תמיס, אלת הצדק במיתולוגיה היוונית, היא אחת הדמויות המוכרות ביותר בתיאולוגיה ובתרבות האנושית בכלל. דמותה הנשית וההרואית, הניצבת בגאון כשהיא אוחזת את מאזני הצדק בידה האחת וחרב בידה השנייה, תוך שעיניה מכוסות, מוכרת לכולנו. אבל תמיס לא נולדה "עיוורת". במטבעות רומים קדומים הוטבעה דמותה כשעיניה פקוחות לרווחה. רק במאה ה-16 אמן רנסנס שוויצרי פיסל את דמותה הניצבת עד היום ב"מזרקת הצדק" של העיר ברן, כשלראשונה פיסת בד לבנה מעטרת את פניה. מאז הפכה דמותה המסומאת לאחד האייקונים הבולטים והחשובים ביותר של דמוקרטיות מערביות בעולם, סמל לעיוורנו של הצדק והמוסר השווה בפני כל. לכאורה.
כמו רבים מסמליה האיקונוגרפיים של תרבות המערב, גם זו היא הפשטה של המציאות. שאלות וסוגיות הקשורות לצדק ולמוסר, ולנדבכים הבסיסיים ביותר של המרקם התרבותי והאנושי של החברה המודרנית, נדחקים בדרך כלל הצידה, אל שוליה הנשכחים של התודעה החברתית ומוצאות ביטוי בשגרה רק בקורסים למבוא בפילוסופיה ובהגות מחשבה. אבל בשגרה של ימי הקורונה, הסוגיות האלה צפות ועולות כל יום, כמעט בכל רובד של חיינו.
הנגיף ששיתק את כלכלות העולם וטלטל את שגרת חייהם של מיליארדי בני אדם, הציב מראה שחורה ומאוד מטרידה בפני האנושות – ואילץ אותה להתמודד מול סוגיות פילוסופיות ומוסריות קשות ומורכבות.
באופן הישיר ביותר, וגם המדובר ביותר, עיצבה המציאות הנוכחית סיטואציות רפואיות הרות גורל בפני הצוותים הרפואיים. באיטליה ובספרד מערכות הבריאות הגיעו לקריסה נוכח המחסור החמור בציוד רפואי חיוני ומספר החולים האנושים שזינק בקצב מסחרר. שם נאלצו רופאים ואחיות לגזור את דינם של המונשמים והחולים הקשים מדי יום. ברבים מהמקרים, כך על פי עדויות אנשי הרפואה שם, החליט הצוות הרפואי, לאור מצוקת מכונות ההנשמה, מי יונשם ומי לא. מי יחיה ומי ימות. ההחלטה המוסרית הנוראית הזו התקבלה בעיקר על בסיס גילו וסיכויי החלמתו של החולה – צעירים יותר יחיו, על הזקנים נגזר למות. בצוק העיתים נזרקה תרבות המערב להתמודד עם הדילמה האסקימואית ושלחה את זקני השבט למות על גבי קרחון נודד.
אנשי הרפואה מתמודדים עם צורתן הישירה והברורה יחסית של הדילמות שיצרה מציאות הקורונה – וההחלטה המתקבלת על ידם, קשה ככל שתהיה, היא תוצאה של חשיבה שכלתנית ושיקולים רציונליים מבוססי מידע.
אך לא רק הם נאלצים להתמודד בתנאים קשים עם מורכבותו של המוסר האנושי. אתגר זה הוא גם מנת חלקם של מנהיגים, פוליטיקאים ופקידי ממשל בכירים. אלה מקבלים החלטות גורליות לא פחות, אבל בשונה מהרופאים, ההשלכות הישירות והעקיפות הנגזרות מפסיקתם, משפיעות על חייהם של מיליונים. התוצאות, לעומת זאת, פחות מידיות, פחות ברורות מאליהן ופחות מדידות.
קורונה או התקף לב?
