Sans-serif

Aa

Serif

Aa

Font size

+ -

Line height

+ -
Light
Dark
Sepia

מלח על הפצעים: על השנים הרעות שעוברות על כי”ל

נעם גולדשטיין מתמרן בחריפות את הסקודה סופרב שלו על דרך העפר המשובשת, המתפתלת ללא כל סיבה נראית לעין בלב המישור העצום שהיה פעם קרקעיתו של ים המלח. "אסור לרדת ...
הדר חורש, סופהשבוע
נעם גולדשטיין מתמרן בחריפות את הסקודה סופרב שלו על דרך העפר המשובשת, המתפתלת ללא כל סיבה נראית לעין בלב המישור העצום שהיה פעם קרקעיתו של ים המלח. “אסור לרדת מהדרך הזאת”, הוא מזהיר, “הכל מסביב מלא בולענים ואי אפשר לדעת מתי ואיפה ייפער הבור הבא”.

בהמשך הדרך עומדת קבוצת מהנדסים עם מקדח קרקע. גולדשטיין מסביר שהם עורכים בדיקות הנדרשות לתכנן את הציר שעליו יעבור צינור ענק להזרמת מי ים המלח. המים יוזרמו לבריכות שמתחזקת חברת מפעלי ים המלח באגן הענק, שמופיע במפות ישנות כחלקו הדרומי של האגם המר.

על פי תוארו משמש גולדשטיין מנהל “חטיבת משיבים” בחברת מפעלי ים המלח, מקבוצת כימיקלים לישראל. זו החטיבה האחראית לכך שהתיירים המתאכסנים באזור המלונות של ים המלח ירגישו כאילו הם נופשים לחופו של ים המוות המפורסם. במציאות, הים כבר לא גר שם יותר. הוא יבש והצטמק, והיום אינו אלא אגם גדול הנמצא כ־15 ק”מ צפונה משם. מה שהתיירים רואים לצד מלונם אינו אלא בריכה מלאכותית ענקית, בשטח 80 קמ”ר, שמתקיימת רק בזכות מפעל שאיבה גדול המזרים את המים מהאגם הטבעי לבריכה.

מפעלי ים המלח, האחראית לתחזוקת הבריכה, אינה עושה זאת לרווחת התיירים, אלא לתועלתה הפרטית: הבריכה משמשת להפקת האשלג – המוצר העיקרי שהיא מוכרת בשוקי העולם ומפיקה ממנו רווחי עתק של מאות מיליוני דולרים בשנה.

מפעלי ים המלח | צילום: רויטרס

הזנת הבריכה במים כרוכה במאבק איתנים עם הטבע. מפלס הים שממנו מוזרמים המים יורד בהתמדה, והגדה שעליה מוצבות משאבות הענק נסוגה. מדי כמה שנים צריכה החברה להשקיע עשרות מיליוני שקלים כדי לבנות נקודת שאיבה חדשה, קרוב יותר למקור המים החמקמק. בדרך מהאדם לבריכה נוצרים מאות מכתשי בולענים כתוצאה מהתמוטטויות תת־קרקעיות, שהן חלק מתהליך נסיגת המים. זה מתחיל ממכתשים מבודדים, ובשלב מאוחר יותר מתחברים הבולענים ביניהם וכל פני הקרקע שוקעים. התהליך, מעין רעידת אדמה מתמשכת בהילוך איטי, מחייב תכנון מדוקדק של מערכת הולכת המים.

לגלח את הקרקע

עד כאן ההתקוטטויות שבין האדם לטבע, המסרב להסגיר את אוצרותיו ללא קרב. המאבק העיקרי והיקר מכולם ניטש סביב הבריכה, המכונה “בריכה מס’ 5”: משקעי המלח שיוצרים המים מעלים בקביעות את המפלס, ובעקבות עליית הקרקעית עולה מפלס המים ומאיים להציף את רצועת המלונות.

