|
"אני רוצה לדבר רגע ישירות אל הציבור", הישיר הפוליטיקאי הטרי והעיתונאי לשעבר את מבטו למצלמה. "בואו נקיים בישראל עימות בחירות פומבי. שימו ארבעה פודיומים לארבע המפלגות הגדולות ותכתבו עליהם ארבעה שמות… עכשיו, במקום כל הרכילות והפטפטת, בואו נדבר סוף סוף על מה שחשוב באמת".
החלטתו של יו"ר מפלגת יש עתיד יאיר לפיד לנצל את הבמה שניתנה לו ב"אולפן שישי" הפופולרי כדי לקרוא לעימות חזיתי הייתה מחושבת למדי. הוא נכנס לדלת שנפתחה על רקע העימותים עתירי הרייטינג והסטייל בין המועמדים לנשיאות ארה"ב אובמה ורומני, בשאלה שחזרה לא מעט: מדוע אין בישראל עימות טלוויזיוני?
לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק
"לא במקרה לא מתרחש עימות נוסף בישראל", אומר חבר הכנסת לשעבר אופיר פינס. "למחוקק כרגע אין אינטרנס. נתניהו לא רוצה אז לא יעבור, המפלגות הקטנות נפגעות מזה אז הן יצביעו נגד, והציבור משלם את המחיר". פינס ניסה להעביר הצעת חוק המחייבת את המנהיגים להגיע ולהציג את עיקרי ה"אני מאמין" שלהם בפני הציבור תחת חוקי משחק ברורים ומוסכמים. "ההצעה אפילו לא הגיעה להצבעה כי הבנתי שאין לה קונים", הוא מודה.
|
|
ניסים משעל, שהנחה גם את העימות ב-92 בין רבין לשמיר וגם את העימות ב-99, מאמין כי הכוח של עימות מוגבל מאוד כשזה נוגע לקלפי. "ב-1999 מרדכי בא מוכן וטרף את הקלפים, נתניהו היה בטוח שהוא ינצח בקלות, אך יצא כשידו על התחתונה. ועדיין, למרות הופעה מעולה של מרדכי והעובדה כי העימות זכה ל-44% רייטינג, מפלגת המרכז בראשותו קיבלה אז רק שישה מנדטים. זה מוכיח כי עימות יכול לשנות אווירה, אולי להביא מומנטום – כמו במקרה של רומני ואובמה – אך הוא בקושי מתורגם לקולות ביום הבחירות".
"זו הייתה פצצת אטום על הראש של פרס". העימות של 1996 | צילום: רויטרס
מרגלית, משעל ופינס מסכימים כולם כי במציאות הפוליטית כיום לא יכול להתקיים עימות כי אין קרב על זהותו של ראש הממשלה הבא. "נתניהו לא יילך לעימות כי הוא בכלל לא מסתכל על המועמדים כתחרות", אומר משעל. "גם אם תצמיד לו אקדח לראש הוא לא יגיע לעימות, כי פשוט לא כדאי לו", מוסיף פינס. "נתניהו נמצא כרגע במצב של שחקן שבועט פנדל – כשאתה מכניס זה ברור מאליו, כשאתה מחטיא זה אסון", הוא אומר. "ההבדל היחיד הוא שפנדל חייבים לבעוט". מרבית הפרשנים מסכימים כי כעת, כשהסקרים האחרונים מנבאים את התרחבותו של גוש הימין, מה שסולל לנתניהו דרך בטוחה בחזרה לכס ראש הממשלה, אין לו סיבה לעמוד בפני מה שנתפס כסיכון מיותר.
ומי לא בא?
מערכת פורבס ישראל פנתה אל כל הגורמים המובילים בפוליטיקה המקומית וביררה אם אם יסכימו להשתתף בעימות טלוויזיוני מול עמיתיהם. כל ראשי המפלגות הגדולות הודיעו חד משמעית כי יסכימו לעימות – כולם מלבד ראש הממשלה נתניהו.
יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' קראה לנתניהו "לערוך עימות ענייני ואידיאולוגי על תפיסות עולם שונות", והוסיפה כי תסכים לעמוד לכל עימות ובכל פורמט. ראש מפלגת יש עתיד יאיר לפיד הזכיר כי הוא "הראשון שקרא לבצע עימות", ואישר שוב שישמח לעמוד לאחד כזה שיידון "בנושאים האמיתיים". גם ראש המפלגה הגדולה בכנסת (נכון לעכשיו) שאול מופז ויו"ר מפלגת ישראל ביתנו אביגדור ליברמן הודיעו ללא היסוס כי ישמחו לקחת חלק בכל עימות בין ראשי המפלגות.
