מחרימים אותנו? האם תחושת המצור הכלכלי על ישראל מוצדקת

דרך ארוכה עברה כלכלת ישראל ב-67 שנות קיום המדינה. מיישוב קטן של 650 אלף איש, כלכלה מבוססת חקלאות שהיצוא המוביל שלה הוא תפוזים, יצוא כולל של 6 מיליון דולר ב-1948 – למדינה בת 8.5 מיליון תושבים עם יצוא של 97 מיליארד דולר ב-2014, מאזן מסחרי (יצוא-יבוא) חיובי וכלכלה מבוססת היי-טק, מהמובילות בעולם בתחומי הטכנולוגיה, המדע, הבריאות, הטכנולוגיות החקלאיות ועוד.

הסיפור הישראלי באמת מדהים, חסר תקדים, וזה עוד בלי לדבר על כך שכל זה נעשה בעוד המדינה הענייה קולטת מיליוני עולים, ובלי רגע של שקט בגבולות. אבל בשנים האחרונות תחושת המצור חוזרת, וכשקוראים בעיתונים על חרמות, סנקציות וסימון מוצרים, עולה ספק גדול אם הנס הכלכלי הזה יכול להחזיק מעמד במציאות של בידוד עולמי גובר.

הקריאה של שרי החוץ מהאיחוד האירופי בשבועות האחרונים להתחיל בסימון מוצרים מההתנחלויות העלתה שוב את החשש מפני סנקציות בינלאומיות. אי אפשר להתעלם מתחושת הבידוד, הניזונה מהביקורת הגוברת בעולם – אבל האם ישראל באמת מבודדת כפי שהיא מרגישה?

את השאלה הזו אפשר לבחון בכל מיני צורות. ביקורת חריפה על ישראל היא עובדה קיימת, וכך גם הפגנות באירופה ויוזמות שונות לחרם על מוצרים ישראלים במרכולים. אם בוחנים את זה דרך ההשתקפות בתקשורת, התשובה חד משמעית. אבל יש עוד דרך לבחון דברים – באמצעות נתונים ומספרים.

דעת הקהל נגדנו, אך האם יש לכך כם השפעה כלכלית? | צילום: thinkstock

אז האם ישראל באמת מבודדת? נתחיל מהיצוא. בשנת 2008, ערב המשבר הכלכלי העולמי, עמד היצוא הישראלי על 78 מיליארד דולר. שנה לאחר מכן, בשיא המשבר, צנח היצוא ל-67 מיליארד דולר. מאז, בחמש השנים האחרונות זינק היצוא הישראלי ב-45% ל-97 מיליארד דולר.

אבל בדיקת היצוא היא כללית מדי. תפיסת הבידוד הרי מתייחסת בעיקר לאיחוד האירופי, ממנו מגיעה עיקר הביקורת. אז מה קורה באירופה? שנת 2008 הייתה שנה של פריחה במסחר עם האיחוד, שעמד על 18 מיליארד דולר. שנה לאחר מכן, בגלל המשבר הכלכלי, צנח היבוא ב-31%. מאז התאושש היבוא בכל שנה ובשנת 2011 כבר נשבר השיא של 2008.

אבל באירופה יש גם מדינות אוהדות לישראל, אולי הן מחפות על הירידה? מה קורה במדינות הביקורתיות ביותר, כמו בריטניה או טורקיה?

ב-2008 ייצאה ישראל סחורות ושירותים ב-1.62 מיליארד דולר לממלכה המאוחדת. שנה לאחר מכן הוא צנח ביותר מ-20%, אבל מאז הוא זינק המסחר עם בריטניה כמעט פי 3 ל-3.4 מיליארד דולר. היצוא לטורקיה ב-2008 עמד על 1.61 מיליארד דולר – וזינק ל-2.5 מיליארד ב-2013 ול-1.4 מיליארד במחצית הראשונה של 2014 (2.8 מיליארד בקצב שנתי).

כשמסתכלים על נתוני היצוא מגלים את הפער בין הפוליטיקה לכלכלה, והכלכלה מנצחת בגדול. מלזיה היא מדינה מוסלמית, עוינת לישראל, שבדרכונה מצוין שהוא תקף בכל מקום פרט לישראל. אבל אותה מלזיה מייבאת מישראל מדי שנה במאות מיליונים. על ארגזי אינטל שמגיעים למלזיה כתוב במפורש MADE IN ISRAEL. ב-2013 היתה מלזיה יעד הייצוא מישראל ה-7 בגודלו, לפני צרפת, איטליה ורוסיה.

גם המסחר של ישראל עם טורקיה מתרחב ביחס הפוך לרטוריקה של הנהגתה. הנשיא העוין ארדואן יכול, לו רצה בכך, לצמצם את המסחר עם ישראל למינימום, ש-75% ממנו הם תזקיקים, שבחלקם אף עושים דרכם למדינות אויב שלא סוחרות ולא סחרו מעולם עם ישראל באופן ישיר.

