|
זה שוורן באפט הוא שחקן ברידג׳ ברמה עולמית, שמשקיע 12 שעות בשבוע ליד שולחן המשחק, לעתים קרובות לצד ביל גייטס, זאת פיסת רכילות די ידועה. "כל יד מרתקת אותי", ניסה באחרונה להסביר את האובססיה.
מה שפחות ידוע זה שבמהלך שבע השנים האחרונות הפך באפט למארח של אחד ממשחקי הפוקר האקסקלוסיביים בעולם: הנטג׳טס פוקר אינביטיישנל, שמנוהל על ידי חברת הבת של ברקשייר הת׳אווי למטוסי סילון פרטיים.
חובב משחקי שולחן. וורן באפט | צילום: רויטרס
רף הכניסה גבוה במיוחד: השחקנים חייבים להיות חלק מהבעלים המשותפים בנטג׳טס (עלות מינימלית: 200 אלף דולר), ויחד איתם נכלל גם קומץ של שחקנים "כבדים" בעלי כרטיס "מרקיז ג׳ט" לשירותי הטסה פרטית.
הפרסים, בסך 500 אלף דולר, אמנם מפתים, אולם מה שבאמת מונח על השולחן כאן הוא האגו. היות שכל השחקנים המשתתפים הם אנשים שהצליחו בחיים בזכות גורמים שאינם קשורים לקלפים, הזכות להתרברב כאן מוחשית כמעט כמו הצמיד שבו זוכה המנצח באירוע המרכזי של אליפות העולם בפוקר. בנוסף, באפט מנצח על הכל – כמארח, כקמע, ויותר מהכל, כמטרה.
להמר עם כוכבים
בחודש יוני החלטתי לנסות, וברגע האחרון השגתי את אחד מ־240 המקומות. המשחק, בן שבע השעות, הוא למעשה החלק המרכזי של סוף שבוע ראוותני במלון וויין לאס וגאס, המארח את האירוע, הכולל אוכל, משקה ובידור – הכוכב האורח השנה היה ג׳רי סיינפלד.
בעשר בבוקר, השעה בה יצא הטורניר לדרך, היו כל 24 השולחנות מלאים. המרכיב המרתק ביותר של טורניר האינביטיישנל הוא ככל הנראה שיטת הפרסים שלו: בכל שולחן בשלב הפתיחה יושבת דמות מרכזית אחת שעוטה סרט על הזרוע, החל מבאפט וכלה בכוכב ה־NBA וינס קארטר. מי שמעיף אותם זוכה בבונוס: פרס של כ־5,000 דולר.
לרוע מזלי, מטרת הפרס בשולחן שלי היה ג׳ורדן מאיירס, יועץ פיננסי שהגיע למקום השישי בשנה שעברה. לא שלא ניסיתי בהתחלה: יצרתי שלוש שביעיות, ששתיים מהן בקלפים המוסתרים, וזה פיתה את מאיירס לשים את רוב הכסף שלו על השולחן – טקטיקה שפנתה נגדי כשהצליח ליצור סדרת "צבע" בעזרת הקלף האחרון.
את השעתיים הבאות ביליתי בניסיון להישאר בחיים. כעת, כשהסיכויים להגיע לגמר היו דלים מאוד, הצבתי לעצמי מטרה אישית: לנסות ולשרוד זמן רב יותר מבאפט.
באפט אינו מתבייש במיומנות שלו בברידג׳, אבל הוא צנוע מאוד כשמדובר ביכולתו בפוקר. "בערך חמש דקות אחרי פתיחת הטורניר תמצא אותי בצד, מחוץ לקווים – אחרי שהועפתי כרגיל בסיבוב הראשון", כתב לי במייל לפני הטורניר.
מאוחר יותר הסביר לי את ההבדל מבחינתו בין שני משחקי הקלפים: "פשוט לא כל כך אכפת לי מפוקר". מבחינת המזג שלו, יש בזה היגיון. תקופת ההחזקה המועדפת על באפט כשמדובר בהשקעות שלו היא "לתמיד"; פוקר דורש לממש או להיפטר באופן מיידי. סוחרים הם שחקני פוקר נהדרים; משקיעים טובים פחות.
כך זה גם פעל בשולחן שלי. מנהל פרייבט אקוויטי ניו יורקי בשם אית׳ן חוסל במהירות, בעוד שמאיירס, בעל רקע במסחר, הלך וצבר צ׳יפים. אנשים נשרו מהמשחק. השולחנות החלו להתמזג זה עם זה. כשהבטתי סביב, ראיתי את באפט, לבוש בחולצה הצעקנית ביותר בחדר – ירוק אלקטרוני – מחזיק מעמד, ומצבו משופר מעט לעומת הפתיחה.
כדי לדאוג שהטורניר יתקדם, הועלו הימורי הפתיחה המינימליים בכל חצי שעה, מה שניפה ביעילות את השחקנים החלשים. בהיותי נואש לנקוט מהלך, ולאחר שקוללתי במהלך הבוקר כולו בקלפים מחורבנים, התחלתי לשקר במרץ, ובהצלחה, וכמעט גירדתי חזרה בקושי את כמות הצ׳יפים המקורית שלי.
ואז קרה האסון: עם שקר אחד יותר מדי – צמד מחורבן של מלכה ושש לא תואמים – הימרתי נגד יזם בתחום ההוצאה לאור בשם בראד מייפילד, שהחזיק צמד נסיכים חבוי. בניסיון להפחיד אותו, הימרתי בכל הצ׳יפים שלי. הוא השווה, ואני נשרפתי וסיימתי במקום 181 הבינוני.
באפט שרד יותר. יזם בשם דניס ג׳ונס הדיח אותו כמעט שעה אחר כך, והרוויח ארבעה ימים ב־L'Auberge d'Aspen. באפט סיים במקום ה־121 ובילה את רוב שארית היום כשהוא מצטלם בחביבות עם כל מי שביקש.
עד שעות הערב תפסו עשרת הפיינליסטים את מקומותיהם ליד השולחן. באפט החליף את חולצת הפוקר שלו והביט במתרחש בעניין. היה לו עניין אישי. שני המתחרים האחרונים היו ג׳ף קורזין, בנו של מושל ניו ג׳רזי לשעבר, שניהל את גולדמן זאקס ואת MF גלובל, וסו דקר, נשיאת יאהו לשעבר שהיא כיום דירקטורית בברקשייר הת׳אווי.
בנו של הסוחר נגד היועצת של המשקיע. "אתם יודעים לטובת מי אני", נבח באפט, לקול צחוקם של הנוכחים.
לאחר 30 דקות של קרב נדנדה, זכה קורזין בתואר ובשעות הטיסה, בעוד דקר מסתפקת בטיול לטירת סקיבו בסקוטלנד ובחבית של ויסקי דלמור. לא נורא, תמיד יש את 2013.
להזמנת מנוי למגזין פורבס לחצו כאן.
|
