|
יאיר לפיד צודק. הוא אולי שר אוצר כושל, אבל אסור לזלזל ביכולתו לקרוא רחשי לב בציבור. לפיד מבין שהציבור אינו מעוניין להמשיך לממן את ההוצאות המופרזות של צבא בלתי יעיל ובזבזני, גם אם צוק איתן עלה עשרה מיליארד שקל, כפי שמעריך משרד הביטחון, או חמישה מיליארד שקל לפי אגף התקציבים באוצר.
לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי להבין שתקציב הביטחון מנופח בהרבה ביחס לצורכי המדינה ויכולותיה. הקשר בין צורכי הביטחון והתקציב נותק כבר לפני עשור, והמספרים ממשיכים לצמוח בניגוד לכל היגיון ולמגמת הצרכים ההולכים ומתמעטים. האיומים הריאליים על ביטחון
המדינה מעולם לא נעלמו, אבל הצבאות המודרניים התפרקו כמעט לחלוטין. מול הצבא שגדל לממדים מפלצתיים אין יריבים כמעט. צבאות סדירים למחצה, בעלי תקציב הדומה לעלויות תפעול של שתי אוגדות צה"ליות במקרה הטוב. זו אינה סיבה לקפל את צה"ל וגם לא לקצץ את תקציבו במחצית, אבל אפשר לצפות שלפחות חלקו יצומצם.
תקציבי העתק, בהיקף של כ־ 62 מיליארד שקל בשנה, אינם נדרשים לביטחון ישראל, אלא לשימור מעמדו של המשרד הגדול והבזבזני, לתחזוקת אלפי אנשי קבע במשרות מיותרות ולעלויות שכר ופנסיה בלתי מוצדקות. בכל פעם שנשמעות הטענות האלה שולחים פקידי הקריה את המפקדים הלוחמים לייבב בתקשורת על כפיות הטובה של הציבור כלפיהם. אבל אין הכוונה למיעוט הנבחר של המפקדים הלוחמים אלא לרוב המוחץ של אנשי הצבא, העושים מלאכות אזרחיות לחלוטין למרות המדים שהם לובשים.
אנשי הצבא נוהגים לטעון עוד שאומנם האיומים השתנו, אבל נדרשים תקציבים מוגדלים כדי להיערך לאיומים החדשים. מלחמת עזה הפריכה סופית גם את הטענות האלה. צה"ל דרש מיליארדי שקלים כדי לבנות נגמ"שים משוריינים ("נמ"ר"), שיחליפו את הנגמ"שים המיושנים והבלתי ממוגנים M113. אבל מיד כשפרצה המלחמה התברר שמפקדי הצבא הפקירו את הלוחמים בסמטאות עזה בדיוק על גבי אותם נגמ"שים בלתי ממוגנים. בהמשך התברר שלא הייתה כל היערכות והצטיידות למלחמה במנהרות, אף שהן היו חלק בלתי נפרד מ"האיומים החדשים" שלכבודם נרשם תקציב שיא בתולדות צה"ל. חיילים דיווחו על מחסור בפרטי ציוד בסיסיים, וזו רק רשימה חלקית. הצבא טוען עם זאת שחלק גדול מהגידול בתקציב הופנה דווקא לאיום האיראני. צריך לקוות שלפחות בחזית הזאת לא תעמוד ההיערכות למבחן המציאות.
כוחות צה"ל במהלך מבצע צוק איתן. הזדמנות להתייעלות? | צילום: רויטרס
עלויות המלחמה הן הזדמנות מצוינת לכפות על מערכת הביטחון להתייעל ולממן לפחות את מרבית ההוצאה בעצמה. דרישות מערכת הביטחון הן רק חלק מנזקי המלחמה שאיתם נצטרך להתמודד. את ההשקעות בשיקום וחיזוק יישובי הדרום יהיה אפשר לממן בקלות באמצעות הסטת ההשקעות מעבר לקו הירוק, בהיקף של כחצי מיליארד שקל לשנה. ביטול פטורי מס שאין להם הצדקה כמו קרנות השתלמות, מע"מ על פירות וירקות, הנחת מע"מ באילת, הקטנת הפטור למשכירי דירות ועוד יכולים לסגור לפחות חלק גדול מהחור הצפוי בהכנסות, בשיעור 4.5 מיליארד שקל.
