|
לנשיא פייסבוק לשעבר היה יום עמוס. במהלך עשר השעות האחרונות הוא ראיין שני סגני נשיא פוטנציאליים לסטארט־אפ הווידיאו החדש שלו, השיב לאינספור מיילים בנוגע לפלטפורמת המוזיקה שבה הוא תומך, ספוטיפיי (שגם משתפת פעולה עם פייסבוק) ונפגש עם מנכ"ל פוטנציאלי לקוזס – אפליקציית הצדקה שלו בפייסבוק. הוא גם סגר תאריך עם לני קרביץ והתעמת עם ספקים לקראת מסיבת האירוסין שלו, סעד עם ג'ק דורסי, ממייסדי טוויטר, ואף הספיק לראיין אחרי ארוחת הערב, מנהל פוטנציאלי נוסף לקוזס. כשהוא הוריד אותי במלון, השעה הייתה 23:30 – אמצע היום במונחים של השעון הביולוגי של פרקר. במשך שש השעות הבאות הוא שיגר מיילים, ולאחר מכן התפנה לדף הפייסבוק הפרטי שלו. קצת לפני השעה 7:00 הוא נכנס למיטה. ארבע שעות מאוחר יותר הוא קם, מוכן להתחיל את הכול מחדש. מאיץ אנושי כטיפוס הפכפך ובלתי צפוי, פרקר מעצבן את המשקיעים. הוא נזרק כבר משלוש החברות שאותן עזר להקים זמן קצר לאחר שהמריאו. "קרנות הון סיכון אוהבות שהעניינים נמצאים תחת שליטה", אומר דסטין מוסקוביץ', אחד ממייסדי פייסבוק. "הן רואות בו גורם של חוסר ודאות".
הפכפך ובלתי צפוי. שון פרקר | צילום: יח"צ אבל קרנות הון סיכון אוהבות גם רעיונות גדולים ולפרקר יש כאלה בשפע. שון פרקר הוא מאיץ אנושי, זרז רעיונות, שבשילוב עם האנשים הנכונים הניע כמה מהחברות שעשו הכי הרבה רעש בשני העשורים האחרונים. מייסד לינקדאין, רייד הופמן, מכנה אותו "איש חזון נפוח". בגיל 19 זעזע פרקר את תעשיית התקליטים כאחד ממייסדיו של אתר שיתוף המוזיקה נפסטר. שנתיים מאוחר יותר הדגים באמצעות פלאקסו, שירות פנקס הכתובות שלו, את עוצמתה של ההפצה הדיגיטלית, ובגיל 24 לקח את העניין צעד נוסף קדימה כנשיא פייסבוק, כשהוא מסייע לרשת החברתית להפוך לחברה האינטרנטית החשובה ביותר, ככל הנראה, מאז ומעולם. אמת, שלוש החברות זרקו אותו בסופו של דבר. אך לא לפני שצבר הון מוערך של 2.1 מיליארד דולר – וזוהי רק תחילת הדרך. פרקר (31) ממשיך לנהל גם היום מצוד אחר חברות סטארט־אפ חדשות כשותף כללי בחברת ההון סיכון פאונדרס פאנד, וחידש את קשריו עם שון פנינג מנפסטר כדי ליצור את איירטיים, אתר שיתוף הוידאו המדובר שהושק בתחילת החודש, ומתהדר בהיותו אתר לייב למהדרין. השניים גייסו בסבב הראשון כ־8 מיליון דולר משורה של משקיעים מכובדים, בהם סלבריטאים כמו אשטון קוצ'ר וויל.איי.