|
אחת המתיחות הגדולות בתולדות הטלוויזיה הייתה זו שביצעה ה-BBC ב-1957 במהלכה שידר אחד מכתביה הרציניים ב-1 באפריל "תוכנית דוקומנטרית" על קציר הספגטי במחוז דובר איטלקית בשוויץ, בו גודלת הפסטה על עצים מיוחדים.
בשבוע שעבר, שוב מתחה ה-BBC מיליוני צופים, אך בניגוד למתיחת הספגטי, הפעם היה גם העורך הכלכלי של הרשת, רוברט פסטון, אחד מהפרשנים הכלכליים הפקחים ביותר בעולם דובר האנגלית, קורבן למתיחה בעצמו. במשך כשעה, פרש פסטון את תחזיתו לגבי התמוטטותה הקרובה של סין ודיבר במונחים אפוקליפטיים על חולשתה הפטלית לכאורה של מערכת הבנקאות הסינית.
בכך, נפל פסטון בפח של אחת מתחבולות התעמולה המורכבות ביותר בתקופה המודרנית. במשך שני העשורים האחרונים עובדת סין קשה מאוד כדי לשכנע את הציבור באמריקה ובאירופה, דרך דוברים מערביים כי הצמיחה שלה היא סוג של אשליה. מטרתה של סין היא ליצור שאננות ודחיינות במערב בהנחה שככל שהמערב יבין מאוחר יותר את יחסי הכוחות המשתנים בעולם, כך יכולתו למתן את התהליך ולהתנגד לשאיפותיה של סין יקטנו.
שוקעת או עולה? סין מצתיחה לבלבל את דעת הקהל במערב | צילום: רויטרס
לכן, החל משנות ה-90, מגיעות אפיזודות חוזרות ונשנות של תחזיות בהשראת בייג'ין לגבי נפילתה הפיננסית של סין. במרכזן של התחזיות עומד מצבם הקשה של 4 מהבנקים הסיני הגדולים: בנק סין, בנק הבנייה סיני, ICBC והבנק החקלאי הסיני. מתחזית לתחזית, מספר המאמינים במערב הלך וטפח.
כל התחזיות הקודרות הקודמות התבררו כתחזיות בושר:
בינואר 1998 דיווח הניו יורק טיימס כי הבנק המרכזי של סין מתמודד עם מגפה של חובות אבודים. ההכחשה של מנכ"ל הבנק דאי שיאנגלונג לשמועה כי החוב האבוד של הבנק מגיע ל-40%, הצליחה רק לחזק את אמינות הידיעות. באוקטובר אותה שנה, דיווח העיתון כי הבנקים הגדולים במדינה נמצאים במצב טכני של חדלות פירעון. אנליסט לא מוכר צוטט אז כשהוא אומר ש"יש חור שחור גדול, ואף אחד לא באמת יודע את היקף הבעיה".
במספר דיווחים בינואר ובפברואר 1999, במהלך שלביו האחרונים של המשא ומתן על מה שהתברר כעסקה חד צדדית באופן קיצוני בין סין וארה"ב, דיווח האקונומיסט כי סין סובלת דיפלציה, ומחובות תאגידיים עצומים, 4 הבנקים הגדולים נמצאים במצב של חדלות פירעון והיצוא מקרטע.
בערך באותו הזמן, דיווח הניו יורק טיימס כי החברות שבבעלות ממשלת סין האחראיות ל-40% מהכלכלה במדינה גוססות – מלאים של מוצרים "שאף אחד לא רוצה" הולכים ונערמים, המפעלים מושבתים, החוב התקציבי שובר שיאים חדשים והמערכת הכלכלית "השבורה" קורסת תחת חובות אבודים שמגיעים עד ל-30-40 אחוז מהתמ"ג. אנליסט של גולדמן סאקס צוטט כמי שאומר שאזרחי סין חוששים מאוד. הטיימס הוסיף: "היחידה שמבזבזת בסין היא הממשלה, ששופכת כסף על בטון, לבנים, ומלט לבניית גשרים, סכרים ופרויקטים אחרים, אפילו אם הם מתפוררים כתוצאה מבנייה מהירה ושחיתות".
כמה שבועות מאוחר יותר, כתב פיליפ בוורינג, משקיף בריטי שחיי שנים ארוכות בהונג קונג, מאמר עבור הטיימס בו טען כי סין עושה ויתורים מרחיקי לכת על מנת להצטרף אל ארגון הסחר העולמי – ויתורים המגדילים את פגיעותה. "המסחר היה סטטי וסין סבלה מהשפעות ההשקעות הלא מוצלחות שנעשו במשך שנים והובילו לקיבולת יתר ומשבר חובות אבודים במערכת הבנקאית".
בנק ICBC הסיני. לא נפל למרות הנבואות | צילום: רויטרס
הגל הבא של חדשות אודות ההתמוטטות של סין החל בקיץ 2013. תחת הכותרת "בועת ההלוואות האבודות: משבר בנקים מסכן את סין", נכתב במהדורה הבין לאומית של הטיימס כי למרות שני מקרים של היוון בחמש השנים האחרונות, לפחות 40%, ואולי אפילו 50% מההלוואות שנעשו על ידי הבנקים הסינים, עומדות בסימן שאלה…מצבם של הבנקים הולך ומתפורר בעיקר מכיוון שממשלת סין מאלצת אותם לממן את הצמיחה העצומה של המדינה…הממשל המרכזי מורה לבנקים להגביל את הקרדיט על מנת לזרז פיתוח של נדל"ן. בסין נוצרת בועת נכסים לאורך החוף המזרחי, הלב האורבני הפועם של המדינה".
ניתן לצטט עוד אין ספור פרסומים ברוח דומה. הם ממשיכים לתוך החלק השני של העשור הקודם וכעת חוזרים שוב בגרסאות דומות לאלו של שנות ה-90. אך היום אנו יודעים שהתחזיות המוקדמות לא רק שהיו לא נכונות, אלא הפוכות מן האמת. במקום להתמוטט, סין המשיכה לצמוח מהר יותר מכל אומה גדולה במהלך ההיסטוריה. העובדה היא שסין כיום גדולה פי 6 משהייתה ב-1998. גם הייצוא הסיני הלך וטפח עם השנים – מ-148 מיליארד דולר ב-1998, ל-436 מיליארד ב-2003 ו-1,971 מיליארד דולר ב-2012.
כמובן, שלא הכל הולך חלק וטוב בסין. עם אוכלוסיה גדולה פי 4 מזו של ארה"ב, סין היא מקום גדול, כך שדברים גדולים יכולים להתרחש – השאלה האם הם יכולים להטביע את הספינה. כך או כך, כבר ברור שיש להתייחס בחשדנות לנבועות שונות על מצבה הכלכלי של סין ולזכור כי גם לסין עצמה יש אינטרס בנושא – אז שלא יעבדו עליכם.
|
