|
טילי החמאס אמנם הפסיקו לעוף בשמי הארץ לפני שבוע (עד להודעה חדשה), אבל רוחם ריחפה כאן בימים האחרונים כמעט בכל פינה, או לפחות בכל פינה שבה מקודמות תוכניות להקמת תשתיות אנרגיה חיוניות. בעמק חפר, ביישובי חוף הכרמל, במועצה האיזורית באר טוביה – זו רק רשימה חלקית – תושבים יצאו מהבית כדי למחות על פצצת הזמן שלטענתם המדינה מקימה להם מול הבית. פצצה שעלולה להיות מסוכנת במיוחד אם בסיבוב הבא ינחת עליה טיל, במקרה או בכוונת מכוון.
לטובת מי שהחמיץ את הרוחות שסערו השבוע, ואני לא מתכוון לפריימריז: באיזור התעשייה של המועצה האיזורית באר טוביה, שממוקם בסמוך למושב המופצץ תימורים וממש לא רחוק מקרית מלאכי – העיר שחטפה את הפגיעה הקטלנית ביותר ב"עמוד ענן" – מקודמת בימים אלה תוכנית להקמת תחנת כוח פרטית שתפעל על גז טבעי; תושבי המועצות האיזוריות עמק חפר וחוף כרמל התבשרו השבוע כי בשטחם יוקמו מתקנים לקליטת הגז הטבעי שעתיד לזרום החל מאביב 2013 ממרבצי הגז שהתגלו בים התיכון.
לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק
התושבים בכל המקומות הללו, בגיבוי הרשויות המקומיות, נאבקו נגד רוע הגזירה הרבה לפני סיבוב הלחימה האחרון. במסגרת המאבקים הועלו טיעונים סביבתיים ובטיחותיים שונים. לאלה נוסף השבוע טיעון מנצח: מה יקרה אם ייפול על תחנת הכוח/מתקן הגז טיל בפגיעה ישירה?
זו לא שאלה תיאורטית. במושב תימורים, מרחק של מאות מטרים מתחנת הכוח המתוכננת, נחתו כמה טילים בימים האחרונים של הלחימה. בתים ספגו נזקים כבדים. בית שסופג טיל זה לא נעים; תחנת כוח שסופגת טיל, עם ריכוזים גבוהים של גז בלחץ וקוקטייל של חומרים נפיצים, זה כבר נורא. מה עושים?
כל הארץ כבר חשופה. פגיעת הרקטה בראשל"צ | צילום: רויטרס
שאלה טובה. לא בטוח שיש לה תשובה. חרדתם של התושבים מובנת ולגיטימית, אבל ברגע שכל הארץ נמצאת בטווח טילים, תשתיות הופכות לעסק מסוכן בכל מקום. בתל אביב כזכור יש תחנת כוח הפועלת על גז (רידינג), בחיפה יש מיכל אמוניה ובתי זיקוק, באשדוד יש תחנת כוח, וזה רק על קצה המזלג. ישראל כולה – בהיותה מדינה מודרנית – מרושתת בתשתיות נפיצות. ולדאבון הלב, אין לנו מדינה מספיק גדולה כדי שניתן יהיה להרחיק את כל התשתיות הללו לטווח ביטחון מריכוזי אוכלוסיה.
אני לא רוצה לקבוע מסמרות באשר למקרים הנקודתיים שהזכרתי כאן, ושניצבים בימים אלה בפני שלבי הכרעה אחרונים. כל מקרה צריך להיבדק לגופו מבחינה הנדסית, בטיחותית ובטחונית, ועל סמך המימצאים המוסדות הרלבנטיים יצטרכו לנהל את הסיכון ולקחת אחריות. אני גם מבין ומזדהה עם חרדתם של התושבים בסביבה: שום אדם סביר לא ישמח אם הסיכון לפיצוץ קטלני באיזור מגוריו יגדל אפילו בפרומיל. אבל השאלה היא מה החלופה.
שיגור רקטה מעזה במהלך מבצע "עמוד ענן" | צילום: רויטרס
לנגד עינינו, בימים אלה המושג NIMBY ("לא בחצר האחורית שלי") לובש צורה חדשה: ממושג סביבתי – אני לא רוצה את זיהום האוויר/הרעש/הלכלוך ליד הבית שלי, אז אנא העבירו אותו למקום אחר – הוא הופך למושג בטיחותי. גשם הטילים שירד בשבוע שעבר הפך את הסכנה למוחשית, אבל הוא גם חידד את העובדה שהיא מוחשית עכשיו לא רק באיזורי הגבול בדרום או בצפון.
המשק הישראלי זקוק לחשמל, קל וחומר כזה שמופק מגז טבעי; זו עובדה. השימוש בגז דורש מתקני תשתיות, גם זו עובדה. במפת האיומים החדשה שנוצרה – היא חדשה בעיקר בתודעה הקולקטיבית שלנו, הרי טווח הטילים לא השתנה בשבוע האחרון – כולם נדרשים להסתגל: מוסדות התכנון ומשרדי הממשלה הרלבנטיים מחוייבים לבחון בשבע עיניים ובמידת אחריות עצומה את המיקום של כל מתקן, כדי למזער את הסיכון ככל הניתן; והתושבים, מצידם, צריכים להבין שאין לנו ארץ אחרת שבה ניתן להניח את כל המתקנים הללו. אם זה לא בחצר האחורית שלי, זה יהיה בחצר האחורית שלך; ואסור שההחלטה בחצר האחורית של מי יוקם המתקן תיגזר מהשאלה מי יודע לצעוק חזק יותר.
[email protected]
טורים קודמים של הכותב:
תל אביב בטווח הטילים – למה זה משמח אתכם?
גרמניה לא חיכתה שישראל תביא את השמש
חג העשור למיחזור בישראל – אליה וקוץ בה
|