למלונאים משקל לא מבוטל באזור: מדובר ב־ 15 מלונות גדולים שבהם השקיעו היזמים והמדינה כ־ 2.6 מיליארד שקל. הם מספקים כ־ 4,000 מקומות עבודה באזור שבו מקורות התעסוקה בצמצום, והכנסותיהם מסתכמות בכמיליארד שקל בשנה.

במשך יותר משנתיים התווכחו הצדדים על הפתרון לבעיה, ובעיקר על הדרך לממנו. עמדות הפתיחה היו נוקשות: המלונאים התעקשו שזוהי חובת המפעלים, בטענה שהם האחראים למצב. המפעלים טענו שאלמלא פעילותם לא היה היום “ים” מול המלונות, ושממילא המלונאים הוזהרו מפני ההצפה הצפויה עוד בטרם הוקמו המלונות, ואף הוחתמו על הצהרה מתאימה.

גם המדינה, שהתחייבה בעת הפרטת המפעלים לממן את נזקי הבריכה, נתבעה להכניס יד לכיסה. בתום המחלוקת נאלצו המפעלים לשאת ברוב הנזק. הם חויבו להוריד את מפלס הבריכה ולדאוג לשימור המפלס ברמה בלתי מאיימת. 80% מעלות המבצע, שהוערכה ב־ 6.9 מיליארד שקל, תמומן על ידי מפעלי ים המלח, והיתרה תשולם על ידי המדינה.

“מדובר בפרויקט ענק שכמוהו לא נערך בשום מקום אחר בעולם”, אומר גולדשטיין, העומד בראש ההיערכות והביצוע של פרויקט הבריכות שזכה משום מה לכינוי “הקציר”. “השטח העצום ירושת בכבלי חשמל, ושתי דוברות ענקיות, שייבנו במיוחד עבור הפרויקט, יגלחו את קרקע הבריכה לעומק של 80 ס”מ”.

אבל אם לא יינקטו אמצעים נוספים, תגיע ההצלה מאוחר מדי. עד שיונמכו הבריכות נדרשת המדינה למבצע ענק בעלות של יותר ממיליארד שקל, לבניית סוללות סביב המלונות והגבהת הכבישים באזור. אורחי המלונות, שביקשו לעצמם מרגוע, מצאו עצמם נופשים בלב אתר של עבודות עפר. בעלי המלונות, החוששים לפרנסתם, מיהרו לעתור לבית המשפט בדרישה שיופסקו העבודות.

המלונות בים המלח. משקל לא מבוטל | צילום: רויטרס

“מדוע אתם מנסים לעצור את הפעולות שנועדו להציל אתכם מהצפה”, שואלים אנשי המפעלים והחברה הממשלתית האחראית לביצוע. אבל מנהלי בתי המלון מאשימים את המפעלים שלא עשו די כדי להקדים את הנמכת המפלס מטעמים כלכליים, ואם היו מקצרים את שלבי העבודה הייתה עוגמת הנפש נחסכת מאורחיהם, ומהם – חסרון הכיס.

עם זאת, נראה שהמלונאים מודעים היטב לבעייתיות שבדרישותיהם, בעיקר נוכח העובדה שהם סירבו לקחת חלק כלשהו בנטל. מה שהם באמת רוצים הוא פיצוי כספי נוסף של עשרות מיליוני שקלים על הפגיעה בעסקיהם.

כוננות ששינסקי

תביעותיהם של המלונאים נדחו לפי שעה, וממילא, בהתחשב במיליארדים המושקעים בשימור מלונות ים המלח, הם הפכו למלונות היקרים בעולם.

אבל העלויות הכבדות של הפרויקט מצטרפות לשורת מכות שנחתו בשנים האחרונות על החברה השנייה בגודלה בישראל – כימיקלים לישראל. לפני שנתיים הוכפלו התמלוגים שמשלמת החברה על הזיכיון להפיק אשלג, בשנה שעברה נשללו הטבות המס שקיבלה במסגרת הכוונה לעודד השקעות במשק, ומחירי האשלג העולמיים צנחו בעשרות אחוזים.

