|
החודרנית לא פחות מאשר עם הסובייקטים שלה, הצילומים של רינקה דיקסטרה מתעמתים עם הקהל שלה. כל זה קורה בזמן שדיקסטרה עצמה נותרת בדממה מחוץ לתמונה, נוכחת־נפקדת. דיקסטרה, שמתגוררת באמסטרדם, חוקרת דמויות ותמורות ומתמקדת בהבדלים ובדמיון בין אנשים ותרבויות, וגם בתוך עצמה. היא מצלמת מתרחצים צעירים בחופים שונים בעולם – מהילטון הד שבקרוליינה הדרומית ועד אוקראינה – ויוצרת חיבור ויזואלי על החוויה הגלובלית של מתבגרים. בין היתר, במהלך עבודתה היא צילמה דיוקנאות של חיילים ישראלים – אחת מהם היא שני, שהעדשה של דיקסטרה ליוותה אותה מיום הגיוס לצה"ל – אז ילדה ביישנית עם נמשים – ועד ליום השחרור, הפעם כאישה צעירה חזקה יותר ובעלת ביטחון עצמי. התערוכה מציגה דיוקנאות נוספים: של אוליביה הצרפתי, במהלך שלוש שנותיו בלגיון הזרים הצרפתי; של אלמריסה, פליטה בוסנית בהולנד, שדיקסטרה ליוותה מאז שהגיעה כילדה בנעלי בובה למדינה החדשה ועד שהפכה לנערה עם בלונד מחומצן, סקיני ג'ינס ונצנצים. ללא כל תוספות, כשהם ממוקמים על חופים שוממים ובחדרים ריקים, הסובייקטים של דיקסטרה מגדירים עצמם בזמן שאנחנו ניצבים מולם, מתבוננים בהם באי־נוחות. כשעברה לווידיאו, נכנסה דיקסטרה לסצנת המועדונים בהולנד ובבריטניה, ולחילופין צילמה ילדים מגיבים לעבודות אמנות – ממש כשם שאנחנו, הצופים, מגיבים אליהם עצמם כחלק מעבודת אמנות. בשורה התחתונה: את היופי הישיר של התמונות של דיקסטרה לא תוכלו לשכוח בקלות. "רטרוספקטיבה" של רינקה דיקסטרה. מוזיאון גוגנהיים, ניו יורק. נעילה: 8 באוקטובר, 2012 המדיטטיבית בהודעה לעיתונות של המוזיאון מצוין כי הבניין, שעוצב על ידי רנצו פיאנו, "נועד להיות מקום מבודד ושקט, להרהור על אמנות". ואכן, ברחבי החללים הריקים והפתוחים שבהם תלויים ציורים של ג'ורג'ו דה קיריקו ורנה מגריט מרחפת הדממה. הדממה הזאת מקיפה וממלאת גם את העבודות של ג'וזף בויס, עולה ונופלת בתוך החללים הקדושים המהורהרים של קפלת רותקו. כל זה מתנקז בתערוכה מיוחדת של כולם במניל קולקשן, חלל אמנות המותאם במיוחד לתערוכה מדיטטיבית. את התערוכה, הכוללת ביטויים אקזיסטנציאליסטיים ופוליטיים של צנזורה, מלווה היצירה 4׳33 של ג'ון קייג', קטע מוזיקלי שמתמקד דווקא בצלילים המקיפים הופעה מוזיקלית ומייצג את האמונה של קייג', לפיה "אין דבר כזה שקט". עבודות אחרות כוללות את "ווייט פיינטינג" (ציור לבן) של רוברט ראושנברג ואת עבודת מנורות הניאון האיקונית של ברוס נאומן: "Violence Violins Silence." "Silence". מוזיאון The Menil Collection, יוסטון, טקסס. נעילה: 21 באוקטובר, 2012 הסדרתית אפתח בגילוי נאות: לתערוכה זו השאלתי עבודה, וכך עשו גם חלק מבני משפחתי. עשינו זאת מתוך האמונה שהפרויקט הזה, תחת שרביטו של האוצר ג'רמנו סלנט, יציע נקודת מבט יוצאת דופן של אספקט באמנות של המאה ה־20 שלרוב יש נטייה להתעלם ממנו, כזה שכדאי לזכור אותו בעידן הנוכחי של שוק אמנות חם מדי ופופולרי: סדרת פריטים זהה של אמן, שחותרת להשיג הפצה דמוקרטית של אמנות. במאמר מוסגר אציין שהעובדה שהתערוכה ממומנת בידי מעצב חפצי מותרות, שרק מעטים יכולים להרשות אותם לעצמם, אירונית למדי. יצירות אייקוניות – החל מ־״inkwell set״, יצירת הפורצלן מ־1923 של ניקולאי סוטין ו־"Boit en Valise״ של מרסל דושאן, קופסה עם גרסאות מיניאטוריות של עבודותיו, ועד "Kiss״ של אנדי וורהול, ״Modern Sculpture With Apertures״ של רוי ליכטנשטיין ואוצרות פופ ארט נוספים, מציגות