Forbes Israel Logo

מהלך פוגע: הצמדת קצבת הקשישים למדד היא תרגיל ציני

עובדי הציבור הנהנים מפנסיה תקציבית נחשבים למאושרים שבין הפנסיונרים: הם אינם מוטרדים במאבקים על דמי הניהול של הקרנות, תהפוכות שוק ההון לא משפיעות על חסכונותיהם, ואין חשש שקרן הפנסיה שלהם תידלדל בטרם עת. הם מקבלים את קצבתם מקופת המדינה, שאין לה תחתית. אולם שינוי קטן שהכניסה המדינה כמעט בחשאי בתנאי הפנסיה התקציבית, עשוי לדחוק חלק גדול ממקבליה אל מתחת לקו העוני. זה לא יקרה בקרוב, אבל בטווח של 20 שנה צפוי הערך הריאלי של קצבת הפרישה להישחק בעשרות אחוזים.

בעבר הייתה הגמלה צמודה לשכר עובדי המדינה: כאשר עובדי המדינה קיבלו תוספת שכר, קיבלו גם הגמלאים. השיטה הבטיחה שרמת חייהם של הגמלאים תישמר יחסית לעליית השכר ורמת החיים של שאר העובדים. לפני כשלוש שנים שונתה השיטה: במקום הצמדה לשכר, הוצמדו הגמלאות למדד. כדי להמתיק את הגלולה הכריזה המדינה על תוספת חד־פעמית של 21% לקצבות. תוספת נאה, אולם בטווח הארוך צפויים הגמלאים לשלם מחיר גבוה: מאז הוצאת הגמלאים ממעגל מקבלי התוספות עלה שכר עובדי המדינה בכ־10%. אילו היו התוספות חלות גם על הגמלאים, הייתה העלות למדינה כבדה הרבה יותר. ביטול ההצמדה אפשר לעובדים (שחלקם הגדול ממילא אינו בהסדר הפנסיה התקציבית) ליהנות בלי לשתף את חבריהם הגמלאים.

אבל מה שיכול להתקבל כמהלך מתבקש להקטנת החובות העצומים של המדינה לגמלאיה – כ־600 מיליארד שקל – הופך לתרגיל ציני כאשר המדינה מחליטה לשנות את שיטת ההצמדה של הקצבאות לאוכלוסיות החלשות ביותר בחברה: קשישים ונכים.

על פי דוח OECD, הצמדת קצבת הקשישים למדד במקום לשכר הממוצע חסכה למדינה שני מיליארד שקל, אך העלתה את מספר הקשישים החיים מתחת לקו העוני. יש לזכור כי גם כך קצבאות הזקנה והפנסיה בישראל הן מהנמוכות במדינות ה־OECD, ועל פי המוסד לביטוח לאומי מהווים הקשישים למעלה מ־60% מכלל האוכלוסייה הנמצאת מתחת לקו העוני.

הקשישים מהווים למעלה מ־60% מאוכלוסייה הנמצאת מתחת לקו העוני | צילום: fotolia

למיליון הקשישים נמצא פה: בעקבות המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני, החליטה הממשלה הקודמת להגדיל במעט את הקצבאות, ובתחילת 2016 נוספו 150 שקל שפיצו את הקשישים על השחיקה, אם כי לא שינו את המצב מיסודו. התוספת לא פתרה את הבעיה היסודית – שחיקת הקצבאות, הגוררת את מקבלי הקצבאות אל מתחת לקו העוני ככל שרמת החיים הכללית עולה.

עם הקבוצות החלשות שנפגעו מהשינוי בשיטת העדכון של הקצבאות נמנים גם הנכים. להבדיל מהקשישים, שנהנו מהתייחסות הוועדה למלחמה בעוני, לנכים אין מי שימחה למענם. מדובר בקבוצה קטנה של כ־45 אלף איש, ברובם נפגעי תאונות עבודה שהוכרו כנכים על ידי המוסד לביטוח לאומי.

בניגוד למקבלי קצבאות אחרות, מקבלים נפגעי תאונות עבודה פיצוי המותאם, עד לתקרה מסוימת, להכנסתם בעת עבודתם. בהקשר זה אמור המוסד לביטוח לאומי, משלם הקצבאות, לפעול בדומה לחברת ביטוח. הנכים, ששילמו דמי ביטוח לאומי בהתאם להכנסתם, אמורים היו לצפות שבעקבות נכותם, יפוצו בקצבה הדומה להכנסתם מעבודה, שתעודכן בהתאם לשינויים בשכר במשק. אולם כמו מקבלי קצבאות אחרים, כגון מענק לידה, זקנה ונכות שאינה מעבודה, הוצמדו קצבאותיהם למדד ומאז הן נשחקות והולכות.

