מכת הטכנולוגיה: לא מסוגלים להניח את הסמארטפון? אלו הסיבות

זה נושא גדול שקרוב לכל תחומי חיינו, מאחר שרובינו נשואים לגאדג'טים שלנו. עם הסיפור ב-60 דקות ברקע, אני רוצה לדון בכמה זוויות. אם יצרניות אפליקציות מיקצעו "קוד" שיוצר התנהגות ועובד מסביב לשעון על המכשירים שלנו כדי לשמור עלינו מכורים, מהן הדינמיקות במוח שמתחברות אליו?

מערכת הגמול

הדינמיקה המקיפה ביותר, וזו שנותנת לאחרות הקשר, היא מה שידוע כמערכת הגמול של המוח – מערכת אלקטרו-כימית שמוטענת באנרגיה אשר מעבירים בין-עצביים עולים כאשר המוחות שלנו עושים את מה שהם נבנו עבורו: לחזות ולצפות גמולים. המונח "גמולים" רחב בהגדרה הזו, מאחר שכל דבר, מלמידה של דיבור בצרפתית, דרך הליכה לדייט ועד להנחת כסף על שולחן בלק ג'ק, יכול להיחשב כגמול.

אנחנו מונעים כדי לחפש גמולים מכל הסוגים. זו הדרך בה למידה נעשית, וכך גם נוצרים מנהגים. טבעה של מערכת הגמול – עם הדופאמין המעביר הבין-עצבי שמניע את רוב הפעולה הזו – היא כל כך מרכזית לחיים שלנו כך שקשה להעריך יתר על המידה את החשיבות שלה. היא נמצאת במרכז הדרך בה המוחות שלנו מבצעים אינטראקציה עם העולם, בין אם בצורה מוחשית או וירטואלית (זה הכל אותו דבר בשביל המוח שלכם). ומאחר שזו המערכת שמאפשרת ליצור מנהגים, טובים ורעים, זו גם המערכת שאלו שמעוניינים שתהיו מכורים למשהו מבזבזים את רוב זמנם בלמידה עליה.

ציפייה

מערכת הגמול פועלת דרך ציפייה לגמולים, מה שהופך את התקופה בין החשיבה על גמול והקבלה שלו לקריטית מאוד. מניפולציה של התקופה הזו היא מפתח למעורבות של אפליקציה. הסדרה המתמשכת של גמולים תקופתיים ומשתנים שהסמארטפונים מעניקים, מפתה את המוח מאחר שהיא ממנפת באופן אפקטיבי את הדינמיקה הזו. אנחנו מצפים לנצח לגמול הקטן הבא, ואז לבא ואז לבא. תשומת הלב שלנו נתפסת על ידי הציפייה לגמולים.

מה שבאמת מטעין את זה עוד, היא המגה-ציפייה של גמולים המשובצים בסתר בפנים. עבור כל 50 טקסטים, פוסטים בפייסבוק, תמונות באינסטגרם וכדומה, רק כמה מהם הולכים באמת לספק את הסחורה. אנחנו מאומנים באופן נוירו-כימי לרדת ולרדת לעומק בשביל הגמולים האלו, לא משנה כמה בינוניות וחוסר היגיון נפגוש בדרך. כדי להוציא יותר גמולים, אנחנו תורמים לזרם שלהם על ידי יצירת הפוסטים שלנו וההמתנה לתגובה. כל פעם שאנחנו מפרסמים משהו, אנחנו מתחילים שעון עצר של ציפייה שעובד על אותו עיקרון. הדחיפה לכך תהיה עמוקה עוד יותר, מאחר שזה מגיע מתהליך גמול שאנחנו יזמנו.

מה מתדלק את כל הציפייה הכפייתית הזו לגמול?

אם לא נהיה מחוברים, הגמולים יעברו אותנו ונרגיש החמצה | צילום: fotolia

חרדה

יש ויכוח על איזה מודל מתאר הכי טוב את הסיבה להתמכרות שלנו לטכנולוגיות. חלק חושבים שמודל ההתמכרות מתאים הכי טוב, אבל הבעיה עם הטיעון הזה הוא שהתמכרויות פועלות עם עיקרון הנאה מובחן. מישהו שמתחיל להשתמש בסם כדי לקבל את האופוריה או רגשות אחרים בסופו של דבר, בין אם להקל על כאבו או למטרה אחרת. במשך הזמן הסם לא יכול לספק את אותה הסחורה, ולכן נלקח יותר ויותר ממנו כדי להשיג את אותו האפקט. אותו דבר פועל בהתמכרויות התנהגותיות כמו הימורים – המהמר רוצה את הדבר הגבוה ביותר שמגיע מלקיחת הסיכון, אבל הסיכון צריך לגדול במשך הזמן כדי להעביר את אותה הרגשה.