למרות ההסכמה הגורפת, הסיכוי שנוכל לצפות ביחימוביץ', נתניהו וראשי המפלגות הגדולות פורסים בפני הציבור את האג'נדה החברתית והכלכלית שלהם, מתווכחים על שאלת ההתנחלויות והגרעין האיראני, עדיין נמוך. דווקא ראש הממשלה, שנחשב לרטוריקן מעולה, לא ממהר לקפוץ על העגלה. מלשכת נתניהו נמסר כי "הנושא נלמד".
"צריך לערוך עימות ענייני ואידיאולוגי". יחימוביץ' | צילום: מרק ישראל סלם
עם כל הכבוד לרצון הפוליטיקאים, מה עם רצונו של האזרח, אותו אזרח שהמנהיגים השונים רודפים אחר קולו? "אם התחמקות מעימות היא כזה דבר נורא, אז שהציבור יעניש את מי שבחר להתחמק", אומר מרגלית. "אך בפועל זה לא קורה, וכנראה שזה לא הסיפור הגדול מבחינתם". "הציבור היום לא יודע לדרוש מבוחריו ולכן עושים ממנו צחוק", מסכים פינס. "הדמוקרטיה הישראלית הפכה לתיאטרון מלאכותי, ממש כמו הצגה בה הציבור הוא קהל שצופה, לא מתערב ולא שואל שאלות. דורשים מאיתנו שנצביע ונכריע אבל אנחנו בכלל לא משתתפים, לרוב אנחנו מקבלים את המידע כמו שהפוליטיקאי רוצה שנקבל אותו. ככה הגענו למצב שאין הכרעות אמיתיות ועמוקות – הפוליטיקה בישראל היום מאוד פלסטית והתהליך נשאר מכני".
"ריאליטי בחירות"
כמו לכל מטבע, גם לעימות שרבים רוצים לראות בישראל יש צד שני, שקצת פחות נדון. ב-26 בספטמבר 1960 התעמתו המועמדים לנשיאות ארה"ב ריצ'רד ניקסון וג'ון קנדי בשיקגו. ניקסון שהגיע חולה נראה אפור וחיוור אל מול קנדי הצעיר והרענן. אלו ששמעו את הדיון ברדיו סברו שניקסון ניצח, אך הרוב צפו בטלוויזיה, והעידו כי קנדי היה טוב יותר. שלושת העימותים הנוספים לא שינו את הרושם הראשוני, וקנדי ניצח בבחירות ברוב דחוק.
הדוגמא הזו מחדדת שאלה: האם עימות טלוויזיוני אכן מסוגל להעלות דיון מעמיק או שמא בעידן הריאליטי והפייסבוק דווקא הרטוריקה והנראות יטו את הכף? "העימות הטלוויזיוני הופך את ההתמודדות הפוליטית לעוד תוכנית בידור, אפשר לקרוא לזה הריאליטי של הבחירות", טוען פרופסור אורי רם מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. רם, שחוקר בין השאר את תופעת האמריקניזציה של הפוליטיקה בישראל, סבור כי אנחנו מאמצים בקיצוניות את המודל האמריקאי, המקדש את המועמד היחיד, על המודל המערב אירופי שמתייחס עדיין לכוחה של המפלגה. "עימות יתרגם את הפוליטיקה לשפה הצרכנית – המועמדים משווקים את עצמם והשאלה היא איזה מן המוצרים יקנה הצופה: קוקה-קולה או פפסי", הוא מוסיף. "בשיווק כמו בשיווק, מדובר על המיתוג ועל התדמית של המועמד, ולכן הניתוחים של העימות מתייחסים לנושאים כמו שפת גוף והבעות פנים, כשהשאלה הגדולה והכי מעניינת הופכת להיות מי עובר מסך טוב יותר".
"תסתכל לי בעיניים". העימות של 1999 | צילום: רויטרס
משעל מנגד לא קונה את הטענות על התמסחרותו של השיח הפוליטי: "עימות בישראל, בין אם בחוק ובין אם בהסכמה, יבהיר את התמונה הפוליטית המלאה. אם קובעים סדרה של שלושה עימותים על שלושה נושאים שונים זה יחדד לציבור את ההבדלים בין המועמדים ויגיש להם בצורה הכי ברורה את מגוון הדעות".
ועדיין, אם לא יקרה משהו יוצא דופן, הדיון הזה יועלה שוב במערכת הבחירות הבאה, כמו באלו הקודמות. את הפסימיות לגבי קיומו של עימות בכל פורמט שהוא בעתיד הקרוב לעין אפשר לשמוע בקולם של המרואיינים. "אני רוצה לקוות שיום אחד יהיה כאן עימות מעוגן בחוק ובמסורת אבל אני פסימי בנוגע לכך. היום התקשורת היא היחידה שיכולה להביא לעימות, וגם זה יקרה רק משיקולי רייטינג", מסכם פינס.
|