גורמי רווחה טוענים שקצבאותיהם של נכי עבודה גדולות בחלק גדול מהמקרים מקצבאות הזקנה או קצבאות נכים אחרות, ולכן הן לא זכו לטיפולה של ועדת אלאלוף. ובכל זאת, מדובר בשחיקה משמעותית בקצבאות לא גדולות של אנשים שהכנסתם משייכת אותם לעשירונים התחתונים, ואם לא יתוקן המצב הוא יגיע, במוקדם או במאוחר, אל מתחת לקו העוני. מדובר בהפסד של עשרות אחוזים ואלפי שקלים לשנה לנכה. כך למשל, קצבת נכות ממוצעת בסך 2,000 שקל ששולמה ב־1995, אמורה, בהצמדה לשכר הממוצע למשק, להסתכם היום ב־4,800 שקל. בהצמדה למדד היא תגיע ל־3,800 בלבד.

השינוי בשיטת ההצמדה חוסך לקופת המדינה, באמצעות המוסד לביטוח לאומי, כ־150 מיליון שקל בשנה. סכום כמעט זניח במונחי תקציב המדינה, אולם ל־45 אלף נכי העבודה הוא עשוי להיות ההבדל בין עוני מבייש לחיים בכבוד.

אקזיט: תרבות

פרופ' מנואל טרכטנברג רכב על הרוח החברתית והדוח שחיבר בעקבותיה הישר למושבו החמים בכנסת. הוא מרבה להוציא הודעות לעיתונות, אבל הנושאים שהוא מתעניין בהם אינם עומדים במרכז תשומת הלב הציבורית. המסרים מורכבים, ולא תמיד הוא מיישר קו עם ההתלהמות הכללית. בוועידת משקיעים של חברת די.סי.אף פייננס הוא תקף את תרבות האקזיטים בהייטק: "אנחנו מוכרים בנזיד עדשים את המשאב החשוב ביותר: החדשנות והיזמות של הצעירים, מבלי שהדבר יתרום למשק הישראלי, למעט מסים. זה לא מנוע צמיחה של המשק".

טרכטנברג אינו היחיד המגנה את האקזיטים בהייטק ובוודאי אינו הראשון. כלכלנים רבים מסתכלים בהערצה על חברות הענק, שמעסיקות לא רק מהנדסי תוכנה אלא גם טכנאים, תחזוקנים, עורכי דין ורואי חשבון, אך תרומתן לגביית המסים שנויה במחלוקת.

קודמיו של טרכטנברג דיברו על ה"אלסינט" החדשה, ה"סאיטקס" הבאה ואפילו על "נוקיה הישראלית". שלוש החברות האלה נעלמו מזמן, כשהן מותירות מאחוריהן עשרות אלפי מובטלים ומשקיעים מאוכזבים. חברות הייטק אחרות שרדו ומשגשגות. אבל בישראל יש פחות חברות ענק. זו הסיבה לכך שיש כאן יותר הרבה חדשנות וסטארט־אפים.

השבוע ביקרתי בפרויקט נאוטילוס של AOL – חברת הייטק בינלאומית שמרכזה בניו יורק. הפרויקט, המנוהל על ידי מרב רותם, מעיד ש־AOL פיצחה את הקוד הישראלי: היא בוחרת חברות סטארט־אפ העוסקות בתחומים המעניינים אותה, אך במקום לבלוע אותן ולמזג אותן לתוכה, היא מציעה להם חללי עבודה, תמיכה טכנית וניהולית ומרחב פעולה בלתי מוגבל.

AOL לא עושה זאת כתרומה לקהילה. במקום לכפות את התרבות הארגונית של תאגיד גדול, היא מנסה דווקא להשתלב בתרבות הסטארט־אפ הישראלית. היא מאמינה שחופש הפעולה והתמיכה שהיא מעניקה ליזמים הישראלים, יניבו את החדשנות שלא יכולה לנבוט בתאגיד ענקי עם תוכניות מסודרות של יעדים ומשימות.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.