אם מהבלק אייד פיז. איירטיים הוכרז כאתר בו יוכלו חברים להעלות סרטוני וידיאו ולהגיב עליהם – וזה לזה – בצורה חיה. עוד בטרם פורטו תכונותיה של הפלטפורמה, סיפר פרקר שהיא תציע תקשורת ושיתוף בזמן אמת – שירותים שאינם נוכחים מספיק ברשת, לדעתו. פרויקט זה ממשיך את אותו מסלול המאפיין את כל המיזמים של פרקר: שיתוף ותגלית. "המניע שלי הוא לחסל את הבדידות", הוא מצהיר. מרושת היטב אם נתייחס לרגע לרשת הקשרים שיצר עד כה, הרי שהיא פשוט מדהימה – שילוב של ראיית הנולד וגורל. זה התחיל כשהיה בן עשרה, והתמחה אצל מרק פינקוס, כיום מנכ"ל זינגה. בדרך זו או אחרת הוא עבד עם כל האנשים ששולטים כיום באינטרנט המודרני: מארק צוקרברג, מייק מוריץ, פיטר ת'יל, רייד הופמן, יורי מילנר, דסטין מוסקוביץ', אדם ד'אנגלו, דניאל אק, רון קונוויי, רם שרירם וג'ים ברייר. "הוא מסוגל לראות דברים שלרוב האנשים ייקח שנה או שנתיים לראות אותם", אומר קאמאת' פאליהפיטיה, מנהל בכיר לשעבר בפייסבוק, והיזם הסדרתי לא מכחיש: "אני מוצא שדברים רבים הם רלוונטיים, דברים שאינם רלוונטיים בהכרח לעולם, בזמן שאני חושב עליהם". פרקר נמשך לבעיות אוניברסאליות גדולות ומבלה שנים בחיפוש אחריהן. "רובנו די מסכימים על הכיוון שאליו צועדת ההיסטוריה. המפתח הוא להבין איך מגיעים לשם", הוא אומר כשהוא מגלגל את הכיסא שלו משולחן העבודה קרוב יותר אליי, במשרד הממוקם בביתו במנהטן, אותו רכש באחרונה ב־20 מיליון דולר. "האסטרטגיות בתקופת המעבר חשובות יותר מאשר להבין מה יהיה המצב הסופי". באמצעות התמקדות בבחירת בעיה הצליח המיליארדר הצעיר לרשום שרשרת של הצלחות כבירות, שמבקריו שמחים לייחס למזל סדרתי. נפסטר היווה את המעבר מתקליטורים לקובצי MP3, לאחר שהאינטרנט איפשר להפריד תוכן מהפורמט המקורי שלו; פייסבוק היוותה כלי ליצירת זהות אמינה בתוך האנונימיות של העולם המקוון; ספוטיפיי היא ניסיון לתקן את תעשיית המוזיקה – לאחר שנפסטר סייע לפרק אותה לפני עשור. "הוא חושב על התפיסה שלו לגבי המקום שאליו צועד העולם", מסביר מייסד ספוטיפיי, דניאל אק. "אם הוא חושב שלא קיימת חברה שתצליח, הוא פשוט מקים אותה בעצמו". לרדת לשורש העניין חשיבה עמוקה וחקרנית זו מחלחלת לכל תחום אחר בחייו. שאלו את פרקר על ראשיתה של החברה הקודמת שלו, פלאקסו, והוא יתחיל לשטוח תיאוריות בנוגע לאופן שבו וירוסים אמיתיים מתפשטים בין אוכלוסיות. לפני שהוא חושף את שמה של מסעדת הסושי המועדפת עליו, הוא מדסקס לעומק עניינים כמו צפיפות אורז ומהי הצורה ההנדסית האידיאלית לעיצוב סושי (טרפזים, לידיעתכם). בקיצור: תשאלו אותו מה השעה – והוא יסביר לכם איך לבנות שעון. רייד הופמן נזכר בפגישה הראשונה שלהם ב־2002: "דיברנו על נושא שהקצבתי לו שעה. זה נגמר אחרי שלוש שעות". מייסד טוויטר חווה חוויה דומה: "נדיר למצוא מישהו שאפשר לנהל איתו שיחות כאלו […] אני מעריך כל שיחה שאני יוצא ממנה כשאני מטיל ספק בעצמי וברעיונות שלי". חייו של פרקר הפכו לבלתי חדירים לזמן, מודים חבריו ושותפיו העסקיים בצחוק של תבוסה. פיטר ת'יל מכנה זאת "היעדר הדיוק הדרמטי" של פרקר. אק מתמודד עם העניין בדרך יצירתית: הוא מזמין את פרקר לפגישה ב־11:00 בבוקר, ולכל השאר הוא מודיע שהיא תתחיל ב־13:00. בעמק הסיליקון הגדילו לעשות והעניקו לתופעה שם: "זמן שון התקני". "לא נעים לי שאנשים מחכים בגללי, או כשאני לא עומד בכל המחויבויות שלי, אבל זה לא בכוונת זדון", אומר פרקר. העניין הוא שכשהוא ממוקד במשימה, הוא פשוט נכנס לטראנס. העולם החיצוני מיטשטש; הזמן חומק. "זה מצריך הרבה מאוד תיאומים חדשים, אבל אני מנסה להתמקד בדברים בעלי הערך הגבוה ביותר, ולדאוג שהם יתבצעו בצורה מושלמת". ההגדרה של פרקר ל"ביצוע מושלם" היא קיצונית. לכבוד הצילומים לשער של פורבס הוא הזמין שלל חליפות איטלקיות. עשרים חולצות – עדיין באריזות – המתינו על ספת הנצרים בביתו שבווסט ויליג'. שורות ארוכות של משקפי ראייה ומשקפי שמש כיסו את שולחן הקפה, ערימות של עניבות נערמו על הכיסאות, "חנות נעליים שלמה", עמדה למסדר ליד הקיר. הצילומים נקבעו לשעה 16:00. פרקר הופיע ב־17:30, מוקף בפמליה הולמת: סטייליסט לבוש, מעצב שיער, מאפר, עוזר אישי, כותב טורים, חייט וארוסתו, אלכסנדרה לינס. במהלך הצילומים הוא הקפיד להחליף את המלתחה לעתים תכופות יותר מדוגמנית על מסלול. לאחר מאות צילומים ברחבי הבית, יום הצילומים הגיע לקצו. השעה: 2:00 לפנות בוקר. שמו עליו עין דרכו של פרקר לעמק הסיליקון החלה ביום בו אביו ברוס, לשעבר מדען ראשי במינהל הלאומי לים ואטמוספרה, לימד אותו איך לתכנת במחשב אטארי 800. הוא היה אז בכיתה ב'. בתיכון הוא היה פורץ למחשבים של חברות ואוניברסיטאות. בגיל 15 משכו הפריצות שלו את תשומת הלב של האף.בי.איי, והוטלו עליו עבודות שירות בקהילה. בגיל 16 הוא ניצח ביריד מדעי המחשב של מדינת וירג'יניה בזכות פיתוח גרסה מוקדמת של רובוט חיפוש ברשת, וחוזר על ידי הסי.איי.איי. הוא העדיף להתמחות בחברת הסטארט־אפ של מארק פינקוס, פרי־לואדר, ואחר כך ביו־יו־נט, מספקיות שירותי האינטרנט המוקדמות. "לא הלכתי לבית הספר", הוא אומר. "מבחינה טכנית הייתי שייך לתוכנית של חינוך משולב, אבל בפועל פשוט הלכתי לעבוד". פרקר הרוויח 80 אלף דולר בשנה האחרונה בבית הספר, מספיק כדי לשכנע את הוריו לאפשר לו לדחות את הקולג' ולחבור לשון פנינג, כדי להקים אתר לשיתוף מוזיקה, שב־1999 הפך לנפסטר.
