולות הקריאה דורגו תלמידי ישראל במקום ה־29 מתוך 37, במתמטיקה דורגה ישראל במקום ה־32 ובמדעים במקום ה־33. גם אם מתייחסים למגזר היהודי בלבד (לא שזה אמור לנחם באיזו שהיא צורה) המצב נותר עגום והתוצאות שהשיגו התלמידים נשקו רק לממוצע האפור של המדינות.

מבחני הדירוג הבינלאומיים שעורך ארגון ה־OECD אמורים לבחון את מוכנות התלמידים לשוק העבודה של העתיד. הם נחשבים לכאלה המנבאים את הצלחת התלמידים באקדמיה, בתעסוקה ובחברה, ובאופן עקיף גם מהווים אינדיקטור עתידי לגבי חוסנה של הכלכלה ושגשוגה. ברור לאור זאת מדוע התוצאות הבינוניות של תלמידנו עוררו דאגה ניכרת והעלו שאלות לגבי המשך ההובלה שלנו בתחומי החדשנות – ובאופן כללי לגבי עתידנו הכלכלי ושגשוגנו בעשורים הבאים.

כותרות העיתונים ואתרי החדשות זעקו על "הכישלון הגדול של משרד החינוך" – אך האם המבחנים האלה אכן משקפים את מיצוי הפוטנציאל העתידי של אומה? האם הם אומדים בצורה נכונה ומהימנה את ההון האנושי העומד לרשותה? האם באמת יש סיבה להיכנס למרה שחורה?

מבחן המציאות

מבחני פיז"ה נערכים כבר שני עשורים וישראל משתתפת בהם משנת 2002. אם לשפוט לפי הישגי תלמידי מחזור תשס"ב (2002־2001) עתידה של ישראל, אי שם בשנת 2020 היה אמור להיות עגום ביותר. בכל הפרמטרים הנבחנים (קריאה, מתמטיקה ומדעים) ישראל פיגרה אחרי ממוצע ה־OECD ב־70־50 נקודות – פער אדיר (כיום, לשם השוואה, עומד הפער הכללי על 27־17 נקודות).

במבחנים שנערכו בשנת 2006 מוקמו תלמידי ישראל במקום נמוך יותר מאלו של יוון, טורקיה ומקסיקו ובין 40 המדינות המובילות דורגה ישראל במקום הלפני אחרון במתמטיקה ובמקום האחרון ביכולות קריאה. בשורה התחתונה, אם להסתמך על התוצאות הללו, דור ה־Y הישראלי עתיד היה להביא כיום על האומה חורבן כלכלי והשפלה לאומית מהדהדת.

יתרה מכך, אם נלך עוד אחורה בזמן, לפני פריצתם של מבחני פיז"ה לחיינו, נוכל להיווכח כי גם אז לא הפגינו תלמידי ישראל הצטיינות יתרה במבחנים הבינלאומיים – במבחני SIMS למשל, אשר ניתן להגדירם כגלגולו הקודם של פיז״ה. במבחנים הללו שנערכו בשנת 1985 למי שכיום מוגדרים כדור ה־X, הוציאו התלמידים ציונים ממוצעים ביותר ודורגו הרחק אחרי מדינות כמו הונגריה, צרפת או יפן. השלכות עתידיות מרחיקות לכת על הצמיחה הכלכלית לא נמצאו. להיפך.

דוח מקיף של מרכז טאוב, אשר בחן לאורך זמן תוצאות מבחנים בינלאומיים שונים של תלמידי ישראל לאורך עשורים של שנים והשפעתם ארוכת הטווח, לא מצא קשר בין הישגי תלמידי המדינות שנבחנו לבין ביצועים כלכליים טובים יותר בעתיד, פריון גבוה יותר או שיפור ברמת איכות החיים. על פי מסקנות הדוח הישגים לימודיים בנקודת זמן בהווה אינם מהווים בהכרח מדד להישגים כלכליים ואחרים בעתיד. הממצאים האמפיריים הראו כי אין כמעט מתאם בין הצלחה במבחנים הבינלאומיים ובין קצב גידול התמ"ג או מדד איכות החיים, המעידים על הצלחה.

מדינות רבות שהישגי תלמידיהן במבחנים הבינלאומיים בעשורים האחרונים היו טובים יותר, נמצאות כיום בפיגור אחרי ישראל בשלל פרמטרים מאקרו־כלכליים הבוחנים את טיב התעסוקה, הצמיחה וחוסן הכלכלה. גם בפרמטרים האומדים חדשנות, יתרונה של אומת הסטארט־אפ בולט ואינו מוטל בספק על פני יתר האומות – בין השאר במספר הפטנטים לנפש, בשיעור ההשקעה במו"פ כאחוז מהתוצר ובאיכות הפרסומים האקדמאיים. וזאת מבלי לציין את שלל הגופים והארגונים המכובדים המדרגים מדי שנה את ישראל בחזית החדשנות העולמית.