יחד נקודת מבט עליזה על האמנות כחוויה עשירה ואידיאל אוטופי. "The Small Utopia". מוזיאון Fondazione Prada, ונציה. נעילה: 25 בנובמבר, 2012 החתרנית אין זה מקרי שהמסע בנבכי עבודתו של הצייר הנורבגי – מסע שמתוזמן היטב בעקבות המכירה שוברת השיאים במאי של הציור המפורסם שלו "הצעקה" – מקודם תחת הסיסמה: "אז אתם חושבים שאתם מכירים את אדוארד מונק? תחשבו שוב". התערוכה חותרת להציגו כמעורב במודרניזם יותר ממה שנהוג לחשוב. מה שמעניין במיוחד הוא הדגשת העובדה שמונק היה מרותק לתמונות מסוימות, שעליהן חזר שוב ושוב במשך תקופות זמן ארוכות. לפי האוצרים, "השימוש של מונק ברקע קדמי בולט ובאלכסונים חזקים מתכתב עם ההתפתחויות הטכנולוגיות בקולנוע ובצילום של אותה תקופה. יצירת האשליה של דמויות המתקדמות לקראת הצופה היא תחבולה שכמותה ניתן למצוא ברבות מהעבודות החדשניות ביותר של מונק, כגון ("Workers on their Way Home "1914-1913). "הייתה לו גם מודעות נלהבת לאפקטים החזותיים שנוצרו באמצעות הגעת התאורה החשמלית לבמות התיאטרון, והוא השתמש בזה כדי ליצור אפקט מהמם בעבודות כמו,The Artist and his Model) 1921-1919). "Edward Munch: The Modern Eye". טייט מודרן, לונדון. נעילה: 14 באוקטובר, 2012 הצורנית התערוכה הגדולה ביותר של אלגיירו בואטי שהוצגה אי פעם בארצות הברית מתקיימת על רקע עניין גובר והולך ביצירת האמן, ובמיוחד בקנבסים הרקומים הססגוניים שלו, המלאים באותיות אקראיות או ב־"Mappa", אריגים רקומים המעוטרים בצורות של מדינות המעוצבות בדמות הדגלים שלהן. למרבה השמחה, התערוכה ב־MoMA חופרת יותר לעומק ועורכת לקהל היכרות עם עבודתו המוקדמת יותר – ובמובנים מסוימים החשובה יותר – כחבר מייסד בתנועת "ארטה פוברה" האיטלקית בשנות ה־60 המוקדמות. באותה תקופה עבד בואטי עם חפצים יומיומיים ובנה פסלים ממקלות, מלט וקרש. ב־1969 נסע לאפגניסטן, חי עשר שנים בקאבול וניהל את "וואן הוטל", פרויקט אמנותי שאותו החזיק עד הפלישה הסובייטית. באפגניסטן החל להתרכז בעיטורים, שכר פליטים ליצירת ה־"Mappas" וריבועי מילים ("Arazzi") שביטאו שניהם את ההתלהבות שלו מסדר, אי־סדר, מסעות ותרבויות מקומיות. עבודותיו המאוחרות של בואטי, נמרצות ורגשיות כאחד, עשירות במטאפורות לא פחות מאשר בצבע וצורה. Alighiero Boetti: Game Plan". MoMA", מנהטן. נעילה: 1 באוקטובר, 2012 האירוטית התערוכה, שמשווקת כ"רטרוספקטיבה הראשונה המוקדשת במלואה לציורים של גוסטב קלימט", מסמנת 150 שנה להולדת הצייר – אירוע המצוין בכמה אירועים ותערוכות ברחבי העולם (כולל Neue Galerie של לאודר בניו יורק). יכול להיות שזוהי רוח התקופה, אבל רוב האנשים מכירים את עבודתו של קלימט בעיקר כתוצאה מרכישת הציור "Adele Bloch־Bauer" בידי רונלד לאודר בשנת 2006, תמורת מה שהיה אז סכום שיא של 135 מיליון דולר. הציור, שתואר אז בניו יורק טיימס כ"דיוקן מסנוור ומנומר בזהב", היה עבודה תמציתית מוקדמת של קלימט (1907), גדוש בעיטורים ובקווים מפותלים ומסוגננים שמאפיינים את עבודתו מאותה תקופה. וכך מסבירים בתערוכה: "באמצעות הציור פיתח קלימט את הנושאים החשובים לו: סבל אנושי, כמיהה לאהבה ולאושר ומחזור החיים, מהלידה ועד המוות". העבודות בתערוכה, שברובן נלקחו מהאוסף שבמוזיאון "אלברטינה" שבווינה, מציעות מבט דינמי ומשכנע על אחד מהאמנים המרדניים והנלהבים ביותר של תקופתנו. "Gustav Klimt : The Magic of Line". מוזיאון גטי, לוס אנג'לס. נעילה: 23 בספטמבר, 2012 |