אלא שכדי לכפות את הקיצוץ הנדרש בביטחון ולהתמודד עם ההתנגדות הקבועה של ההסתדרות לחלק מהפטורים ממע"מ דרושה מנהיגות פוליטית יציבה ומתפקדת, ולא כמו זו שהביאה אותנו עד הלום.
כץ נגד אובר
משרד התחבורה נחוש: אובר תוכל להתחרות בגט טקסי באמצעות ניהול שירות מוניות, אבל לא תאפשר לכל בעל רכב לקבל תשלום עבור הסעות. ההחלטה הופכת את כניסתה של אובר למהלך מעניין שאולי ישפר ויוזיל את שירותי המוניות, אבל לא למהפכה.
בארה"ב ובמספר מדינות נוספות באירופה מציעה אובר רשת חברתית להסעה בתשלום: כל בעל רכב יכול להירשם לשירות ולהסיע נוסעים בתשלום. מי שנוסע למשל מדי יום לעבודה מתל אביב לרעננה, יכול לצרף נוסעים ולקבל החזר או אפילו רווח קטן בדרך לעבודה. במקרים אחרים בחו"ל הפכו אזרחים מהשורה את עצמם לנהגי מוניות, המסיעים על פי
הזמנה ברכבם הפרטי.
בארה"ב ואפילו בישראל התקיימו רשתות חברתיות כאלה עוד לפני אובר. סטודנטים באוניברסיטאות הקימו רשת חברתית להסעות בסופי שבוע. בארה"ב התפתחו רשתות חברתיות כאלה בעקבות העלייה הגדולה במחירי הדלק באמצע שנות ה־ 70 , ושיתופי נסיעות בתשלום הם תופעה נפוצה יחסית במדינה שבה רבים נוסעים מדי יום עשרות ומאות
קילומטרים לעבודה ובחזרה. אבל בישראל אסורה ההסעה בתשלום על מי שלא הוסמך לכך וללא רישיון להפעלת מונית ("מספר ירוק"). אנשי משרד התחבורה יודעים לשאת הרצאות
ארוכות על חשיבות הפיקוח וההסדרה של ענף המוניות: מדובר, לדבריהם, במקצוע
המחייב את בעליו לעמוד באמות מידה של שירות ובטיחות, הפיקוח על הנהגים מחייב
אותם בהתנהגות הולמת, ומאפשר לנוסעים שנתקלו בשירות גרוע להתלונן בפני הרשות
המפקחת. אבל מדובר בקשקוש מוחלט. כל הרעיון מאחורי "המספר הירוק" אינו אלא
עוד מסחטת מסים שממנה נהנים בעיקר פקידי משרד התחבורה, משרד האוצר ונהגי
המוניות, על חשבון משלמי המסים.
נהג מונית הוא ספק שירותים כמו כל אחד אחר. אין סיבה מהותית לחייב אותו ברישיון ממשלתי מיוחד להפעלת מונית, כשם שבעל מכולת אינו נדרש לכך, אף שגם הוא נותן שירות חשוב. גם רופאים, בעלי מוסכים, זגגים או מהנדסים אינם נדרשים לרישיון מעבר להסמכה מקצועית. כל בעל רישיון נהיגה רשאי להסיע לפחות ארבעה נוסעים ברכבו, ומעבר לכך אין כל היגיון במעורבות המדינה.