נגיף הקורונה נכנס לחיינו רק לפני חודשים ספורים, אך כמויות המחקרים והמילים שנכתבו עליו יכולות כבר למלא אגף שלם בספריית הקונגרס. ובכל זאת, אין כמעט אף מחקר שבודק את ההשלכות הבריאותיות העקיפות של המגפה.
כשהמערכת כולה מגויסת, ומירב המשאבים הרפואיים מוקצים כעת לטיפול בחולי הקורונה, איכות ותדירות הטיפול בחולים במחלות לב וסרטן למשל, הגורמות לתמותה של למעלה מ-15 אלף ישראלים מדי שנה, צוללת בחדות. על פי הערכות ראשוניות, צפויה השנה עלייה בשיעור התמותה מהמחלות "הקונבנציונאליות". המספרים יהיו גבוהים פי כמה ממספר קורבנות הקורונה.
נוסף למחיר הבריאותי העקיף העומד אל מול המחיר הבריאותי הישיר, יש להוסיף ל"מאזני הצדק" של המגפה גם את המחיר הבריאותי הישיר הנובע מהמחיר הכלכלי.
כבר כעת ידוע כי האמצעים הדרסטיים שננקטו במטרה לבלום את הנגיף, שסגרו מיליארדים ברחבי העולם בבתיהם לתקופה ארוכה, יגבו מחיר גופני ונפשי בעתיד הלא רחוק. ירידה חדה בבריאות הציבור, פיזית ונפשית: ירידה חדה בפניות לבתי החולים ובטיפולים אלקטיביים, לצד עלייה תלולה בהיקף ההשמנה, שיעור הסובלים מיתר לחץ דם או דיכאונות. כל אלה יבואו עם תג מחיר כבד בהמשך.
על פי ארגון הבריאות העולמי מתים מדי שנה בעולם כ-15 מיליון בני אדם ממחלות הקשורות ללחץ דם והשמנת יתר (מחלות לב ושבץ). גם פה צופים מומחים זינוק חד השנה כתוצאה מההשלכות העקיפות הנלוות למחיר של השבתת הכלכלה.
ואם במחיר הכלכלי עסקינן, קשה מאוד לתאר את היקף ההשלכות הקולוסאליות של צעדי המנע החריפים שננקטו על ידי ממשלות בכל רחבי העולם. הם כנראה בלמו את התפשטותו המהירה של הנגיף, אך במידה עוצמתית יותר בלמו גם את כל הפעילות הכלכלית הבינלאומית.
בקרן המטבע הבינלאומית פרסמו לאחרונה את תחזית הצמיחה העולמית המעודכנת, החוזה כעת צמיחה שלילית של 3% ב-2020 ואת המיתון העמוק ביותר מאז השפל הכלכלי הגדול. על פי אומדנים אחרונים של ארגון הסחר העולמי, פעילות הסחר הגלובלית תצלול השנה בשיעור אסטרונומי של 32%. ארגון העבודה של האו"ם עדכן את תחזיותיו לגבי האבטלה וכעת הוא צופה כ-200 מיליוני מובטלים ברחבי העולם. עשרות מיליונים נוספים ידרדרו אל סף רעב או יאבדו את ביטוח הכיסוי הרפואי לו זכו עד היום.
שבדיה מול העולם
לאור תג המחיר האסטרונומי הנלווה למדיניות הדרסטית שננקטה על ידי מדינות רבות, אסור להימנע מלשאול את השאלות הלא פופולריות ובראשן – האם המחיר הזה מוצדק? האם בעתיד הלא רחוק, כשענני הערפל יתפזרו ורמת הפאניקה תשכך, נגלה כי שילמנו מחיר בלתי נתפס, כלכלית ובריאותית? האם בניסיון להציל את חייהם של כמה שיותר חולים הקרבנו את חייהם של רבים אחרים, אולי רבים יותר ממספר החולים שהצלנו?