הוא מעולם לא הלך לקולג', אבל נפסטר סיפק לו את כל החינוך הנדרש: "זה היה קורס מזורז בחוקי הקניין הרוחני, במימון תאגידי, ביזמות ובית ספר למשפטים גם יחד", קובע פרקר. "חלק מהמיילים שכתבתי כשהייתי נער שלא ידע מה הוא עושה, נמצאים קרוב לוודאי בספרי לימוד משפטיים". המיילים האלה, שהודו כי לקוחות נפסטר כנראה גונבים מוזיקה, הפכו להיות בסופו של דבר לראייה בתביעה על הפרת זכויות שסגרה את האתר, אבל זה קרה לאחר שפרקר כבר הוגלה על ידי ההנהלה וחי בבית חוף בצפון קרוליינה. "באותו זמן לא הבנתי שכשמישהו מבקש ממך לקחת חופשה ממושכת, זה בעצם הקדמה לפיטורים שלך", הוא אומר. להקת שוליים הפרויקטים השונים בהם מעורב פרקר מחייבים אותו לחיות באופן קבוע בדרכים. הוא טס במסלול מעגלי חודשי מניו יורק (הבסיס) ללוס אנג'לס (מנהלי חברות מוזיקה) לסן פרנסיסקו (פאונדרס פאנד), ואז לשטוקהולם וללונדון (ספוטיפיי). יומיים לאחר הצילומים לפורבס טסנו יחד לסן פרנסיסקו. בלילה הראשון שלנו שם ביקרנו את רון קונוויי, משקיע אנג'ל, שהכיר את פרקר עוד בימיו בנפסטר, ותמך מאז בכל הפקה שלו. "כששון הפך לנשיא פייסבוק, הוא אמר לי, 'אתה חייב לראות את החברה הזאת'. יכולתי להיות פיטר ת'יל (שההשקעה בפייסבוק הפכה אותו למיליארדר, ס.ב.)", אומר קונוויי. "אבל אני אמרתי: 'אתה חייב לסדר קודם את העניינים בפלאקסו, אז אל תראה לי עכשיו את הפייסבוק הזה'". הוא לוגם מהיין שלו, מנענע בראשו וצוחק: "אלו זיכרונות כאובים". פלאקסו הייתה הניסיון הראשון של פרקר ליצור חברה אמיתית – שירות אונליין שנועד לדאוג שפנקס הכתובות האלקטרוני יישאר מעודכן. זה נשמע משעמם בהשוואה לנפסטר ולפייסבוק, אבל פלאקסו הייתה כלי מוקדם של מדיה חברתית וחלוצה בסוגי הטריקים הוויראליים שסייעו להצמיח את לינקדאין, זינגה ופייסבוק. "פלאקסו היא כמו להקת שוליים שהציבור לא מכיר, אבל היא מהווה השפעה ממשית על מוזיקאים אחרים", טוען פרקר. ברגע שמורידים את פלאקסו, התוכנה עוברת על פנקס הכתובות ושולחת לכל מכותב מייל עם הודעה שמפתה אותו להירשם לשירות. כשהאדם הבא נרשם, התוכנה חודרת לפנקס הכתובות החדש ומתפשטת הלאה. בתוך זמן קצר נתקלו מיליוני חשבונות מייל בהודעות ההצטרפות. "במובן מסוים פלאקסו היא החברה שאני הכי גאה בה, כי היא זו שחוללה הכי הרבה בלגן בעולם", אומר פרקר. לסיפור סילוקו המהיר של פרקר מפלאקסו יש כמה גרסאות. הגרסה שלו היא שרם שרירם, חבר לשעבר במועצת המנהלים של גוגל, שגויס כדי לסייע בניהול החברה, קשר קשר כדי להעיף אותו. "רם שרירם שיחק משחק נקמני, לא רק כדי לאלץ אותי לפרוש מהחברה, אלא גם כדי לשבור אותי, להשאיר אותי חסר פרוטה ובלי אופציות". שרירם לא דיבר עם פורבס, אבל המייסדים