בסופו של דבר תהיה הפסקת אש. אך בימים האחרונים מנסים כמה מהפרשנים המרכזיים בעולם לשרטט כיצד יראו הדברים, או כיצד הם צריכים להראות ביום שאחרי הפסקת הלחימה, על מנת שהסבב הבא לא יתרחש בקרוב.
פירוז הרצועה
הרעיון של פירוז עזה מופיע כמעט בכל הצעה לשקט לטווח ארוך. גם חבר הכנסת שאול מופז מקדם באופן נלהב את הרעיון. מה שנראה שאף אחד לא לוקח בחשבון זה את חוסר הפרקטיות של הרעיון ואת ההתנגדות הנחרצת הצפויה של חמאס. חמאס שולט ב-1.8 תושבי עזה הודות לכוחו הצבאי ויוקרתו של הארגון נובעת מעצם יכולתו לאיים על ישראל. לפרק אותו מנשקו אומר לקחת ממנו את כל מה שמאפשר לו לשרוד ולשגשג. אך אפילו אם חמאס ייעתר להסכם שיכלול את פירוזו, איך בדיוק הסכם כזה יפוקח? מי יעשה את העבודה המלוכלכת של השיטור בעזה כדי לוודא שחמאס אכן מוסר את נשקו ולא מחדש את חפירת המנהרות? יכולתו של פת"ח לעשות זאת מוטלת בספק, ובכל אופן חמאס לא יאפשר את חזרתו לרצועה. כמובן שגם ארה"ב וישראל לא מעוניינות לעשות זאת בעצמן. וויליאם סאלטן ממגזין Slate מציע ש"צוות בינלאומי אמין יפקח על הפירוז. זוהי משימה יעילה מאוד שאפשר להטיל על אותן מדינות שזעמו על הטבח בעזה: תשקיעו בחיילים ובכסף שלכם, במקום בדיבורים", כותב סלאטן.
אך לקוות לקואליציה בינלאומית, שלא לומר, אחת אמינה, זה לחלוטין לא ריאלי. איזו אומה אירופית תרצה להכניס את הידיים והרגליים לאחד מהסכסוכים המלוכלכים והארוכים ביותר בהיסטוריה? המשימה תהיה לאכוף את השלום ולא רק "לשמור עליו". זה ידרוש קרבות אורבניים וכמעט בוודאות מוות של אזרחים. חברות האיחוד האירופי לא יהיה מוכנות לשלם את המחיר הזה ולא את הנזק התדמיתי שיגרם להן.
אנשי חמאס חמושים. לא יוותרו על נשקם | צילום: רויטרס
זה נכון שכוח בינלאומי פועל בלבנון מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006. הכישלון הפתטי למנוע מחיזבאללה להתחמש, ממחיש מדוע ניסיון דומה יכשל גם בעזה. לשומרי השלום אין שום רצון להתעמת עם טרוריסטים, אבל אם אתה לא נלחם, אתה לא יכול להוביל לפירוז.
להחזיר את פת"ח לרצועת עזה
מישהו צריך לשלוט בעזה. אפילו אם מפרזים אותה, אי אפשר להסדיר בה שלטון חדש. דיוויד איגנציוס מהוושינגטון פוסט כותב שכאשר נשאלו העזתיים "האם על יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לשלוח אנשי ביטחון ופקידים אחרים על מנת לקחת את השלטון בעזה, 65% ענו שכן" (הסקר נערך ביוני, לפני תחילת המבצע).
קשה להעריך את מהימנות הסקר הזה, אך זה לא יהיה מפתיע אם הציבור בעזה יעדיף את פת"ח. ברור שהפרספקטיבה שלהם השתנתה כתוצאה מהמלחמה. האם הם מעניקים קרדיט לחמאס על כך שהוא מקריב את לוחמיו על מנת להפגין את ההתנגדות הפלסטינית? או שרובם דווקא יאשימו את חמאס על כך שיזם עימות שהיה ברור כי יסתיים במותם של מאות גברים, נשים וילדים? סביר שרבים מהעזתיים שונאים את כל הצדדים.
אך דעתה של האוכלוסייה בעזה לא באמת חשובה. השאלה היא שוב, מדוע שחמאס יאפשר ליריבו המושבע להקים מונופול כוח בעזה. בעוד שכרגע יכולה להתקיים מעיין ממשלת איחוד פת"ח חמאס, חשוב לזכור ששני הצדדים נלחמו זה בזה בברוטליות לא פחותה מזו שחמאס מפגין כלפי ישראל. עבור חמאס, לקבל את שלטון הפת"ח זה גזר דין מוות.
ומה לגבי בחירות?
