Forbes Israel Logo

מלכודת לפרקליט: עו"ד נייגר מחבק ארובות במצפון נקי

"אני לא נגד החוק, אלא מבקר את המכאניזם שלו". עו"ד אריה נייגר | צילום: נועה גרייבסקי

הנחלים מזוהמים וגם הארובות לא מפסיקות לפלוט עשן, אבל המצפון של עו"ד אריה נייגר נקי לחלוטין. הון־שלטון? מה פתאום. קבלו את הקשר האפל שבאמת שולט בחיינו: היסטריה־שלטון. עו"ד אריה נייגר, פרקליטם לענייני הסביבה של רוב המפעלים הגדולים במשק (שלא לומר: המזהמים הגדולים במשק), משרטט מחדש את מפת יחסי הכוחות בישראל: "פעם איכות הסביבה הייתה טבע ונוף, ואז זה היה עניין של שוליים, של מחבקי עצים. הפריצה הגדולה בתחום התרחשה כשהתחיל שיח הבריאות. האוח המנוקד מעניין מעטים, זיהום אוויר וסרטן מעניינים את כולם.

"אנחנו דור הבריאות. זה נכון, אגב, בכל העולם המערבי. אנשים יותר משכילים, רמת החיים השתפרה, התחלנו להיות מוטרדים מאיומים בריאותיים ולדרוש שהרגולטור יגן עלינו מפניהם. אם יש סרטן ומחלות אז בטח מישהו אשם בזה. זה הרגע שבו הפוליטיקאים זיהו שזה מסר חזק. הרי הפוליטיקה היא אמנות של מציאת אויבים. אנחנו נגד החרדים, או נגד הערבים, ועכשיו נגד התעשיינים".

אתה עושה לעצמך וללקוחות שלך חיים קלים. התעשיינים הישראלים קנו ביושר את החשדנות ואת חוסר האמון של הציבור. עד כמה שאני זוכר, החבר'ה בקישון לא צללו לתוך מי ורדים.

"קצת פרופורציות. הרי התעשייה הכבדה והמזהמת הוקמה על ידי הממשלה וההסתדרות. ממי האחים עופר קנו את כי"ל ובזן? הם קנו מהמדינה, אחרי שרוב הנזק כבר נעשה, ואז אמרו להם: 'קניתם – עכשיו תתחילו לנקות'.

"אני איש מקצוע, לא אידיאולוג, ותפקידי לתת יעוץ משפטי". עו"ד אריה נייגר | צילום: נועה גרייבסקי

את רוב הזיהום בישראל יצרו התעשייה הצבאית והביטחונית, צה"ל והמתחם הפטרוכימי בחיפה כשהיה בבעלות המדינה, אבל למה לתת לעובדות לבלבל אותנו?"
פרקליט השטן

נייגר מלגלג על הפאניקה הלאומית שניצתת למראה כל ארובה מעשנת, אבל הוא אחד המרוויחים הגדולים ממנה. בשנים האחרונות הוא הפך למוסד. במקביל למודעות הציבורית ולרגולציה גם המשפט הסביבתי עולה ופורח, וכשמעל לראשם של תאגידים שסרחו מרחפים קנסות בשש ספרות או אפילו תיק פלילי למנכ"ל, הם דואגים להצטייד בעורך דין מיומן.

ברוב המקרים, נייגר הוא עורך הדין הזה. הוא מייצג – רשימה חלקית – את אימפריית כי"ל עתירת הזרועות, מכתשים־אגן, טבע, תנובה, קצא"א (קו צינור אשקלון־אילת), תש"ן (תשתיות נפט), נמל חיפה, פרוטארום, חברות הדלק, בית החולים הדסה (למרות הדימוי הצחור, בתי חולים הם מגדולי המזהמים במשק) ולפני הכל את התאחדות התעשיינים עצמה. והוא, אם להאמין לנאומיו המנומקים, בהחלט מאמין במה שהוא עושה.

נייגר מייצג את התעשיינים לא רק בבית המשפט: הוא מרבה להופיע בכנסים ובימי עיון, ולנצל את הכישורים הרטוריים שלו כדי לעניין, לשעשע ולעתים קרובות גם להגחיך את המתקפה הירוקה על התעשייה. חוץ מהיותו דמגוג מוכשר, לזכותו עומד חוש הומור מפותח, בכלל זה הומור עצמי – תכונה שאצל יריביו מהצד הירוק נמצאת במחסור חמור. בשנה האחרונה הזדמן לי להכיר את נייגר מקרוב וגיליתי מרואיין מאתגר :כזה שאפשר לשוחח איתו שעות, לחלוק על כל משפט שני שהוא אומר ובכל זאת להעריך ולחבב אותו.