מה שנראה מתאים יותר לשימוש בטכנולוגיה כפייתית הוא מודל החרדה. זה לא רק תשוקה להנאה, אלא תגובה לחרדה ולחץ מועצמים ששומרים שנמשיך להקליק. אנחנו לא מדברים על חרדה גלויה, ברמת פניקה. חרדה היא ערמומית במיוחד כי היא בדרך כלל לא מועצמת, אלא יותר המהום ממשיך ברקע שחודר למחשבות שלנו ומשפיע על הפעולות שלנו. לעיתים קרובות אנחנו מגיבים לכך בלי לחשוב באופן מודע למה. סמארטפונים, מתברר, הם סמי חרדה לטווח הקצר.

כפי שהכותבת שרון בגלי מציינת בספר שלה על התנהגות כפייתית, "Can't Just Stop", "על ידי כך שגורמים לנו להרגיש שאנחנו תמיד מחוברים לעולם, סמארטפונים משכחים את החרדה שאחרת תציף אותנו ברגשות של בדידות". חוקרים בנושא מגבים את הטיעון הזה, ומראים כי שימוש כפייתי בסמארטפון מקושר לחרדה, אפילו יותר עבור אלו שיש להם צורות של תסמונת חרדה – שהם למעשה, חלק הולך וגדל מהאוכלוסייה. לאותה המסקנה הגיע מחקר על שימוש בעייתי באינטרנט בכלליות.

מרכיב אחד של חרדה הוא שאנחנו לא אוהבים להיות לבד עם המחשבות שלנו. בגלי דנה במחקר שמראה כיצד, עבור אנשים רבים, קבלה של מכת חשמל בעוצמה נמוכה עדיפה על פני אי עשייה בחדר בו הם שוהים כ-15 דקות. זה הגיוני כאשר חושבים על הדרך בה סמארטפונים ממלאים כעת את כל הזמן הפנוי שלנו במהלך היום, זמן בו בלעדיהם היינו נותרים לבד לחשוב. הטכנולוגיה ממלא את כל הזמן הפנוי הזמין, ואז משתרבבת בחללים שכבר מלאים בדברים כמו שיחות עם אנשים מולנו.

צירוף של החרדה לכך, ותדלוק בה לאורך הדרך, הוא הפחד המתמשך שנאבד את הגמולים החשובים. בעוד שהמונח FOMO (חרדת החמצה) אולי החל כסלנג ב-Urban Dictionary, זה התיאור שמציין דינמיקת מפתח במוח. כמה פסיכולוגים הגדירו זאת כ"תשוקה להישאר מחוברים באופן מתמשך למה שאחרים עושים" – מאחר שזה בדיוק "מה שאחרים עושים", לא משנה מי הם, שמניע את מכונת הגמול. אם אנחנו לא מחוברים, הגמולים יעברו אותנו ואנחנו נרגיש תחושה של אובדן, וגם נחמיץ את ההזדמנות לתרום לזרם הגמול ולציפייה של הגמולים שנקבל בתגובה.

גמילה

כאשר משלבים את תחושת האובדן עם החרדה, יש לכם את התחושה שמגיעה מהרגשה של חוסר חיבור, וזו צורה של גמילה. כאן שוב צריכים להיות זהירים עם הגדרות, מאחר שגמילה מקושרת לרוב עם מודל ההתמכרות. במודל החרדה, אנחנו מוחזקים על ידי חרדה שהיא חזקה יותר ויותר מאשר הרגשה של חוסר חיבור דרך המתווך הדיגיטלי ששומר עלינו משוחררים כלפי העולם. זו לא אותה גמילה מהתמכרות (במיוחד בהשוואה להתמכרויות כימיות), אך ישנם אלמנטים דומים. כאשר המוח מעורב ומבסס מנהג שמשכך חרדה, וכאשר המנהג הזה משתבש, אז התוצאה המתבקשת היא אפילו יותר חרדה. האם מישהו רוצה להרגיש זאת? לא, לכן הדחף לשמור על הסמארטפונים קרובים אלינו כל הזמן הוא מחסום כנגד הרגשה כלשהי.

זה סיפור מורכב, כמובן, כפי שכל הסיפורים במוח, אבל הדינמיקות שבחנו מכילות את רוב הדרמה. תוך ידיעה שלהן, אתם יכולים לראות מדוע אלו עם עניין בשמירה עלינו מכורים שמים לב מאוד לדרך בה הדינמיקות האלו יכולות לעבור מניפולציה. אפליקציה שתופסת אותנו והופכת לחלק מההתנהגות האישית שלנו – חייבת למנף את כל הדינמיקות האלו שמקושרות למערכת הגמול של המוח. האפליקציות המצליחות ביותר מעוצבות כל כך טוב, כך שההשפעות רצופות.

האם כל זה אותו דבר כמו להגיד שאנחנו "מכורים" לסמארטפונים שלנו? אני טוען שלא, בשל הסיבות שהצגתי, אבל אין ויכוח על כך שאנחנו מפתחים מנהג כפייתי אפילו יותר של שימוש בהן כדי לאזן לחץ וחרדה, והוא הופך לאינטנסיבי יותר בתרבות הלחוצה שלנו. זו הסערה המושלמת של טכנולוגיה והצורך בהגשמה, ואנחנו כולנו נושאים את ההוכחה אליה בכיסים שלנו.