הנתונים הללו מגיעים כולם ממכון היצוא הישראלי, אולם גם על פי חישובי הלמ"ס שמפורסמים בשקלים, היו בריטניה וטורקיה – לצד הולנד, ארה"ב, מקסיקו, יוון ואזרביג'אן – המדינות שהובילו בגידול ביצוא מישראל ב-2014.

תיירים ומשקיעים

השקעות זרות הן פרמטר חשוב בבחינת בידודה הכלכלי של ישראל. הוא חשוב כיוון שתאגיד או איש עסקים אירופי או אמריקני לא צריך להיות אנטי ישראלי כדי לעצור את השקעותיו בארץ. די בכך שאותם גופים יחששו שהכלכלה הישראלית בסכנה – בגלל חרם, מלחמה או כל סיבה אחרת – כדי שלא יסכנו את כספם. זה ביזנס קר – למה להסתכן?

נתוני ההשקעות הזרות בישראל תנודתיים מאוד, רגישים מאוד למצב הכלכלה המקומית והעולמית. לפי נתוני הלמ"ס, בשנת 2008 הסתכמו ההשקעות הזרות הישירות בישראל ב-10.5 מיליארד דולר, נתון שצנח שנה לאחר מכן, בעקבות המשבר העולמי, ל-3.9 מיליארד. ב-2010 נרשמה עלייה ל-5.51 מיליארד דולר, ב-2011 זינוק ל-9.095 מיליארד, ירידה קלה ב-2012 ל-8.055 מיליארד, שוב זינוק ב-2013 ל-11.8 מיליארד דולר וצניחה ב-2014 ל-6.43 מיליארד דולר. הנתונים האלה לא כוללים השקעות של זרים במניות, אג"חים ואגרות חוב ממשלתיות – השקעות פיננסיות המצביעות על אמון או חוסר אמון בכלכלה המקומית. השקעות הזרים בכלים אלה הסתכמו ב-2011 ב-5.38 מיליארד דולר, 1.12 בלבד ב-2012, זינוק ל-12.41 מיליארד דולר ב-2013 וירידה ל-9.498 מיליארד דולר ב-2014.

בחינה אחרת של הבידוד היא בכניסת התיירים. הנתונים אינם משתמעים לשני פנים. עד שנת 2008 היתה שנת 2000, ערב האינתיפאדה, שנת השיא בתיירות הנכנסת, עם 2.7 מיליון תיירים. בשנת 2008 נשבר השיא ועמד על 3 מיליון, ובכל שנה בין 2010 ל-2014 נרשמה עלייה רציפה עד ל-3.5 מיליון תיירים ב-2014. אבל אולי זו תמונה חלקית המושפעת מעלייה בכניסת תיירים יהודים אוהבי ישראל, מה לגבי התיירים הלא יהודים? בשנות האינתיפאדה, 2001-2004 היוו התיירים היהודים מחצית מכלל התיירים. בשלוש השנים שלאחר מכן היה חלקם של היהודים עדיין גבוה בעוגת התיירים – 40%-44%. מאז 2008 שיעור התיירים היהודים עומד על 23%-26%.


התיירים ממשיכים להגיע | צילום: thinkstock

את הבידוד הבינלאומי אפשר לבחון גם באמצעות החברות של ישראל בארגונים בינלאומיים. בשנים האחרונות צורפה ישראל לשני גופים כלכליים יוקרתיים. ב-2010 היא צורפה ל-OECD – הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי שבו חברות 34 כלכלות מפותחות. צירופה ב-2014 למועדון פריז, שבו חברות 20 כלכלות מובילות כולל מדינות ה-G8, מהווה עוד הצבעת אמון בכלכלה הישראלית. בדצמבר 2013 הושלם צירופה של ישראל לקבוצת המדינות המערב אירופית במועצת הביטחון, וב-2018 תתמודד ישראל לראשונה על מקום במועצת הביטחון.

גן עדן?

כל הנתונים האלה מצביעים על כך שישראל אינה מבודדת ולא נמצאת בתהליך בידוד. אז הכל גן עדן? לא. הביקורת הבינלאומית אינה המצאה של התקשורת. העוינות קיימת, חרמות מקומיים מתגבשים כל הזמן, אמנים נכנעים ללחץ מצד ארגונים שונים ומבטלים הופעות בישראל. אם הסנטימנט הזה יימשך, הוא עלול להתפתח אולי עד כדי גרימת נזקים של ממש לכלכלה המקומית. אבל הנתונים מוכיחים שנכון לעכשיו, ההיסטריה מיותרת. נכון לעכשיו, האינטרסים גוברים – הכלכלה מנצחת את הפוליטיקה.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן