מי מפחד ממרב מיכאלי כחברת כנסת?

מאז שנודעו תוצאות הפריימריז בעבודה, מרחף איום חדש על בית הנבחרים (או שמא מעתה יש לומר: בית הנבחרות) הישראלי: האם מרב מיכאלי תיקח איתה אל הכנסת את הנוהג המפורסם שלה לדבר בלשון נקבה? יש כאלה – בעיקר נשים – שהאפשרות הזו מסקרנת ומאתגרת אותם; אבל יש גם רבים שמנצלים את ההזדמנות כדי להגחיך את מיכאלי ואת המסר שהיא מנסה להעביר. כרגיל במקרים כאלה, זה בעיקר אומר משהו עליהם, ולא מחמיא במיוחד.

כשדן מרגלית כותב ב"ישראל היום" ש"היא פובליציסטית מעניינת אבל לשונה מגוחכת", ובעיקר כשיוסי ורטר כותב ב"הארץ" ש"מדבר אחד היא בטוח תצטרך להיגמל במהרה, מהנוהג המטופש והילדותי לדבר בשפת נקבה. אם היא תבחר לנאום כך במליאה ובוועדותיה, היא תהפוך מהר מאוד לבדיחה של הכנסת ה-19", זה מאכזב.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

נכון, כשאני שומע את מיכאלי מדברת בלשון נקבה במקומות שבהם אנחנו כל כך רגילים לשפה גברית, גם אני נבוך לרגע; זה בסדר, זו בדיוק המטרה. השאלה מה עושים עם המבוכה הזו, מה קורה אחרי שמתפוגגת אי הנוחות הראשונית. האם אנחנו בוחרים להשליך את המבוכה על מיכאלי עצמה – להטיח בה עלבונות ולהלעיג אותה – או שאנחנו מוכנים להתמודד עם האמת הנשקפת במראה שהיא מציבה בפנינו: עם העובדה שהשפה העברית, כמו התרבות שהיא מתארת, נשלטת באורח מוחלט על ידי גברים וגבריות. שאם את אישה, את במקרים רבים מרגישה שהשפה הזו מתעלמת מקיומך. שלשאול קבוצה שכוללת הרבה נשים וגבר אחד "מה אתם חושבים?", זה מגוחך הרבה יותר מאשר לומר "אתן באות" לקבוצה שכוללת מספר שווה של נשים וגברים.

כל אדם שמחזיק בהשקפות שאינן משכשכות בקונצנזוס החמים, או מנהל אורח חיים שחורג מהזרם המרכזי, מכיר את ההתלבטות הזו: האם לנסות להשתלב, לרכך את השוני, לעמעם את הפערים, להיות נחמד לכולם ולזכות באהדה, או שמא לא לוותר – להתריס, להדגיש את ההבדלים, לחדד, לעורר מחשבה ודיון. זה כרוך לעיתים קרובות במחיר אישי, כלכלי, ובמקרה של מי שחשוף ציבורית גם תדמיתי. מעטים מוכנים לשלם את המחיר הזה. אנחנו נבוכים מזוג הומואים שמתנשק ברחוב, מאנשים עם מוגבלויות שמסבים לשולחן במסעדת יוקרה באופן "לא אלגנטי", מאישה שלא מסירה את שיער בית השחי ומעיזה להרים יד בפרהסיה. השאלה היא לאן אנחנו מוליכים את המבוכה. האם אנחנו מוכנים להכיר בכך שכל אלה בסך הכל מבקשים לממש את זכויותיהם הבסיסיות. המציאות היא זו שמחייבת אותם להתריס; במקום לדרוש מהם לחדול מההתרסה, מוטב לשנות את המציאות.

כל אחד עושה את הבחירות שלו (וכל אחת את שלה). כדי לעשות את הבחירה שמרב מיכאלי עשתה, דרוש אומץ: הרי מהיום הראשון שבו דיברה בפומבי בלשון נקבה היה ברור שהיא תחטוף בגלל זה. השיח הישראלי מאוד תוקפני, שמרני, עוין חריגים. כל מי שפותח מיקרופון בישראל יודע כמה לא פשוט לומר דברים שחורגים מהמקובל, בוודאי בעידן שבו אפשר להיצלות על הגריל בטוקבקים וברשתות החברתיות. אין לנו אינפלציה של נבחרי ציבור עם תעוזה אזרחית (להבדיל מצבאית) ועמוד שדרה ערכי, ומיכאלי בהחלט יכולה לתרום במישור הזה. מעניין, אגב, שמתפקדי מפלגת העובדה, בשונה מהפרשנים, דווקא לא חשבו שהיא עושה מעצמה צחוק.

הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאור אמר ש"כל אמת עוברת דרך שלושה שלבים. ראשית, לועגים לה; אחר כך, מתנגדים לה בתקיפות; ולבסוף – מקבלים אותה כמובנת מאליה". יש מעט מדי אנשים שמעזים לשים את האמת על השולחן בשלב שבו היא נחשבת לנלעגת. מרב מיכאלי הוכיחה שהיא אחת כזו. אני רק מקווה שבדרך לכנסת היא לא תיבהל ותתביית. יהיה מקסים לראות אותה עומדת על הדוכן ונואמת ל"חברות הכנסת הנכבדות" (זהבה גלאון וציפי חוטובלי בטח ימתיקו חיוך). וזה גם יספק המון חומר גלם משובח ל"מצב האומה".

[email protected]

טורים קודמים של הכותב:

מה יקרה אם הטיל הבא ייפול על תחנת כוח?

תל אביב בטווח הטילים – למה זה משמח אתכם?

גרמניה לא חיכתה שישראל תביא את השמש