אחת הסיבות שג'קסון דיהל מהוושינגטון פוסט מוערך כל כך היא הדאגה שלו לחופש בכל מקום בעולם, גם אם הוא לא נמצא בכותרות. "כפי שהסקרים מראים, בחירות, ככל הנראה ישברו את שליטת חמאס בעזה", הוא כותב. "אסטרטגיה חכמה של ארה"ב, תכוון ליצירת עסקה בין ישראל, עבאס וחמאס, במסגרתה יהיה שחרור אסירים והמצור על עזה יוקל, בתמורה להתחייבות חמאס לשקט ארוך טווח ולהליכה לבחירת הנהגה פלסטינית משותפת. התוצאה יכולה להיות דור חדש של מנהיגים פלסטינים עם מנדט אמיתי מעמם".
אך בדיוק כמו הפתרונות האחרים, מדוע שחמאס יסכים לעסקה כזו שהנחת הבסיס שלה היא שהוא יאבד את השלטון? ב-2006 לאחר שניצח (בערך) בבחירות, חמאס פעל בכוח על מנת לנשל את פת"ח מכל עמדות הכוח ברצועה. מה ימנע ממנו לפעול שוב בכוח לאחר בחירות חדשות?
דיהל לא מזכיר פירוז כחלק מהעסקה, אך אילו בחירות חופשיות אלה יכולות להיות אם חמאס אוחז בנשק? ב-2006 רבים בארה"ב תמכו בבחירות מתוך אידיאליזם, אך אליוט אברמס, שהיה אז סגן היועץ לביטחון לאומי של בוש מסביר מדוע הבחירות הפכו לפיאסקו: "הבחירות האחרונות לפרלמנט נערכו ב-2006, והיה וויכוח גדול האם צריך לאפשר לחמאס להשתתף. עבאס טען אז נחרצות ובאופן מוצלח (הוא שכנע את וושינגטון לסגת מעמדתה) שבחירות בלי חמאס יהיו לא לגיטימיות: הוא היה חוסם את היריב היחידי שלו בעייני כל הדיקטטורים הערבים. אנחנו בממשל בוש, עשינו את הבחירה השגויה וצידדנו בעאבס, למרות ההתנגדות הישראלית. כפי שקונדוליסה רייס כתבה בזיכרונותיה: "במבט לאחור, היינו צריכים להתעקש שכל פלג יתפרק מנשקו כתנאי להשתתפות בבחירות".
אבו מאזן. התעקש על השתתפות חמאס בבחירות ב-2006 | צילום: רויטרס
יום אחד, בחירות יהיו חלק מהפתרון בגדה המערבית ובעזה. דיהל מציין כי הסיבה המרכזית לממשלת האחדות הפלסטינית היתה לסלול את הדרך לבחירות. אך הבטחה לקיום בחירות ללא קיומן הוא הרגל רב שנים של הפלגים הפלסטיניים. אם הם יתקיימו כיום, קשה לדמיין כיצד הן יהיו חופשיות והוגנות. לעיתים עדיף בחירות לא מושלמות , מאשר העדר בחירות בכלל, אך בסיטואציה הנוכחית, כאשר ארגון טרור מחזיק בכוח הרצועה, נראה שזה לא המקרה.
אז, אין שום עצה אופרטיבית?
כנאה שלא ממש. גם ישראל וגם חמאס עומדות בפני סיכונים משמעותיים אם הלחימה תמשך, אך שני הסבבים הקודמים מלמדים אותנו שנגיע לאותו מקום תוך זמן קצר. הסטטוס קוו הזה בהחלט לא נעים, אך אולי האפשרות המוצלחת ביותר עבור ישראל כרגע, היא פשוט לחכות ולראות האם התנאים משתנים כך שיהיה ניתן לבצע מהלך שיגביל באמת את חמאס.
כמו פרשנים רבים, איגנציוס מאמין בחולשה הקיצונית של חמאס, שנובעת מהחלפת השלטון במצרים ונטישת הפטרונים בדמשק ובטהרן. זו הסיבה ככל הנראה שחמאס הסכים לממשלת האחדות עם פת"ח. בעוד שהמלחמה הנוכחית ככל הנראה תיתן לחמאס זריקת מרץ, התקווה היא שהזמן יעשה את שלו וישחוק אותו שוב.
זה אומר שעל ישראל יהיה "לגזום את הדשא" שוב בעוד שנה או שניים. דיפלומטיה לשם דיפלומטיה אינה בחירה חכמה. אם נכנסים למשא ומתן מנוף כוח, סביר שהתוצאה תהיה עסקה שתפגע באינטרסים שלך. כרגע ניסיון ליצור שלום מלאכותי לאורך זמן, רק יפגע בניסיון לסיים את סבב הלחימה הנוכחי.
|