| בין אייטם פוליטי לא מעניין במיוחד, לשאריות אחרונות של כתבות מרגשות אודות עבודת צוותי החילוץ בנפאל, התפתחה ביום חמישי האחרון דרמה בשידור חי. מהדורות החדשות מיהרו לעבור לשדר מכיכר פריז בירושלים, שם יצאה משליטה הפגנת יוצאי אתיופיה שביקשו להגיע אל בית ראש הממשלה ונתקלו בחומה בצורה של המשטרה. הרוחות התלהטו, אבנים נזרקו לעבר השוטרים, המשטרה החלה להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות והתוצאה: 14 פצועים – שוטרים ומפגינים.
למחרת כבר הקדישו מהדורות שישי של כל ערוצי הטלוויזיה דיון נרחב, שניסה לברר את הגורמים שהובילו להתפרצות בירושלים. סוציולוגים, אנשי משטרה ונציגי העדה האתיופית שירטטו עבור הצופים תמונה עגומה למדי של הפליה ויחסים בעייתיים בין השוטר ברחוב והנער האתיופי. ספק אם רוב מי שישב בבית וצפה, היה מודע לעומק הבעיה החברתית הזו ולנתון המדהים לפיו 40% מאסירי כלא הנערים "אופק" הם ממוצא אתיופי, בעוד ששיעור יוצאי אתיופיה מותך האוכלוסייה בישראל עומד על פחות מ-2%.
המחאה צפויה להימשך. בוודאי תהפוך רגועה יותר, אחרי הטראומה שהותירו העימותים בליל חמישי. התקשורת תמשיך לעקוב ובעוד יומיים או שלושה תותיר את הנושא מאחוריה, כדרכם של סיפורים אקטואליים, שמאבדים את הרלוונטיות. הבעיה היא שהסיפור הזה ממש לא מאבד את הרלוונטיות שלו.
ואם כבר עוסקים ברלוונטיות, אי אפשר להימנע מההשוואה לסערה התקשורתית הקודמת – התבטאויותיהם מעוררות המחלוקת של השחקנית ענת וקסמן, הפרופסור אמיר חצרוני ואיש התרבות, יאיר גרבוז, שהחל את המהומה עם נאום "מנשקי הקמעות" שלו, לפני הבחירות.
יאיר גרבוז. הרים לתקשורת להנחתה | צילום: Talmoryair, ויקיפדיה
התקשורת חגגה את היציאה תורנית של השד העדתי מבקבוקו המאובק. כמה מילים נכתבו, כמה זמן שידור יקר הוקדש לדיון השחוק על יחסי הכוחות בין האשכנזים והמזרחים. הכל התנהל לפי כללי הטקס: הדוברים מצוידים בטרמינולוגיה המדויקת, הפרשנים יודעים לשפוט בזריזות ובאופן משכנע מה נחשב כגזענות ומה ניתן לתייג כפרובוקציה מתקבלת על הדעת ומילות הסיכום של המגישים וכותבי הטורים עונות בדיוק על מה שאנחנו מצפים לשמוע.
הדיון הזה מתנהל בקלות כזו ותופס נתח גדול כל כך מהשיח הציבורי מכיוון שקיימת בתרבות שלנו תשתית שמאפשרת אותו. יש מסגרת תפיסתית, ישנם מושגים. הבמה, התפאורה והשחקנים מוכנים, וכל שנותר הוא לשחק.
כל אלה חסרים כאשר מדובר על בעיות חברתיות אחרות, על עדות אחרות שאינן נכללות במושג "השיח העדתי". ואין זה פלא – כאשר המסגרת בה מתנהל הדיון המרכזי הוא חברה שמחולקת לשני מחנות, שתי עדות – אשכנזים ומזרחים, אז גם השיח הופך שטחי ואינו משקף את המורכבות החברתית העצומה שמתקיימת כאן כבר עשורים רבים. "האתיופים" פשוט לא נכנסים לתבנית הקיימת – אין להם מקום בה, אז הם מונחים בצד, מתויגים תחת "שונות".
האמת היא שאנחנו מתקשים להבין שהשיח הציבורי שלנו תקוע עם מושגים לא רלוונטיים. כל עוד נמשיך להיאחז בדיכוטומיה המדומה הזו של אשכנזים-מזרחים, לא נוכל להכליל בדיון את כל מה שלא נכנס אל הציר הזה. וכך הנושאים הבוערים באמת, אלה שזקוקים לטיפול ולדיון ציבורי דחוף, יוותרו מאחור.
עולים חדשים שעלו מאתיופיה במבצע שלמה ב-1991. מאז הם "מונחים בצד" | צילום: לע"מ
אחד הנושאים המרכזיים בשיח העדתי הישן סבב סביב השליטה אשכנזית על השיח, על סדר היום. כעת נראה שהשליטה עברה לבעלות משותפת – אשכנזית-מזרחית, שמדירה את האוכלוסיות החלשות החדשות. ביום חמישי היתה זו אוכלוסיית יוצאי אתיופיה שקבלה לרגע את אור הזרקורים התקשורתי, אך ההדרה הזו נכונה במידה רבה גם עבור יוצאי ברית המועצות וגם עבור אוכלוסיות מוחלשות אפילו יותר, כמו הפליטים האפריקאים וערביי ישראל, שעצם הכללתם בחברה הישראלית עדיין אינה טריוויאלית.
דיון ציבורי אינו מהווה ערובה לשינוי ותיקון חברתי, אך הוא בהחלט עשוי להתניע מהלכים שיובילו לכך. כדי שדיון ציבורי יוכל להתקיים, יש צורך במהלך רפלקסיבי מקדים – עלינו להביט על עצמינו, ולהכיר במורכבותה של החברה בישראל. עלינו לוותר על התבניות הדיכוטומיות הישנות, וליצור תחתן תבנית תפיסתית חדשה, כזו שמכלילה את כל הקבוצות בחברה ומאפשרת קיום שיח מעמיק על שדים נוספים, מלבד השד העדתי המוכר והשחוק.
|
|