שר התחבורה ישראל כץ. חושב על מרכז המפלגה ולא על האזרחים | צילום: Asip-Chanel
הצורך ברישיון המיוחד נקבע בראשית ימי המדינה, שהלאימה את רישיונות ההסעה הציבורית. ההלאמה והגבלת הרישיון להפעלת מונית הפכו את הרישיון לנכס יקר ערך ומבוקש. הוא הוענק במשורה ל"זכאים" שונים, ושימש כתחליף להשקעת המדינה בשיקום נזקקים, כגון נכי צה"ל. רק בשנות ה־ 90 הבינו במשרד התחבורה שמדובר באבסורד המייקר ללא צורך את שירותי המוניות, אבל העובדה שהרישיונות הפכו לנכסים יקרי ערך, והוחזקו לעתים על ידי אנשים קשי יום ש"המספר הירוק" היה כל רכושם עלי אדמות, הוחלט להמשיך להגביל את החלוקה: הרישיונות הוענקו לכל דורש תמורת סכום העומד היום על
כ־ 220 אלף שקל. כלומר, המדינה בחרה להגן על בעלי הרכוש, לגרוף אגב כך עשרות מיליוני שקלים בשנה, ולהמשיך להטיל על ציבור המשתמשים בשירותי מוניות מס חסר
הצדקה.
"פיקוח" משרד התחבורה על נהגי המוניות הוא חסר משמעות ותועלת ציבורית, ומי שירצה יוכל להמשיך להשתמש בשירותי המוניות המורשות המפוקחות על ידי משרד התחבורה. פתיחת האפשרות להסעה בתשלום תסייע בהקלת עומסי התנועה, תפתור חלק מבעיית התחבורה הציבורית, שקרסה כמעט לחלוטין כתוצאה מהזנחה מכוונת ורבת שנים, ועשויה להקל במשהו את הנטל הכלכלי שבשימוש ברכב פרטי. כל מה שצריך לעשות הוא לשנות את החוק האנכרוניסטי והמיותר.
אבל שר התחבורה, האוהב להציג עצמו כאביר היוזמה החופשית, אינו מתכוון לעשות זאת. הוא מעדיף את האינטרס של ציבור נהגי המוניות (בקושי מנדט אחד בקלפי, אבל עלול להיות כוח משמעותי במרכז המפלגה) על חשבון רווחת ציבור הנוסעים וחופש הפרט.
0% תמיכה
בדיוק כשנדמה היה שאין תומך אחד לחוק "אפס אחוז מע"מ" שמנסה שר האוצר לקדם, הזכיר ניסים בובליל, נשיא התאחדות בוני הארץ, שיש מישהו שעדיין חושב טובות על החוק. "חשבנו שזו הצעה שיכולה להיות חלק מהפתרון לבעיית הדיור", אמר בתחילת השבוע בובליל בזהירות. לקבלנים אין סיבה לא לתמוך בהצעה, האמורה ללבות עוד יותר את הביקוש לדירות, ולהיטיב עם כ־ 4,000 רוכשים על חשבון 36 אלף הקונים האחרים
שיסבלו מהעלייה המואצת בביקושים ובמחירים.
אבל בהמשך השבוע נשבר גם לבובליל: הציפייה להפעלת החוק השהתה קונים רבים,
המכירות נעצרו, והקבלנים התחילו להילחץ. ביום רביעי הבין בובליל לראשונה שמוטב
להפסיק את הליכי החקיקה מאשר להמשיך את תקופת ההמתנה. בובליל מציג תמונה
קשה לענף, שרק לפני חודשים אחדים נראה סמוק לחיים ופורח: התחלות הבנייה ירדו
בקצב מבהיל, רשות מקרקעי ישראל כושלת בשיווק הקרקעות, והמחסור צפוי לגדול גם
בשנה הבאה. הלחץ בענף מתחיל להצטבר, אם כי לא צופים קריסות עסקיות.
לפיד, היחיד שמסוגל לבטל את החקיקה, היה שמח לאשר את החוק מיד, אלא שיריביו
בוועדת הכספים של הכנסת אילצו אותו להמתין לפחות שלושה חודשים נוספים. לכן המשמעות המעשית היחידה לדבריו של בובליל היא גניזת החוק. אך בסביבתו
של לפיד לא מתרשמים גם מאובדן שאריות התמיכה. שר האוצר הכריז כבר שחוק "אפס
אחוז מע"מ" לא נועד לכלכלנים, וכעת ברור גם שהוא לא נועד לקבלנים. הוא נועד בעיקר
ללפיד עצמו.
|
