משחקי הרעב: הצבא מנהל את מערכת המזון של ונצואלה הקורסת

ונצואלה לקחה, באופן מפליא ביותר, צעד נוסף לכיוון הגיהינום של כלכלה שלחלוטין לא מתפקדת. הנשיא ניקולס מאדורו מינה רק לאחרונה את הצבא כאחראי על מערכת חלוקת המזון. זהו דבר שבריטניה, למשל, לא עשתה אפילו בשיאה של מלחמת העולם השנייה כשהנאצים ניסו להרעיב את הציבור הבריטי עד לכדי כניעה. זה גם לא בדיוק הפתרון הנכון – אין כל עדות לכך שלאנשי צבא יש איזשהו מושג בגידול מזון, או בייבוא והובלה שלו. הבעיה הבסיסית ביותר כאן היא בעיה כלכלית, ואנשי צבא לא ידועים בדרך כלל כמוצלחים במיוחד גם בתחום הזה. בהינתן שהמדובר הוא בבעיה כלכלית, רק הפתרון הכלכלי הוא הרלוונטי – לבטל, באופן מידי, את כל הפיקוח על המחירים.

אבל זה לא מה שהם עושים על פי דיווחי סוכנויות הידיעות:

"קראקס. נשיא ונצואלה ניקולס מאדורו מינה את הכוחות המזויינים כאחראים על מערכת אספקת מזון חדשה שמטרתה להקטין את המחסור המשתק את המדינה. הוא ויתר על עוד כוח לטובת מנגנונים צבאיים שממילא מעורבים כבר בכל מה שקורה שם, מבנקאות ועד יבוא.

ראש הכוחות המזויינים, שר ההגנה ולדימיר פדרינו, יהיה האחראי על תובלה והפצה של מוצרים בסיסיים, שליטה על המחירים ודרבון הייצור, כך לפי צו שפורסם ביום ג' בעיתון הרשמי שם.

'כל משרדי הממשלה, כל השרים, כל מוסדות המדינה נמצאים תחת השירות הצבאי ונתונים בכניעה מוחלטת' למה שמכונה משימת האספקה הריבונית הגדולה של מר פדרינו, אמר מאדורו בנאומו הטלוויזיוני לציבור בערב יום ב'".

לא, ברצינות, זה פשוט לא הפתרון הנכון.

הבהלה למזון – אזרחי ונצואלה פשוט רעבים | צילום: יוטיוב

"ככל שהמחסור במזון הלך והחמיר השנה, מאדורו נשען יותר ויותר על הצבא ועל קבוצות קהילתיות של תומכי המשטר על מנת שיארגנו את חלוקת המזון ויקלו על הטורים הארוכים, שמהווים נקודה נפיצה להיווצרות חוסר נחת ספונטני והתפרצויות של ביזה ככל שהקונים הרעבים נותרים מאחור. הוא גם ניסה להדק את מערכת ההקצבות שנותנת לתושבי ונצואלה גישה למצרכים רק בימים ספציפיים.

לא ברור כלל אם האסטרטגיה הזו פועלת."

אין כל תקווה שהיא תעבוד.

"שר ההגנה ולדימיר פדרינו, שאחראי על הגוף החדש, אמר שהמהלך היה 'עניין של בטחונה של האומה וההגנה עליה'. הצו מעניק לצבא כוח לכפות על חברות פרטיות למכור סחורות".

האנשים עם הנשק אומרים לכם שאתם חייבים למכור את מה שזה לא יהיה שיש לכם? לא, זה לא הולך לעבור בצורה טובה.

Fotolia :סוציאליזם ומיליטריזם ובאמצע הכלכלה קורסת והציבור רעב | צילום

זו אינה בעיה של אגירה, זו גם לא בעיה של ביקושים ואפילו לא בעיה של אנשים שאין להם מושג מה המקום שממנו מגיע אוכל. זו בעיה טהורה של תמריצים. ממש כשם שילמדו אתכם הפירורים הבסיסיים ביותר של הכלכלה, המניעים חשובים (הדבר השני היחיד שאתם באמת צריכים לדעת על כלכלה הוא "עלויות חלופיות"). הסיבה לכך שכל המדינה מחפשת בגב הספה אחר כל גרגר אורז שיכול היה ללכת שם לאיבוד, היא בגלל שהתמריצים שניתנים להם שגויים.

התמריצים שגויים בגלל שצ'אבס, ולאחריו מאדורו, החליטו להתעסק עם השווקים ולהרוס את מערכת המחירים. במילים אחרות, זה עולה יותר לגדל את הרכיבים הדרושים כדי לייצר קמח תירס, שמן בישול, אורז ושעועית – חומרי היסוד של התזונה המקומית – מאשר שזה חוקי למכור אותם. ולכן אנשים לא עושים זאת. ולכן גם המחירים הקבועים גם הם נמוכים מהמחיר העולמי של אותם מוצרים. לכן אנשים גם לא יכולים, ובפועל באמת שלא ייבאו אותם. וזה הכל, זה באמת הכל.

הפתרון לאור כך הוא להרים את הפיקוח על המחירים. ולא רק לשנות את המחיר, אלא לבטל את המערכת. אני ראיתי את זה קורה בפועל בזנבה של תקופת האימפריה הסובייטית. שישה שבועות לאחר שהפיקוח על המחירים בוטל, אוכל החל לפרוץ מכל סדק של הכלכלה הסוציאליסטית ההיא. המחירים ומערכת השוק עובדים – אם הכלכלה לא עובדת זה בגלל שהם פשוט נעדרים.

הצבא לא יפתור את בעיית המזון הוונצואלית הזו, אבל ביטול הפיקוח על המחירים כן.