|
כיבושה מחדש של תדמור על ידי הצבא הסורי עצרה את ההרס הטרגי של אתר המורשת העולמי שם. אבל העבר המשותף שלנו ממשיך להיעלם בקצב הולך וגובר. בזמן שהזוועות של פיצוצים שמיישרים בניינים בתדמור ובאתרים נוספים במזרח התיכון שולטות במהדורות החדשות, ההרס שנגרם על ידי דאעש וקבוצות אחרות של טרוריסטים מהווה רק 1% מההפסד היומי שלנו ברחבי העולם של מורשת אבות. היתר נעלמים מסיבות שהן לגמרי ניתנות למניעה.
למרבה המזל, ישנה דרך טובה יותר – גישה של win-win שמאפשרת לשמר את האתרים האלו תוך שהדבר גם יעזור לקהילות המקיפות אותם. רבים מהחשובים שבאתרי המורשת של האנושות דרים בכפיפה אחת עם חלק מהתושבים העניים בעולם. עתידיהם, המשולבים זה בזה, אינם בטוחים ולרוב אף נתונים בסכנה. 99% מהאתרים הארכיאולוגים הולכים לאיבוד בגלל חקלאות, מכרות, מיצוי והעברת אנרגיה, ביזה, רעיית צאן ופיתוח מסחרי ולצורך מגורים – לא לדאעש ולדומיו.
כשם שעשינו עם הטבע המקיף אותנו, כך עלינו להגן גם על הסביבה התרבותית שלנו על מנת שנוכל לשרוד ולשגשג. כפי שציין אלי ויזל, "בלי זיכרון אין תרבות. בלי זיכרון, לא תהיה ציוויליזציה, לא תהיה חברה, לא יהיה עתיד". מורשת האבות שלנו היא לעתים רבות הזיכרון היחיד שיש לנו אודות ציוויליזציות שחלפו ממזמן.
מקדש בל בתדמור, נהרס באוגוסט 2015 על ידי דאעש | צילום: ברנרד גגנון, ויקיפדיה
רבים מאתנו חשו חסרי אונים נוכח ההתקפות על תדמור, ואפילו החדשות היחסית טובות שהגיעו משם לאחרונה עדיין לא מבטיחות את הישרדותה. הרחק מהתיאטרון של המלחמה, אולם, יש ביכולתנו לעשות דבר מה על מנת להציל את המורשת שלנו. אם הסיבות להרס הן כלכליות, אז גם הפתרון עשוי להיות כזה.
במקום לקונן על האובדן או לדון על שחזור של מבנים עתיקים באזורים לא יציבים, עלינו לשתף פעולה עם הקהילה העוטפת כל אתר, ולהעניק לאנשים את הכלים להפיק רווח מהמורשת שלהם, מבחינה כלכלית ומבחינת קיימות. אם נהפוך פלא ארכיאולוגי לדבר שהוא לא רק נשא של יופי ומטען היסטורי, אלא גם לדבר שיכול לספק משרות וצמיחה, יהיה זה מצב של win-win הן עבור המורשת והן עבור בעלי הבית באזור. אנו בונים את העתיד תוך שאנו מצילים את העבר.
פיתוח בר קיימא, כשהוא מתמקד בהקמת עסקים ומקומות עבודה שהצלחתם תהיה כרוכה בשימורו המתמשך של אתר עתיקות, יצור מניע חזק וארוך טווח ומקור מימון רציני למען השימור שכולנו רוצים. הפרדיגמה הזו מספקת את כל היתרונות שנקשרים אסוציאטיבית על פי רוב לפיתוח כלכלי: תעסוקה, בריאות, מזון ומחסה. זו חלופה מתחרה לשימושים כלכליים אחרים, הרסניים יותר. אנשים מרוויחים "יושרה" כשהם מסוגלים לעבוד "ולצרוך" את ההיסטוריה שלהם, בלי להרוס אותה.
התהליך הזה עובד. לדוגמא, יוזמה לפרויקט שימור בר קיימא באתר המונומנטלי של פצ'קמאק, פרו, סיפקה ל-24 נשים הכשרה בת שנה שלמה במנהל עסקים, רעיית חשבון, הפקה וייצור. הנשים מכרו כובעים, תיקים, מחזיקי מפתחות ומוצרים אחרים בעבודת יד בסכום של 11,900 דולר בשנת הפעילות הראשונה של הפרויקט. הכשרה ותמיכה זהות ניתנו לאחרונה גם ל-11 נשים באתר קמינלג'ויו, גוואטמלה. הן מכרו תכשיטים בסכום של כמעט 3,000 דולר במהלך ששת החודשים הראשונים לפעילותן. סדנת קרמיקה עם חנות צמודה שמייצרת ומוכרת העתקים של האתר סאן חוזה דה מורו, פרו, רצה באופן יציב כבר במשך חמש שנים. כל העסקים הללו רואים הכנסה גבוהה יותר מהשכר הרווח במקום.
פירמידה בפצ'קמאק, פרו | צילום: אינגו מהלינג, ויקיפדיה
במקרים אלו ואחרים הביזה והסגות הגבול בשטח האתרים חדלו למעשה. רחפנים משמשים על מנת לנטר ולמדוד את ההצלחות הללו. הקהילות המקומיות הן שלקחו תפקיד מפתח בשימוש עברן, על מנת לבנות לעצמן עתיד.
חשובה מכל היא העובדה שתכניות כאלו מעצימות את האנשים המקומיים ונותנות להם את המשאבים והיכולות לשלוט בגורלם ולתרום לשימור של העבר המשותף לכולנו. אנשים כה מעורבים הופכים לעתים נדירות מאוד לקיצוניים אלימים שמעוניינים להרוס את מה שנשאר מהעולם העתיק, או לתקוף את זה המודרני. ההשקעה היא פחותה מ-50,000 דולר לאתר – סכום נמוך שכדאי לשלם על מנת להציל אתרים ולבנות עתיד של שותפות ופרודוקטיביות.
פתרונות מבוססי קהילה עובדים. אלינור אוסטרום זכתה בפרס נובל לכלכלה על שהוכיחה את זה בדיוק. מספר ארגונים, כמו "יוזמת השימור בר הקיימא" (Sustainable Preservation Initiative) פרסו בהצלחה פיתוח כלכלי יציב בשטח. זהו המפתח להצלת העבר המשותף שלנו ולבניין עתיד יציב.
|