נייגר מודע היטב לדימוי שמלווה אותו בעולם הסביבתי, שם הוא מתויג על תקן "פרקליטו של השטן": "אין לי בעיה עם זה ואני אפילו משתף עם זה פעולה מבחינה תקשורתית, כי זה פיקנטי ומתאים לעיתונאים כמוך שצריכים להלביש לכל דבר תגית. אבל האמת היא שהגנה משפטית על אירועים של זיהום היא בקושי 10 אחוזים מהעבודה שלי.

 

"התעשיינים שאני מייצג הם ברוב המקרים אנשים טובים, שחלקם גם הפכו לחברים שלי". נייגר | צילום: נועה גרייבסקי

"רובו המכריע של הזמן מוקדש לדברים הרבה יותר אפורים, כמו ייעוץ שוטף לתאגידים איך לעמוד בדרישות החוק. מפעל כמו בז"ן, למשל, צריך לעמוד על בסיס קבוע ברשימה ארוכה של סעיפי חוק מורכבים, והוא זקוק לייעוץ משפטי צמוד איך לעשות את זה, בדיוק כמו שחברה גדולה צריכה יועץ משפטי שיחתום עבורה על חוזים. זה עיקר העבודה שלנו, אבל זה הרבה פחות סקסי".

יש קווים אדומים

לנייגר בן ה־51 (גר בתל אביב, נשוי ואב לשניים), יש הסבר פשוט איך הפך לכמעט מונופול בתחום הייעוץ המשפטי־סביבתי: הוא היה שם ראשון. בצבא שירת בגדוד 890 של הצנחנים, כשיחד איתו או תחת פיקודו מפורסמים עתידיים רבים, בראשם ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, ח"כ איתן כבל, העיתונאי עפר שלח ודוד צור, לימים ניצב במשטרת ישראל. הוא שירת בקבע עד לדרגת סמג"ד (אחר כך התקדם במילואים עד לתפקיד מח"ט), וכשהשתחרר הלך לעבוד, מכל המקומות בעולם, דווקא בחברה להגנת הטבע.

– אתה? בחברה להגנת הטבע?

"השמירה על הטבע מאוד קרובה ללבי. עבדתי שם כמה שנים, יצקתי מים על ידיו של ד"ר יוסי לשם, הצפר הנודע. הרבה לפני שהיה אדם, טבע ודין הוא הבין שאי אפשר לסמוך על הפוליטיקאים שישמרו על הארץ, והיינו מארגנים הפגנות של אלפים נגד בנייה ופגיעה בשמורות הטבע. בימים ההם, כשאמרו 'סביבה' התכוונו לטבע ולשטחים פתוחים. בצבא היינו ממחזרים אבל קראנו לזה חיסכון, אף אחד לא קישר את זה לאיכות הסביבה".

"את רוב הזיהום יצרה התעשייה הצבאית". נחל הקישון | צילום: רויטרס

מהחברה להגנת הטבע דילג ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית, וכשסיים את לימודיו גילה שיש ביקוש לשילוב בין ידע משפטי לרקע בסביבה ושמירת הטבע: "בתחילת שנות ה־90 התחלתי לעבוד עם התאחדות התעשיינים. בהדרגה הרגולציה התפתחה וכל התאגידים הגדולים התחילו לעבוד איתי. זה לא שהייתה לי התמחות פורמאלית בדיני סביבה, מהסיבה הפשוטה שכשלמדתי התחום עדיין לא היה קיים".

אז איך הפך איש השטח הנלהב של החברה להגנת הטבע לשריון המשפטי של התעשיינים הכבדים? נייגר משוכנע שזה לא הוא שהשתנה, זה הירוקים: "ארגוני הסביבה הפכו לסוכני חרדה. השיח הסביבתי לא מעודכן והוא מתעלם מזה שהתעשייה עברה שינוי דרמטי ב־20 השנה האחרונות. איכות הסביבה החליפה את הפטריוטיזם בתור מפלטם של הלא יוצלחים.

"גם הרגולטור, המשרד, במקום לייצר חזון סביבתי אמיתי, עסוק באכיפה של פרטים טכניים ולא מהותיים, כמו מורה שמתעקש שתכתוב במחברת את התאריך בצד ימין, כי אחרת הוא יוריד לך ציון. כשאתה מסתכל על חלק מכתבי האישום שהם מגישים נגד התעשייה, בא לך לשאול 'חבר'ה, עם מה אתם מתעסקים למען השם?' הרי יש הבדל גדול בין נהיגה כשאתה שיכור כלוט לבין מקרה שבו שכחת את הביטוח בבית".