המשותפים טוד מסוניס וקמרון רינג מחזיקים בגרסה שונה: פרקר היה נחוץ ביצירת אסטרטגיית החברה ובגיוס כסף, אבל החל להשתעמם מהשחיקה היומית הכרוכה בניהולה. מסוניס טוען שפרקר נעדר לעתים תכופות, וכשהוא היה בסביבה, הוא בעיקר הפריע. "הוא לא היה מגיע לעבודה. כשהוא כבר כן הגיע, זה היה בשביל להרשים בחורות שהיה מביא איתו", הוא אומר. כך או כך, סילוקו של פרקר לא עבר חלק, ובסופו הוא מצא עצמו מבודד מהמייסדים המשותפים ומחבריו הקרובים. "איבדתי את האמון בבני אדם, הרגשתי שאני לא יכול לבטוח באיש", הוא משחזר. הוא אף שקל להגיש תביעה, אבל ידע שהקרב עלול להיגרר במשך שנים. אז הוא ויתר. אחרי הכול, הוא כבר גילה חברה חדשה עם פוטנציאל להפוך למשהו גדול באמת. בשליטה מוחלטת כשחברה של חבר הראתה לפרקר בפעם הראשונה את פייסבוק (בניגוד לסטוץ שהוצג ב"רשת החברתית") הוא כבר היה ותיק בתחום, ידע שהשוק הגדול של המכללות בשל לרשת חברתית משלו וזיהה את ההזדמנות. הוא שלח מייל לכתובת הכללית של פייסבוק, ופגש את צוקרברג ואת אדוארדו סברין במסעדה סינית במנהטן באביב 2004. כמה שבועות מאוחר יותר הוא נתקל במקרה בצוקרברג וצוותו ברחובות פאלו אלטו, ותוך זמן קצר עבר לחדרו של דסטין מוסקוביץ' בבית פייסבוק השכור. "זה הדבר היחיד שהסרט הציג, שהוא קרוב לאמת", אומר ביבושת אדם ד'אנגלו, המנהל הטכנולוגי של פייסבוק בתחילת דרכה, ששוקד בימים אלה על הסטארט־אפ החדש שלו, אתר השאלות והתשובות קוורה (Quora). "לשון היה תפקיד מפתח בתהליך של הפיכת פייסבוק מפרויקט מכללה לחברה אמיתית", מעיד מארק צוקרברג באימייל. "שון סייע לוודא שכל מי שהיה מעוניין להשקיע בפייסבוק, לא ישקיע רק בחברה, אלא בשליחות ובחזון של הפיכת העולם לפתוח יותר באמצעות שיתוף". כשהוא רק בן 24 היה פרקר לאיש העסקים הוותיק של פייסבוק. הוא סייע למייסדי החברה ליצור קשרים עם משקיעים נדיבים ותרם רבות לעיצוב של האתר. תרומתו הגדולה ביותר הייתה ככל הנראה ביצירת מבנה תאגידי – בהתבסס על ניסיונו בפלאקסו – שהעניק לצוקרברג שליטה מוחלטת וקבועה על החברה שייסד. באוגוסט 2005 נחקר פרקר בצפון קרוליינה לאחר ששוטרים מצאו קוקאין בבית חוף שנשכר על שמו. הוא מעולם לא נעצר ולא הוגש כתב אישום, אבל התקרית סימנה את תחילת סוף דרכו בפייסבוק – החברה השלישית ממנה נדחק בתוך חמש שנים. בסתיו 2005 עבר לניו יורק. אף שכבר לא נמנה על מקבלי השכר, המשיך פרקר לייעץ לצוקרברג בענייני אסטרטגיה ובגיוס מנהלי מפתח כמו פאליהפיטיה. עם זאת, באחרונה צצות שמועות, על פיהן בין השניים עבר חתול שחור. הניו יורק פוסט דיווח כי השניים נקלעו למריבה מחוץ למועדון לילה בהוליווד, באשר לשותפות בין פייסבוק לבין ספוטיפיי. נטען כי פרקר טען שאסור לכפות על משתמשי ספוטיפיי את הרישום לרשת החברתית, בעוד צוקרברג סירב לוותר על כך. עדי ראייה מספרים, כי היה זה ויכוח קולני למדי שנקטע ממש לפני שהפך למהלומות. עם זאת, דובר מטעמו של פרקר טוען כי גרעין האמת שבסיפור הוא היות השניים במועדון, והעובדה כי שוחחו על הנושא. אך, לדבריו, הם לא רבו. בכנס web 0.2, שהתקיים באוקטובר בסן פרנסיסקו, צוטט פרקר כאומר שהבעיה הגדולה של פייסבוק היא הסכנה ש"משתמשים חזקים", שמייצרים תוכן רב, יתעייפו מחוסר סינון של המידע וינטשו את הרשת החברתית לטובת המתחרים, טוויטר וגוגל +. ההיפך הגמור הייתה זו התוכנית של פרקר שביצרה את צוקרברג באמצעות מניות הצבעה שמנעו דילול בזמן גיוס הון, וחימשה אותו במספיק כיסאות במועצת המנהלים כדי להחזיק בשליטה, כמה זמן שרק ירצה. זה מה שהופך את התיאור שלו ב"רשת החברתית" למתסכל כל כך עבורו. פרקר בגילומו של ג'סטין טימברלייק הוא אופורטוניסט אכזר ושחצן, שמאלץ את אדוארדו סברין לעזוב את החברה ושודד ממנו את מניותיו. בפלאקסו סבל פרקר בחיים האמיתיים את מה שסבלה דמותו של סברין בסרט. האמת היא, שפרקר כלל לא דומה לתיאור שלו ב"הרשת החברתית". "הסרט היה זקוק לילד הרע, אבל זה לא מה שהוא היה", מצהיר פאליהפיטיה, "הוא ההפך הגמור". הקרנת הבכורה התקיימה לפני קצת יותר משנה. הסרט זכה להצלחה מסחרית ולביקורות אוהדות. זה פגע בפרקר עמוקות. "הייתי נסער מאוד באותו זמן. התיאור שלי היה כל כך רחוק מהמציאות. היה לי קשה להתמודד איתו", הוא אומר. "הייתי מבואס, בדיוק נפרדתי מהחברה שלי, אחרי ארבע שנים, וגם נותחתי בברך, כך שלא יכולתי ללכת". (מאז הברך כבר החלימה, וחבר הכיר לו את ארוסתו לעתיד, לינס בת ה־22, זמרת וכותבת שירים). "לא אכפת לי שמתארים אותי כמו איש מסיבות דקדנטי, משום שאיני חושב שיש בזה משהו פסול מבחינה מוסרית", אומר פרקר, ומוסיף במהירות שבכל אופן, גם החגיגות תוארו בהגזמה. "אבל אכפת לי שמתארים אותי כאדם לא מוסרי, מפעיל שכירי חרב, כי אני חושב שזה לא בסדר". זמן (לי)שון בפעם הבאה שנפגשנו, זה היה שוב בביתו החדש. השעה 23:00. יום למחרת יטוס פרקר לשטוקהולם כדי לסייע לצוות העיצוב להכין את הדרוש להשקת שירות המוזיקה החדש של ספוטיפיי בפייסבוק. "אני צריך ללכת לחדר כושר הלילה, יש לי עוד שעה של אימיילים, ואני צריך לארוז למסע של שבועיים באירופה", הוא אומר, ובודק את השעון באחד משני מסכי מחשב על המכתבה. השעה 3:00 לפנות בוקר. "בכנות, אני לא יכול לומר לך אם היינו כאן שעתיים או 20 דקות". |