בשורה התחתונה, קובע הדוח, כי "הקשר בין ההישגים במבחנים הבינלאומיים לקצב הצמיחה של הכלכלה, ולמשתנים אחרים המצביעים על איכות החיים בחברה, הוא במקרה הטוב חלש, ולרוב הולך ונחלש ככל שמתרחקים בזמן ממועד המבחן".

הצעירים והאמיצים

לתוצאות המבחנים הבינלאומיים, על אף שמהווים אייטם תקשורתי מעולה, יש להתייחס בפרופורציות הנכונות. אפשר להתלונן ויש מה לשפר, אך אין שום סיבה לדאגה בנוגע לדור הצעירים ולהשפעת עליונותה המדעית־טכנולוגית־כלכלית של ישראל בעתיד. מערכת החינוך אומנם יכולה, ואולי אף צריכה, להגדיל ככל האפשר את סיכויי בוגריה להשתלבות אופטימלית במערכת הכלכלית, אך אין היא הפקטור היחידי במשוואה – במיוחד לא במדינה כמו ישראל.

לצבא למשל, על יחידותיו הטכנולוגיות השונות, תרומה מכרעת בחינוך והכשרת דורות המהנדסים והמתכנתים של אומת הסטארט־אפ. גם לאקדמיה, כמובן, תפקיד מכריע בכך ועל אף הביקורת, ממוקמת האקדמיה הישראלית בטופ העולמי. במדד שנגחאי המפורסם, המדרג את מוסדות האקדמיה המובילים בעולם, ישראל נמנית בין 18 המדינות היחידות שיש להן נציגות בין 100 האוניברסיטאות המובילות ובין 13 מדינות בלבד עם ארבע אוניברסיטאות בטופ 200.

ישראל מובילה גם מבחינת שיתופי הפעולה בין האקדמיה לבין הסקטור הפרטי בבחינת מחקר ופיתוח – האלגוריתם של מובילאיי שנכתב לראשונה במחשבי האוניברסיטה העברית או הקופקסון של טבע שהונדס במכון ויצמן, הן רק דוגמאות נבחרות לכך.
גם מבחינת איכות המחקרים האקדמאיים מדורגת ישראל בטופ העולמי, ולראיה, רק לאחרונה הוכרז כי מכון ויצמן למדע דורג במקום השלישי בעולם מבחינת איכות המחקרים שהוא מפרסם – וזו ממש לא הפעם היחידה שהמוסד המוערך מתברג בצמרת הרשימה.

רוצים עוד סיבה לאופטימיות, למרות תוצאות פיז"ה המדכדכות? קחו את המקרה של מייסד ארמיס יבגני דיברוב (שנבחר, אגב, לרשימת ה־Under 30 של פורבס ישראל ב־2018). דיברוב, יליד 1989 הוא תוצר של מערכת החינוך הישראלית. בחישוב גס, אי שם בין מבחני פיז"ה 2006 ו־2009 (שהציגו נתונים אף גרועים יותר מאלו האחרונים) סיים תיכון. לאחר שירות ב"יחידה טכנולוגית" בחיל המודיעין ולימודי הנדסת חשמל ומדעי המחשב בטכניון השתלב בתעשיית ההייטק המקומית. תוך זמן קצר הוא כבר הספיק להיות חתום כמנכ"ל ארמיס על אקזיט של 1.1 מיליארד דולר בעסקת המיליארדים הראשונה של העשור החדש.

דיברוב הוא רק דוגמה אחת לפוטנציאל האדיר שמחזיקה ישראל. דור הצעירים הוא עתידה של המדינה והדרך להמשך הבטחת מקומה בצמרת החדשנות והמובילות העולמית. כפי שהוכיחו דורות קודמים, הגנום האנושי הישראלי, בשילוב עם גורמים ייחודיים נוספים, הם המתכון להצלחה.

למרות שבעשור האחרון הפכנו למיני מעצמת אנרגיה, הקלישאה החבוטה כי לישראל אין משאבי טבע מלבד המשאב האנושי, עדיין נכונה ומדויקת. על פס הייצור של תעשיית ההון האנושי, נוצרים פה דורות מוכשרים של צעירים שיובילו את ישראל בסבירות גבוהה גם בפתחה של 2030 להיות בין המדינות החדשניות והמובילות בעולם.

לא נוצרנו כאומת סטארט־אפ ומיקומנו בחוד החנית אינו מובטח מראש. שימור מעמדה של ישראל כאומת החדשנות מצריך תמיכה טובה יותר ושיפור מתמיד בכל הפרמטרים; רגולציה, בירוקרטיה, תשתיות טכנולוגיות, וכן, גם שיפור של מערכת החינוך. מצד שני, אם למדנו משהו חשוב ממבחני פיז"ה, זאת העובדה כי תלמידי ישראל אולי לא מצטיינים במבחני נייר ועיפרון בהשוואה לאומות העולם השקדניות – אבל פעם אחר פעם, דור אחרי דור, מוכיחים כי את המבחן האמיתי אנחנו עוברים בהצטיינות יתרה.

הכתבה מופיעה בגיליון ינואר 2020 של פורבס ישראל לרכישת הגיליון לחצו כאן

צילום תמונה ראשית: philippe bout-unsplash