על אנשי סביבה אומרים שהם מתנגדים לכל פיתוח. עליך ועל הלקוחות שלך אפשר לומר דבר הפוך – אתם מתנגדים לכל חקיקה סביבתית שמנסה להגן על הציבור. אפילו כלפי חוק אוויר נקי אתם מלאים טענות כרימון. אני מבין שאתה מעדיף שננשום אוויר מזוהם.

"נתת דוגמה טובה. בחוק אוויר נקי יש פיקוח הדוק על 150 המפעלים הגדולים במשק. אפשר להתווכח אם יש בישראל 20 או 30 מפעלים גדולים, אבל 150 בוודאות אין. רוב התעשייה כאן זה סמול ביזנס. מי שבוכה בגלל החוק הזה הם דווקא הקטנים, שלא יכולים לעמוד בדרישות ובביורוקרטיה שהוא כופה עליהם. הגדולים, שאותם אני מייצג, לא בוכים. הם יודעים להסתדר.

"מפעלים כמו מכתשים וטבע, שממילא רוב הפעילות שלהם נמצאת בחו"ל, לא מעלים בדעתם לדרוש סטנדרטים שונים בארץ לעומת המפעל שלהם באירופה. כשאני מגיע למפעל של כי"ל ברוטרדם, אני רואה שכונה עם גגות אדומים ובצמוד לה מפעל שעליו מתנוסס דגל ישראל, ואני מתמלא גאווה. לשכנים אין שום טענות. המפעל בארץ מתנהג בדיוק אותו דבר, אבל פה הם כל הזמן מותקפים".

אולי אם היית גר מול מפעל ישראלי גדול, היית מדבר אחרת. תשאל את תושבי ניר גלים שסובלים מאגן כימיקלים ששוכן מעבר לכביש, את השכנים של פרוטרום בקריות או את הבדואים שגרים מול רמת חובב. אם המפעל של כי"ל בהולנד היה מפיק רעשים וניחוחות כאלה, זה לא היה עובר בשקט.

"כל מערכת היחסים בין תעשייה לקהילה בחו"ל שונה מאשר פה. זה מתחיל מזה שבישראל אין כמעט אנשים שגרים בשכנות 20 שנה ברציפות, ואין מפעל גדול שמפרנס עיר שלמה ומהווה חלק מהקהילה.

"השמירה על הטבע מאוד קרובה לליבי". נייגר | צילום: נועה גרייבסקי

חלק מהמפעלים שתיארת עמדו לפני 40 שנה על גבעה שוממה, ובהדרגה העיר התקרבה אליהם. הם היו שם קודם ועכשיו הופכים אותם לבעיה".

כשאיכות האוויר והסביבה בישראל תעמוד ברמה אחת עם הולנד, גם לנו לא יהיו טענות.

"המוטו של המשרד להגנת הסביבה הוא 'אנחנו מבקשים רק את מה שיש באירופה'. אתה יכול להניח שגם בתוך אירופה יוון זה לא הולנד, וספרד זה לא גרמניה. משום מה, תמיד כשמשווים את ישראל לאירופה לוקחים את גרמניה או את הולנד כדוגמה. מה לעשות, גרמניה קצת יותר עשירה מישראל. גם אני רוצה שנהיה כמו אירופה, אבל בכל התחומים, לא רק בסביבה. גם בתי הספר פה לא בדיוק כמו בפינלנד".

– יש לך קווים אדומים? מזהמים שלא תהיה מוכן לייצג?

"פנו אליי הרבה פעמים אנשים וביקשו שאייצג אותם במאבק נגד אנטנות סלולריות, וסירבתי. אני לא מאמין בהיסטריה הזו מפני הקרינה, וזה לא שאני מייצג את חברות הסלולר. המקרה היחיד שבו הסכמתי היה כשהטענה הייתה שהאנטנה מפריעה להם מבחינה אסתטית. זה טיעון לגיטימי בעיניי".

בסוף זה הכל ביזנס

קרינה והשלכותיה הן אמנם לא זירת המאבק היומיומית של נייגר, אבל החשש הציבורי מאנטנות מתלבש היטב לתוך התיאוריה שלו, שמאשימה אותנו בניפוח חרדות מבלי להעביר את הסיכון דרך פילטר רציונלי ועובדתי. בהקשר הזה, הנושא החם בימים אלה הוא החוק לשיקום קרקעות מזוהמות שהמשרד להגנת הסביבה מקדם במרץ. נייגר והתאחדות התעשיינים מנהלים נגד החוק קרבות בלימה, שהתבטאו גם בדברים חריפים שנאמרו באחרונה בכנסים שהוקדשו לחוק החדש.

– למה אתם מתכחשים לעובדה שמדובר בבעיה לאומית? היית מוכן לגור בבניין שגזים רעילים בוקעים מבעד ליסודות שלו?

"אני לא נגד החוק. מה, אני מטומטם? מישהו חושב שדלק ורעלים באדמה זה טוב? אנחנו מבקרים את המכניזם של החוק, ואז מטיחים בנו 'אתם נגד החוק'".

מה רע במכניזם?

"במדינה מסודרת צריך לעשות מיפוי וסדר עדיפויות – מה מנקים עכשיו ומהר ומה קצת פחות חשוב ונטפל בו יותר מאוחר. אין דין קרקע רעילה מתחת לגן ילדים כדין קרקע שזוהמה מתחנת דלק בנגב. העמדה הבסיסית של החוק היא שב־day one עושים הכל, כבר עכשיו יש 23 אלף אתרים מזוהמים שיודעים עליהם. אנחנו אומרים בואו ננקה את מה שבאמת צריך, הרי יש לזה עלויות כבדות שבאות על חשבון דברים אחרים במשק שאולי הם יותר חשובים.

"נוצרים פה מנגנונים שגורמים לנו להשקיע כחברה סכומי עתק במהלכים שהתועלת שלהם אפסית, ומה שעוד יותר מדאיג זה שהמשרד להגנת הסביבה בכלל לא ערוך להרים את המנגנון הביורוקרטי שכרוך במימוש החוק הזה. לא נעשתה פה שום הדמיה של עבודת מטה, כמה אנשים יעסקו בזה. המשרד להגנת הסביבה לא יתמוטט כתוצאה מהחוק הזה, הוא פשוט לא יהיה מסוגל לתת תשובות".

עם יד על הלב, לו ארגוני הסביבה היו מסוגלים לשלם את מה שהתעשיינים משלמים, לא היית אומר בדיוק את ההפך?

"אל תטעה – אני איש מקצוע, לא אידיאולוג, ותפקידי לתת ייעוץ משפטי. אבל התעשיינים שאני מייצג הם ברוב המקרים אנשים טובים, שחלקם גם הפכו לחברים שלי".

– אתה ממשיך לחבב אותם גם כשהם מוצצים את לשדו של ים המלח, ומחפשים כל דרך לצמצם את הנתח מהרווחים שהם צריכים להעביר לציבור?

 "אני חושב שכשתאגיד משתמש בנכסי טבע הוא צריך לשלם, ואני לא חושב שיש מישהו שמתנגד לזה. אם מחר בבוקר יתברר שבים המלח יש זהב ואני אקבל זיכיון לכרות אותו, יעלה על דעתי לא לשלם? השאלה היא לא אם, אלא כמה, והעניין הוא שזו בכלל לא סוגיה סביבתית אלא עניין כלכלי טהור. הרי כי"ל לא באה בכוח הזרוע ואמרה 'תנו לי נכס ואל תיקחו כסף'. היה הסכם, ועכשיו המדינה אומרת שצריך לחשוב על זה מחדש. בסדר, זכותכם, אבל מה הקשר בין זה לסביבה?"

"השיח לא מעודכן". פעילים למען איכות הסביבה | צילום: רויטרס

 – נוח לך להתבצר בהגדרות הישנות של איכות סביבה. היום הגנת הסביבה נתפסת כהגנה על המשאבים שהטבע העמיד לרשותנו, וחלוקה הוגנת של הרווחים שמפיקים מהם. כשמאפשרים לחברה פרטית לחרב פלא טבע כמו ים המלח וגובים ממנה מחיר אפסי, זו הפקרה של הסביבה ושל הצדק החברתי, וזה רק נותן תמריץ לחברה להעמיק את הנזק.

"אתה יכול להפוך כל דבר לשאלה סביבתית, וזה בדיוק מה שעושים היום. כל אחד לוקח את הוויכוח למקום שנוח לו, והיום העוצמה הפוליטית נמצאת במקום שבו נמצאת המילה 'סביבה'. ברגע שנתת לזה כותרת של סביבה, התאגיד צריך להיכנס למצב של 'של נעליך מעל רגליך'. אבל בסופו של דבר, השאלה שעומדת כאן על הפרק היא כמה משלמים, כמו תמיד כשעושים ביזנס".

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.