מי שלא מיישרת קו עם המדיניות הפופולאריות וחוטפת על כך קיתונות של בוז ותוכחה היא שבדיה, שם החליטו מקבלי ההחלטות על גישה חריגה והורו על המשך השגרה הרגילה תוך מספר הגבלות מצומצמות. בתי הספר, בתי הקפה והמסעדות פתוחים, עסקים ממשיכים להתנהל ואנשים ממשיכים לעבוד, להתפרנס ולנהל את שגרת חייהם השלווה בצל המלצות גורפות לשמירה על היגיינה ומרחק חברתי.
מנגד עומד כל יתר העולם ומטיף מוסר על קלות הראש ועל "הניסוי הטרגי" שנערך בחיי אדם. אמנם מספר המתים עד כה בשבדיה גבוה מאלו של שכנותיה (151 מתים למיליון איש, לעומת 61 בדנמרק ו-31 בנורבגיה) אך נמוך באופן דרסטי ממספר המתים בספרד, איטליה, צרפת או בריטניה. ייתכן שדווקא האמצעים השקולים והמקלים יחסית של מקבלי ההחלטות בשבדיה יתבררו בטווח הארוך כהומניים ביותר, כאלו שהצילו חיי אדם וחסכו אבדות רבות בנפש לעומת רוב המדינות בעולם אשר יספגו גלי פגיעה חוזרים בטווח הממושך.
בשבדיה הסתכלו לנגיף הקורונה ישר בעיניים וקיבלו החלטה קשה ולא פופולארית. ייתכן ולבסוף יתברר כי מספר בני האדם שמתו באופן ישיר מהנגיף יהיה גבוה מזה של המדינות המוכות ביותר שנקטו צעדים דרסטיים יותר, אך סביר כי המחיר הבריאותי שישלמו באופן עקיף יהיה נמוך יותר מזה של יתר המדינות. בטח ובטח שלא הוגן להאשימם את השבדים במוסר קלוקל ובקבלת החלטות שגויה, במיוחד לאור העובדות המתגבשות לגבי הנזקים העקיפים הרבים.
לא מוכנים לדחוף
אם כך, נשאלת השאלה מדוע רוב מקבלי ההחלטות נוקטים בגישה כל כך מחמירה, שנזקיה העקיפים גדולים עשרות מונים? קודם כל עד, כמה שזה יישמע מוזר, זאת האופציה הקלה והפשוטה יותר.
קל יותר, לכאורה, להחמיר יתר על המידה ולגלות שטעית, מאשר להקל ולגלות שלא החמרת מספיק.
שנית, בעוד שהמספרים הנובעים מהנזקים הישירים ברורים ומובהקים – ידוע בדיוק מי מת למה ומתי – ההשלכות העקיפות נותרות לעת עתה בגדר השערות. הלך החשיבה הזה לא ייחודי רק למשבר בריאותי כמו הקורונה – הוא נמצא בכל מקום, גם בימי שיגרה: מדיון על עסקת שחרור אלפי מחבלים תמורת חייל ועד קביעת מדיניות ההגירה הלאומית על בסיס סיפור פרטני של ילד אחד.
הלך הרוח הוגדר היטב ב"דילמת הקרונית" – דילמה מפורסמת, העונה על שאלות פילוסופיות ופסיכולוגיות הנוגעות ליסודות המוסר האנושי ותהליך קבלת ההחלטות.
בדילמה הפילוסופית הזו הוצגה בפני אנשים תרחיש שבו קרון רכבת מדרדר במהירות על המסילה, ללא יכולת לבלום, בדרכו הבטוחה לדרוס למוות חמישה אנשים. האופציה היחידה להציל את החמישה היא למשוך בידית אשר תסיט את הקרון למסילה צדדית, שם עומד אדם אחד.
אומנם רובם המובהק של הנשאלים ענה כי ימשוך בידית ויקריב אחד כדי להציל חמישה – אך כשהוצג בפניהם תרחיש נוסף ובו במקום ידית עליהם לדחוף באופן פיזי אדם שמן העומד לפניהם אל עבר המסילה על מנת לעצור את הקרון, ענו הרוב הקריטי כי יסרבו לעשות זאת, גם במחיר מותם של חמישה בני אדם.
