|
כל מי שהסביבה חשובה לו היה אמור לכאורה לצאת במחולות במוצאי שבת, כשמחיר הדלק טיפס לגבהים שלא הכרנו. אבל המצב קצת יותר מורכב.
לא שאין היבטים משמחים בהתייקרות הדלק: בתזמון מדויק התפרסמו אתמול נתוני הנסיעות ברכבת במחצית הראשונה של 2012 – עלייה של 12% לעומת התקופה המקבילה אשתקד. עלייה מתמדת נרשמת גם ברכישת מכוניות קטנות וחסכוניות, ובמספר הישראלים שמגיעים לעבודה בקאר פול. מתברר שאפשר להצטופף שלושה וארבעה ברכב אחד והשמיים לא נופלים. ועוד לא דיברנו על רבבות זוגות האופניים שנעים מדי יום בתל אביב. בקיצור, כל הסימנים מעידים על כך שהאסימון מתחיל ליפול, והציבור הישראלי מתחיל להפנים שההיצמדות למכונית הפרטית הופכת לפינוק יקר מדי.
הבנזין, כידוע, מתייקר בכל העולם, וברוב המדינות המפותחות מוטלים עליו מסים כבדים (אם כי ברובן המס על הדלק נמוך מאשר אצלנו). אבל כאן טמון ההבדל: בעוד במערב המס על הדלק נחשב למס חברתי – העשירים שמתעקשים לנסוע ברכב הפרטי שיתכבדו וישלמו, וכל השאר מוזמנים ליהנות משירותי התחבורה הציבורית – אצלנו האזרחים מקבלים את המקל, אבל לא נהנים מהגזר. הדלק הולך ומתייקר, והתחבורה הציבורית נחשלת ולא מציעה חלופה ראויה.
זה בולט בעיקר בפריפריה. כמי שגר בתל אביב, ומתנייד בה באמצעות אוטובוסים ואופניים, איש לא ישכנע אותי שיש צורך במכונית כדי להגיע ממקום למקום בלב גוש דן. הבעיה האמיתית היא של תושבי יישובים מרוחקים, וגם של יישובים לא מרוחקים אם הם משתייכים למגזר הערבי (ראו המחקר של קרן אברהם עליו סיפרתי כאן באחד הטורים הקודמים). במקומות כאלה, משפחות רבות נאלצות להחזיק רכב ואפילו שניים כצורך קיומי, כי בלעדיו אין עבודה ואין פרנסה. בנסיבות האלה המס על הדלק הופך ממס חברתי למס שפוגע דווקא בשכבות הבינוניות והחלשות.
צילום: שרון מרוז, R&B Media
אני לא סבור שהמדינה צריכה להקטין את המס על הדלק, מפני שזה חסר תוחלת: לא רק שהכספים הללו יילקחו מתקציבי הרווחה, החינוך והבריאות, אלא גם שלאורך זמן זה לא יעזור. הרי נתניהו כבר ניסה את זה לפני כמה חודשים, כשקיזז באישון לילה כמה עשרות אגורות ממחיר הדלק. זו התנהגות של בעל מכולת, לא של מנהיג ואסטרטג שרואה את התמונה הכוללת. כי בתמונה הכוללת, אם נרצה או לא, הנפט והבנזין רק ימשיכו להתייקר, ועוד נתגעגע לתעריף הנוכחי. התהליך הזה מתרחש כבר מספר שנים, והנסיבות הכלכליות והסביבתיות לא נותנות סיבה לחשוב שהוא ייפסק. ומה תעשה הממשלה כשמחיר הדלק יחצה את רף ה-10 שקלים? תשלוף עוד כמה מילארדים מהמגירה ותסבסד?
הפתרון היחיד הוא אסטרטגי – שינוי הכיוון שאליו הולך המשק הישראלי. מערכות מודרניות של הסעת המונים, תחבורה ציבורית טובה, תשתיות נוחות לתחבורת אופניים. זה העתיד, ובעצם זה היה צריך להיות כבר ההווה. בשנים האחרונות הממשלה הגדילה את ההשקעות בתחבורה הציבורית ופחות או יותר יישרה קו עם המקובל במדינות המפותחות, אבל זה לא מספיק כדי לסגור פערים של 20-30 שנה שמפרידים בינינו לבין רמת התחבורה המקובלת בערי המטרופולין הגדולות במערב.
כדי לעשות צדק חברתי וסביבתי, המדינה היתה צריכה לקחת את כספי המסים המושתים על הדלק ולהשתמש בהם כדי להטיס קדימה את התחבורה הציבורית. רק שהאוצר מתנגד לצביעת כספים באופן עקרוני. הכסף, לפי התפיסה הזו, צריך ללכת לקופת המדינה, ומשם להיות מחולק לפי שיקול הדעת וסדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות. זה טיעון לא מבוטל, רק שהוא מחמיץ את האלמנט הפסיכולוגי: נהג ישראלי שרואה איך המשאבה שותה את חשבון הבנק שלו, מרגיש שדוד; לנהג שמשלם במיטב כספו על דלק אבל יודע שבכך הוא מממן תחבורה ציבורית ראוייה, יש לפחות במה להתנחם. גם אז המחיר כואב, אבל פחות.
[email protected]
טורים נוספים של הכותב:
חוסר הגבולות של ההורים מייצר עצלנות
עתיד ערוץ 10 בפנקס הנקמה של המלך ביבי
רכבת לאילת? קודם שנתניהו ייסע באוטובוס במרכז
|
