מה ההיסטוריה של המלחמה יכולה ללמד אותנו על חדשנות?

גם כיום, תקציבים ביטחוניים ממשיכים לשחק תפקיד מרכזי בטכנולוגיה ורבים מאמינים שההשפעה של ה"צבאי" על הטכנולוגי היא דילמה מוסרית ממשית. יחד עם זאת, אפשר ללמוד לא מעט על חדשנות על ידי חקירת ההיסטוריה של המלחמה. הספר War Made New של מקס בוט, מאפשר לנו לעשות בדיוק את זה.

כשטכנולוגיה מופיעה לראשונה, אין לנו מושג מה לעשות איתה

אנחנו נוטים לחשוב שהופעת טכנולוגיה יוצרת שינוי: מנוע הקיטור הביא את המהפכה התעשייתית הראשונה, החשמל ומנוע הבעירה הפנימית הביא את המהפכה השנייה והמחשוב הפרטי שינה את הדרך בה מנוהל המשרד.

אבל למעשה, מה שכל כך מבלבל בטכנולוגיות חדשות היא העובדה שפעמים רבות לאף אחד אין מושג מה לעשות איתן (אפילו לא לממציא). כך, בדרך כלל הן נכלאות לאורך זמן בתוך מסגרת החשיבה והפעולה הישנות ולכן לא יכולות להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל שלהן.

בוט מביא בספרו דוגמה מעניינת משדה הקרב. ב-1866 בעת קרב ימי בין אוסטריה ואיטליה, ניגחה הספינה האוסטרית את האיטלקית באמצעות חרטום מתכת והטביעה אותה. במשך שנים חשבו שזו תהיה טכניקת הלחימה הימית הטובה ביותר. רק כעבור זמן רב, התחילו להבין שצורת הלחימה העוצמתית ביותר היא חימוש של ספינות בנשק כבד – דבר שהצריך מעבר לספינות ממתכת במקום מעץ.

הגל השני של המשתמשים הוא הרבה פעמים חכם יותר

רבים מאמינים שהטנק המודרני הומצא על ידי הגרמנים כחלק מטכניקת מלחמת הבזק שפיתחו ויישמו בפלישה לפולין במלחמת העולם השנייה. מעטים יודעים שהטנק בכלל פותח על ידי האנגלים, הרבה קודם לכן – במלחמת העולם הראשונה, ניסו הבריטים ליצור "ספינות יבשתיות ממוגנות" משלדות טרקטורים שצופו בפלטות מתכת. אך אלה הרבו להיתקע, והבריטים סירבו להתחייב לטכנולוגיה החדשה ונטשו אותה.

הטנק. התחיל כטרקטור ממוגן | צילום: thinkstock

הגרמנים לא וויתרו כל כך מהר ויצרו מערך לחימה חדש לחלוטין ואפקטיבי מאין כמוהו בעזרת שילוב השימוש בטנקים ובכוחות אוויריים. זוהי דוגמה לכך שלא תמיד אלה שממציאים את הטכנולוגיה הם גם בעלי היתרון. לעיתים דווקא אלה שמגיעים מאוחר יותר עם טכנולוגיות משלימות, ויודעים לשפר את הבעיות הראשוניות, הם אלה שמצליחים למצות את הפוטנציאל של הטכנולוגיה.

לדחוף את קבלת ההחלטות כלפי מטה

יתרון נוסף שהיה לגרמנים במלחמת העולם השנייה הוא שיטת הפיקוד. בעוד שאצל בעלות הברית הפיקוד היה מאוד ריכוזי, בצבא הגרמני היו למפקדי השטח הרבה יותר סמכויות וכך הם יכלו לאלתר טוב יותר ולעשות שימוש טוב יותר בטכנולוגיות החדשות בשדה הקרב.

למתכננים נדמה שמכיוון שהם רואים את התמונה המלאה ודעתם לא מוסחת מהדברים שקורים בשטח, הם יודעים להוביל טוב יותר את המלחמה, אך למעשה רק המפקדים בשטח יכולים להיחשף לבעיות האמתיות, כמו גם להזדמנויות. טכנולוגיות חדשות פועלות כפי שאנו מצפים רק לעתים נדירות ולכן חשובה הגמישות של המפקדים בשטח על מנת להתאים את השימוש בהן למציאות בשדה הקרב.

כיום, זו הדוקטרינה השלטת בצבאות המודרניים. בעולם העסקים לעומת זאת, זה עדיין לא לגמרי המצב.

לכמות יש האיכות שלה

למרות היתרונות הברורים בטכנולוגיה, בתכנון ובטקטיקה המלחמתית, הגרמנים הפסידו בסופו של דבר את המלחמה. הסיבה לא היתה כישלון של אסטרטגיה או הוצאתה אל הפועל אלא טכנולוגיה אחרת שפותחה לרמת שלמות בארה"ב – פס הייצור.

כאשר חושבים על גיבורי המלחמה, חושבים על גנרלים כמו אייזנהאואר, אך למעשה להנרי פורד מגיע הכבוד לא פחות מאותם מפקדים. עד 1942, אמריקה כבר ייצרה כמויות גדולות יותר של מוצרים מכל אויבה יחד. זה הוכח כיתרון המשמעותי ביותר שהכריע בסופו של דבר את המלחמה.

זוהי נקודה חשובה גם עבור חברות טכנולוגיה בעבר ובהווה. לא מספיק להגיע עם רעיון חדשני, צריכה להיות גם היכולת להפוך את אב הטיפוס למוצר שאפר לייצר ולהפיץ בצורה המונית. זה גם הסיפור של אפל במידה רבה.

לעתים נדמה שההשקעה העצומה בפיתוחים צבאיים היא עניין מודרני, אך לא כך הדבר. הבסיס להשקעה הזו היא ההבנה הנושנה שאפשר להפוך ניצחון בשדה הקרב לשגשוג בעתות שלום. כאשר חיים ומוות תלויים על המאזניים, נדרשת כל היכולת האנושית, כל התחכום והחדשות – ולכן ההשקעה בטכנולוגיות מלחמתיות יכולה להוביל לפריצות דרך גדולות מאוד. לכן, היא גם יכולה להיות בסיס לפיתוח ולמידה לתחומים אחרים. ועדיין, עצוב שאנחנו יכולים להשקיע כל כך הרבה משאבים ויכולות בפיתוח כלי הרג, ומעט מאוד מאותה השקעה מושקעת בפיתוח של כלים לשיפור חיינו.