העתיד אינו צופן טובות לחברה. צניחת המחירים בשווקים נבלמה אומנם, אבל ועדה ממשלתית חדשה, בראשות פרופ’ איתן ששינסקי, פתחה בדיונים על הגדלת התמלוגים שגובה המדינה מחברות המשתמשות באוצרות הטבע. הוועדה טרם פרסמה המלצות, אבל באווירה הציבורית הנוכחית נראה שהבחירה היחידה שיש בידי ששינסקי היא שיעור העלאת התמלוגים.

כי”ל נשלטת בידי עידן עופר, שמשפחתו הושמצה לשווא כמי שניצלה את מדיניות ההפרטה הממשלתית כדי לרכוש מהציבור נכסים במחיר מציאה. הטענות היו נבזיות ושקריות, אבל המשמיצים זכו לקריירה ואהדה ציבורית, ועופר נעשה על לא עוול בכפו לסמל לטייקון מנותק ומתנשא. לששינסקי לא תהיה בעיה להסביר לציבור מדוע החברה שבשליטתו צריכה לשלם כל תמלוג ומס שיושת עליה.

הדוחות שפרסמה כי”ל בספטמבר 2013 הצביעו על צניחה של 20% ברווחים. דוחות סוף השנה יצביעו על מגמה דומה.

מנכ”ל החברה, סטפן בורגס, הבהיר לוועדת ששינסקי שהוא אינו מתכונן לספוג את המהלומה בשקט: הוא צמצם את תוכניות ההשקעה של החברה ב־ 75% ל־ 500 מיליון שקל בשנה, ומיקד את כל ההשקעות החדשות בחו”ל, משם כבר עכשיו החברה מפיקה כמחצית מהכנסותיה. לעובדים נאמר שהחברה נערכת לתוכנית התייעלות שתפגע גם בהם. העובדים מצדם הכריזו השבוע על סכסוך עבודה. “הביאו לכאן מנכ”ל חדש מחוץ לארץ, ונראה לי שלא תהיה לו בעיה לפטר עובדים. אנחנו מבינים את המצב ומוכנים להתייעלות אם צריך, ובלבד שיעשו זאת בהסכמה”, אומר ארמונד לנקרי, יו”ר הוועד.

כי”ל מעסיקה בישראל 5,500 עובדים, ועלות השכר הממוצעת לעובד היא כ־ 45 אלף שקל לחודש. מרבית העובדים מתגוררים ביישובי הווילות הפורחים שנבנו בין ערי המסכנות של הנגב. על פי טענת החברה, שכר עובדי החברה בישראל גבוה מזה של עובדי כל חברה אחרת בענף בעולם. לא פלא שהוועד הלוחמני נאבק על כל מקום עבודה. הסכם מיוחד שהושג עם ההנהלה קובע שלצורך קציר המלח לא תגייס החברה עובדים מהחוץ, אלא תגדיל את מצבת כוח האדם שלה.

תנאי העבודה המדהימים הושגו בזכות היעילות הגבוהה של החברה לעומת המתחרים בחו”ל. אבל כעת, מזהירים בכי”ל, היא מאבדת את היתרון התחרותי שלה ואת כדאיות ההשקעה.

עם זאת, נראה שלא רק הקיצוץ בתמריצי ההשקעה וחוסר הוודאות בקשר לרווחיות גורמים לירידה הדרמטית בהשקעות בים המלח. המוטיבציה של החברה להשקיע פוחתת גם נוכח הפקיעה הצפויה של הזיכיון – בעוד 16 שנים. כיוון שההשקעות בענף ארוכות טווח, מוטב להנהלה למצות את הרווח מההשקעות הקיימות, מאשר לדאוג ליבול שיקצור הזכיין הבא.