מימי קדם ועד היום: כיצד מעלימים מורשת של שליטים?

תצוגה חדשה במוזיאון הבריטי בוחנת את השימוש בסנקציות זיכרון כנגד קיסרים רומאים והמשפחות שלהם בימי קדם. היא גם מעריכה את הטיפול הפיזי באובייקטים שנחשבו כ"פגאניים" או אפיקורסיים באימפריה הנוצרית של שלהי העת העתיקה.

אבל מה הרעיון בשיטה הזו, שזכתה לשם "damnatio memoriae"? והאם אפשר אי פעם להעלים לחלוטין מישהו מתולדות ההיסטוריה?

התערוכה במוזיאון הבריטי, "השחתת ההיסטוריה: דמוניזציה וחילול באימפריה הרומית", מסתכלת על הדרכים בהן אנחנו יוצרים אינטראקציה עם אובייקטים שהם נציגים של אדם אמיתי. היא גם מסתכלת לתוך מה שההיסטוריונית הארייט פלאוור קראה לו "אומנות השכחה". למרות שסנקציות כאלה נקראות בדרך כלל "damnatio memoriae", זהו ביטוי לטיני מודרני ולכן הוא לא היה קיים בימי קדם. שימוש במונח מראה דרך מונוליטית בה הרומנים יכלו באופן חוקי להעלים מהזיכרון קיסר רומאי לא פופולרי או קיסר שביצע מעשים מבישים, בזמן שלמעשה לא היה מונח אחד עבור סנקציות שכאלו או אפילו פרוצדורה מערכתית שלמה לכך. מה שיש לנו היום היא השארית הפיזית של צווים סנאטוריאליים, אימפריאליים וכנסייתיים, כמו גם מספר בחירות אישיות.

סנקציות כנגד הנצחה של אדם יכלו להגיע בצורות רבות ברומא העתיקה, והן מגיעות עד לתקופה הרפובליקנית. הדיקטטור סולה הפיל את פסליו של יריבו, מריוס. הוא גם אסר על הצגת דמויות שעווה שנישאו בתהליכי קבורה. הביוגרף היווני פלוטארך הוא זה שאמר לנו כי אחיינו של מריוס, יוליוס קיסר, הציג את פני השעווה האלה של מריוס בפעם הראשונה בהלוויה של דודתו ג'וליה במאה ה-69 לפנה"ס. ג'וליה היתה אשתו של מריוס והיתה דודתו של הקיסר. הגנרל המביש וחבריו הוכרזו כ"הוסטסים" (אויבים) של המדינה הרומאית, אך המורשת שלהם לא נשכחה לחלוטין. היעדר דמויות השעווה תחת שלטון סולה, היה למעשה תמיד חשוד, יותר מאשר טקטיקה שהובילה למחיקת המעשים שלהם מהזיכרון.

הפלת פסלו של סדאם חוסיין ב-2003 | צילום: יוטיוב

בתקופה האימפריאלית, סנקציות על הזיכרון הועברו על ידי "פרינקפסים" (קיסרים) ועל ידי הסנאט. אוגוסטוס בפרט פתח מלחמת אזרחים עם מארק אנטוני וקליאופטרה לא רק דרך קרבות צבאיים, אלא גם דרך הפעולות שלו נגד אובייקטים אשר ייצגו מחדש או הנציחו אותם. דרך כניסה לאלכסנדריה שלוותה בקרב הימי הידוע לשמצה באקטיום במאה ה-31 לפנה"ס, האוקטיביאניים שברו פסלים של חברי הטריאומווירט (ממשל ברומא העתיקה). הסנאט ברומא אפילו הצהיר כי יום ההולדת שלו הוא מעתה הנפאס – יום חסר מזל.

הצאצאים האימפריאליים של אנטוני, הקיסרים קליגולה וקלאודיוס, ניסו לטהר את זכרו של אנטוני. ההיסטוריון אריק ורנר הראה כי אפילו לאוגוסטוס היו מחשבות מחודשות בזמן שלטונו. אוגוסטוס השמיט בהתחלה את שמו של אנטוני מרשימת הקונסולים בצעד ערמומי, אך בתיאור מאוחר יותר שאף להוסיף מחדש את שמו לרקורד. בדיוק כמו הדחפים הראשוניים שלנו לגזור תמונות שלנו עם האקסים, אנחנו יכולים מאוחר יותר להתחרט על הניסיונות שלנו לנקות את עצמינו מאנשים שפעם היו די קרובים אלינו. מה שלפעמים יכול להיות קתרזיס רגעי, לאחר מחשבה נראה מוגזם.

כפי שהתערוכה במוזיאון הבריטי מראה, מספר של אובייקטים חומריים משמרים את ההיסטוריה של סנקציות זיכרון שהופעלו על קיסרים ומשפחותיהם. אחד מהידועים לשמצה ביותר הוא אולי הניסיון העקר של קרקלה למחוק את אחיו שנרצח, גטה, ואשתו שהוצאה להורג, מתולדות ההיסטוריה. בכתובת שמוקדשת לשושלת הסבריאנית על ידי אדם ששוחרר מעבדות, יש את שמותיהם של אחיו של קרקלה ואשתו, גטה ופלאוטילה, בסיתות ש"נמחק". ועדיין, פפירוס מהרמופוליס במצרים מצביע על העובדה שרבים מהאזכורים של הקיסרים האלו נשמטו. על פפירוס זה, השם של גטה נמחק סביב האזור התחתון, אבל המוחק שכח אזכור נוסף שלו בחלק העליון.

אם עוברים לתקופה של שלהי העת העתיקה, אנחנו רואים שוב ראיה מוחשית להמשך המתודות האלו ביישומן על אובייקטים פגאניים. יחד עם זאת, לחריטה של צלב על מצח של פסל ראש אדם או החילול של מזבח על ידי הנוצרים הראשונים, היתה בדרך כלל מטרה שונה עבור המאמינים האלו, כזו שתוכל לערב רעיונות של זיהום. השחתת מזבח, לדוגמא, היתה בוודאי קשורה פחות לשכחת העבר הפאגאני ויותר עצירת הרעלנים שעלו מהמזבח. לדעתם של כמה מהנוצרים הראשונים ובעלי המלאכה שעסקו בהסרת האובייקטים האלו ממקדשים, היה זה חילול קודש למטרות הגנה. היסטוריון האמנות והארכיאולוג ר.ר.ר. סמית', טען לאחרונה כי צלבים כאלו לא מוקמו על פסלים שלאחר מכן חזרו להיות מוצגים בבתים נוצרים, אלא יותר כאמצעי ראשוני של עצירת רוחות שטניות מיציאה מתוך האובייקטים לפני שהם נקברים או מושלכים. העבר הפגאני לא נשכח וגם לא נמחק על ידי המעשים הפיזיים האלו, ומכל מקום, זו גם מעולם לא היתה המטרה.

אם אנו נזכרים היום על הפלת פסלו של סדאם חוסיין בכיכר פירדוס בבגדד באפריל 2003, או חושבים על המחיקה המצרית של הנשיא לשעבר חוסייני מובארק מפוסטרים ואנדרטאות לאומיות ב-2011, ההוכחה לסנקציות זיכרון מודרניות ברורה יותר. סנקציות כאלו מעידות על כך ש"אומנות השכחה" היא משהו שכולנו מתמודדים איתו. ההיסטוריונית של ימי רומא, אליזבת מאייר, ציינה זו בדרך הטובה ביותר בהתייחסה לסנקציות זיכרון: "הסימנים הנראים לעין של הכחדה והתחושה של נפקדות בהווה, נושאים את המשמעות הגדולה ביותר".