Forbes Israel Logo

מה באמת עומד מאחורי מאבק השליטה באי.די.בי?

בתחילת השבוע צפוי השופט איתן אורנשטיין להנפיק את החלטתו בעניין אי.די.בי. ההכרעה העיקרית שעומדת בפניו היא השאלה האם אי.די.בי רשאית להמשיך ולפרוע חובות, או להורות לה לעצור את התשלומים ובכך להעניק אסמכתה רשמית נוספת לטענה שהחברה חדלת פירעון. במהלך החודשיים הקרובים רובצים לפתחה של אי.די.בי פיתוח תשלומי חוב של 800 מיליון שקל.

לקראת שיאו, מאבק השליטה באי.די.בי לבש אופי של מערכה פוליטית: מבקריו של דנקנר טענו שעליו להסיק מסקנות משום ש"נכשל", כאילו היה פקיד ממשלה או נבחר ציבור. דנקנר מצדו הציג את קרן ההשקעות יורק כ"קרן זרה וטורפנית" בעוד שהוא, איש עסקים ציוני, מנסה להגן על החברה ועובדיה. אמו של דנקנר גויסה לעדות במטרה להעניק למאבק נפח "אנושי" ורגשי יותר, ברקע צצו מודעות בעיתונות מטעם עמותות שדנקנר וקבוצת אי.די.בי תרמו להן, ראשי ערים שזכו לתרומות ארגנו מסיבת עיתונאים לתמיכה בדנקנר, ועובדים בשופרסל – אחת מחברות הקבוצה, מביעים תמיכה מאורגנת בבעל השליטה. אפילו לשר האוצר הייתה מילה טובה לדנקנר.

אבל המאבק לא יוכרע על פי גילויי חיבה או מאמרי ביקורת. המשבר באי.די.בי הוא פרשה סבוכה, בעיקר בגלל ריבוי הגורמים והאינטרסים המעורבים: בנקים, קבוצות של בעלי איגרות חוב עם אינטרסים סותרים, מבנה תאגידי מורכב, חילוקי דעות על שווי הנכסים ומבנה ההסדרים המוצעים, וערפל שמסתיר חלקים גדולים של התמונה ואת זהותם של חלק מהמושכים בחוטים.

חדש: אפליקציית האייפון של פורבס ישראל – להורדה לחצו כאן

הוויכוח האמיתי אינו על שמו הטוב של דנקנר, אלא על כסף גדול: סכום הנע בין 1.5 ל-2 מיליארד שקל. ההצעות שהוגשו לבית המשפט מוכיחות שלמרות המחלוקות מעריכים שני הצדדים שאי.די.בי שווה עדיין הרבה יותר מערך חובותיה. אם מישהו היה חושב אחרת, הוא היה מבקש להעביר את החברה לידי כונס נכסים או מפרק זמני, שהיה מוכר את נכסיה ומעביר את התמורה לנושים, שייאלצו לספוג את יתרת ההפרש בין החוב להכנסות ממכירת החיסול. על פי ההצעה של קבוצת דנקנר-אלשטיין מסתכם הערך העודף של אי.די.בי בכ-1.5 מיליארד שקל. לבעלי החוב מציע דנקנר לוותר על חוב של 720 מיליון שקל בתמורה ל-10% בלבד ממניות החברה, אבל זוהי למעשה מחיקת חובות עם פיצוי סמלי.

נוחי דנקנר בבית המשפט | צילום: תומר ורון

הצעת הנושים שונה בכל הקשור לשווי העודף של הקבוצה: הם מציעים מחיקת חוב של כ-3 מיליארד שקל בתמורה לשליטה בחברה. מפרטי ההסכם עולה שלהערכתם שווה החברה לאחר ההסדר לפחות שני מיליארד שקל. ההנחה הסמויה היא שבהמשך ניתן יהיה לגבות ממנה, באמצעות דיבידנד, חלק נוסף מהחוב.

תביעתם לקבל במסגרת ההסדר את מניות החברה מעוגנת בהסדרים המקובלים במקרים כאלה: כאשר לא ניתן לפרוע את מלוא החוב, אפשר לחייב את החייב להעביר לבעלי החוב כל נכס אחר שבשירותו, ובמקרה זה, מניות אי.די.בי.

החשש שבית המשפט יקבל עמדה זו הניע את אנשי דנקנר לפתוח במערכה על דעת הקהל. הם מתדרכים עיתונאים על בסיס שוטף, מנסחים הודעות תוקפניות כלפי נושים, עורכים מסיבות עיתונאים חפוזות או מבוימות כפגישות אקראיות ומתגברים את צוות הדוברות ויחסי הציבור. הם יודעים יפה שהסיכוי להשפיע באמצעות מהלכים אלה על בית המשפט אינם גבוהים, והדבר מלמד על הלחץ הגדול בו הם נתונים.

בעלי הברית המרכזיים של דנקנר הם הבנקים: החברות הפרטיות של דנקנר ושותפיו חייבות להם יותר ממיליארד שקל. רק אם יצליח דנקנר לשמר בידיו את השליטה באי.די.בי יש להם סיכוי, קלוש אמנם, לראות בחזרה לפחות חלק מהחוב.

הקלף האחרון בשרוול

השאלה כיצד הידרדרה אי.די.בי למצבה הנואש הוא סיפור מורכב על הסתבכות פיננסית, ניהול בתנאי משבר, וטעויות עסקיות שעלו ביוקר: דנקנר השתלט על אימפריה של נכסים וחברות באמצעות גיוס אשראי אדיר המסתכם בכ-10 מיליארד שקל. כרבע מהאשראי נלקח מהבנקים, והיתר גויס בהנפקות איגרות חוב, בעיקר לגופים מוסדיים – חברות ביטוח וקרנות פנסיה. הבנקים והמוסדיים העניקו בשמחה את האשראי הרב, מפני שהאמינו שאי.די.בי תוכל לעמוד ללא קושי בתשלומי הריבית ופירעון החוב.

בבסיס המערכות הזו עמדו חברות ענק שהפיקו כשני מיליארד שקל של רווחים מידי שנה: בשיאה שלטה החברה במונופול המלט נשר, בסלקום, בכלל ביטוח, במפעל הכימיה מכתשים אגן, בשופרסל, בנכסים ובניין ובחברות נוספות. כמעט כל החברות נהנו, ועדיין נהנות, מאיתנות פיננסית ורווחיות גבוהה. המזומנים שהופקו בחברות אלה הפכו לדיבידנדים שזרמו לשתי חברות ההחזקה הציבוריות שבצמרת הפירמידה, אי.די.בי. פיתוח ואי.די.בי החזקות. הכסף שהצטבר בראש הפירמידה עשה דרכו הלאה: תשלום דיבידנדים לבעלי המניות, ריבית וקרן לבעלי החוב. הייתה זו מערכת משומנת ומסודרת שפעלה ללא הפרעה במשך כשש שנים והפכה את דנקנר לאיש העסקים המוערך ביותר בשוק ההון.

נוחי דנקנר עם אדוארדו אלשטיין | צילום: יח"צ

שורת אירועים, שאת חלקם קשה היה לצפות, גרמו למכונת המזומנים האדירה לחרוק: תחילה, המשבר העולמי היכה בשוק ההון ופגע בשווי הנכסים של אי.די.בי. בשנתיים הראשונות ניסה דנקנר לפעול בזהירות ונדמה היה שהוא מצליח. ב-2009 הוכתר על ידי "גלובס" כאיש השנה בעסקים. הוא היה אז בשיא תהילתו: באוקטובר 2008, בשיא המשבר הפיננסי, רכש מניות של הבנק "קרדיט סוויס" והפיק רווח מהיר של מיליארד דולר.

בשנתיים הבאות התהפך הכל: החששות ליציבות האימפריה הממונפת גברו. התשואות על האג"ח נסקו. מקורות גיוס ההון נסתמו. המחאה החברתית, ירידת המחירים בענף התקשורת והתמשכות המשבר העולמי עצרו את זרימת הדיבידנדים לחברות ההחזקה ולחברות הפרטיות. דנקנר שגה כשרכש את מעריב ו-400 מיליון שקל נוספים ירדו לטמיון. למעשה, נכנסה הקבוצה כולה לסוג של פירוק מרצון: דנקנר החל למכור נכסים כדי להקטין את החוב. הוא מכר נתח במכתשים ואת האחזקות בכלל תעשיות, וניהל מגעים למכירת כלל ביטוח. זה לא הספיק. בסוף 2012 התברר שאי.די.בי לא תעמוד בתשלום חובותיה, וגם חובותיהם האישיים של דנקנר ושותפיו לשליטה בקבוצה נרשמו במאזני הבנקים כ"חוב אבוד".

בשרוולו של דנקנר נותר קלף אחרון: מכירה של לפחות מחצית מהחזקות הקבוצה ב"כלל ביטוח" בתמורה לכמיליארד שקל. באולמו של אורנשטין רווחה ההנחה שעסקה כזו תשנה הכל, ותותיר את אי.די.בי בידי דנקנר. הבעיה היא שכרגע אין פרטנר. דנקנר בטוח שאם רק יינתן לו זמן, יימצא הקונה, והוא ימשיך במאמץ הסיזיפי שלו לקנות ארכה נוספת כמעט בכל מחיר.
אבל מבחינת בעלי האג"ח, אין בקופת אי.די.בי לא זמן ולא כסף.

[email protected]

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.