באותו אופן ממש, גם למקבלי ההחלטות קשה הרבה יותר לדחוף את האיש השמן, המוחשי והממשי, העומד לנגד עיניהם, ולגרום באופן ישיר למותו – גם אם ידוע כמעט בוודאות המסלול הטרגי שבו נע קרון הרכבת והמחיר הכבד שיגבה בסוף הדרך.
בין היסטוריה להיסטריה
גם התקשורת מקבלת החלטות מוסריות מדי יום ובשוך הסערה תיאלץ לערוך חשבון נפש על האופן והעוצמה שבהם סיקרה את האירועים.
מדוע עדכון על מצבם הרפואי של כמה עשרות או מאות חולי הקורונה חשוב יותר ממצבם הגרוע פי כמה של עשרות אלפי נפגעי תאונות הדרכים, חולי הסרטן או אלה שליבם החלש קרס. אלו לא יזכו לאזכור גם לא במהדורת החדשות הלילית, שעה שידיעה על בת 96 שסבלה ממחלות רקע קשות נפטרה מקורונה פותחת מהדורות ומוזנת בפוש זועק למכשירים הסלולריים של כולנו.
נכון, האירועים הגלובליים המתרחשים הם בקנה מידה היסטורי, אבל הסיקור הוא בקנה מידה היסטרי. האם יש באמת צורך חיוני בשידור רציף כמעט 24/7, אולפנים פתוחים ודיווחים שוטפים מסביב לשעון על כל תנודה זעירה במספר החולים? מה התועלת החדשותית בכך?
האם הדינמיקה הזו לא מחוללת מעגל שבו יותר ויותר צרכני מדיה נדבקים למסכי המחשב והטלוויזיה ככל שמפלס החרדה גובר, מזניקים את אחוזי הרייטינג מעלה – מה שמניע עוד דיווחים, שמגבירים עוד יותר את מפלס הפאניקה?
ובכלל, בהסתכלות אל היום שאחרי – האם התקשורת תסקר באותה אינטנסיביות את מגפת השפעת הבאה, שתגיע בוודאות, אם זו תהיה קטלנית כמו השפעת שהכתה לפני שנתיים וקטלה כ-60 אלף בארה"ב לבדה?
ואם רף "הרגש המוסרי" עלה והרגישות למוות של בני אדם בספרד, איטליה או בריטניה מהווה פקטור חשוב בליין-אפ החדשותי, באיזה אופן תסוקר מעתה מלחמת האזרחים בסוריה, למשל? מלחמה שגבתה מספר קורבנות גבוה לפחות פי שניים מזה של הקורונה.
המגפה הגלובלית שחולל ווירוס הקורונה היא איום בריאותי חסר תקדים בעת המודרנית – בכך אין ספק. אך האם בבלימת המגיפה אנחנו לא משלמים מחיר כבד מדי? נעים במהירות מקיצוניות אחת לשנייה מבלי לבחון תחילה אם יש דרך אמצע, מתונה ושקולה יותר? דרך המשקללת את כלל ההשלכות, גם ובעיקר ארוכות הטווח?
האם מבלי שנרגיש מתהווה פה מציאות חדשה וקודרת, המחוללת מעגלי עוני חדשים שהיציאה מהם תמשך שנים ארוכות, גם הרבה אחרי שימצא חיסון למחלה? האם עוד מספר שנים לא רבות, כשנביט לאחור על התקופה שבה אנו חיים כיום, נוכל להישיר מבט למראה ולומר בפה מלא שהתמודדנו בצורה המוסרית ביותר עם אתגרי עידן הקורונה ושעמדנו ברף הגבוה של המוסר שהצבנו לעצמנו? ואולי נבין שלאחר יותר מ-400 שנה של עיוורון, כיסוי הבד על עיניה של תמיס הוסר ואלת הצדק והמוסר אינה עיוורת כפי שהיתה בעבר.
צילום תמונה עליונה: shutterstock
