|
"מפלצות הפודינג" (Pudding Monsters), "אנגרי בירדס", "פרוט נינג'ה" וכו', הם משחקים די פשוטים, בייחוד בהשוואה למקביליהם הגרנדיוזיים מהקונסולות. אולם, באופן מוזר, הם לא פחות ממכרים מהם. משחקים אלה, המותקנים כמעט בכל סמארטפון או טאבלט, גורמים לנו להיות אובססיביים עד כדי כך שאיננו יכולים להפסיק לשחק בהם.
עבור מבוגרים, המשחקים האלה מעבירים את הזמן; אנו משחקים בהם בזמן שהשעון מתקתק בחדר ההמתנה של הרופא, בזמן שאנחנו תקועים במושב המטוס, כאשר אנו ממתינים לרכבת שמאחרת וכו'. ואולם, מחקר שנערך באוניברסיטת סטנפורד מעלה כי משחקים אלה עשויים דווקא לתעל את היצר האלים שבנו כלפי המכשיר ולא כלפי הסביבה.
לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק
לדברי החוקרים מהמרכז הבינתחומי לחקר מדעי המוח בסטנפורד, ה"פיירו" (Fiero), אותה תופעה שאנו חשים בזמן משחק שכזה, הוא הרגש אשר יצר לראשונה את הרצון לעזוב את המערה ולכבוש את העולם: "זוהי התשוקה להתגבר על אתגר, לנצח בקרב, להתגבר על הסכנה", כותבת המחברת ג'יין מק'גוניגל בספרה "מציאות שבורה", אשר מציע מספר דרכים להעברת תובנות מעולם המשחקים לעולם האמיתי.
צילום: רויטרס
המדענים תיעדו לאחרונה כי הפיירו הוא אחד השיאים הנוירו-כימיכליים החזקים ביותר שאנו יכולים לחוות, וכי הוא מזוהה בדרך כלל עם תחושות גמול והתמכרות. זו לא רק הגאווה, שגורמת לנו להרגיש כמו טורף אלפא אגרסיבי העומד בראש שרשרת המזון הווירטואלית. הפיירו קשור גם בתחושה פראית.
התחושה, אם כן, קשורה פחות בגאווה ויותר בלהרגיש "לא מאולף". הפיירו הוא הרגשה של שחרור מהעולם התרבותי, של החופש לשחק. זו היכולת להגיב באופן בלתי מרוסן לנסיבות המיידיות של העולם סביבנו. מעין שחרור מהשעמום היומיומי. כמו אצל אנשי המערות.
האם זהו רק אסקפיזם נוירוכימי? או האם ייתכן שהמשחקים האלה מקנים לנו תזכורת הכרחית לכך שברמה מסוימת נשארנו חיות טורפות? ואולי על ידי שימוש זה באינסטינקטים שלנו, הם מאפשרים לנו לתרום בצורה יעילה יותר לחברה?
לעיתים קרובות אנו מוזהרים כי משחקים וגאדג'טים מפנים אותנו הרחק האחד מהשני, משום שהזמן שאנו מבלים מול המסך מחליש את יכולתנו לתקשר פנים אל פנים. אולם טכנולוגיות אלו עשויות לחולל את ההפך: הן יכולות להפנות את הסכסוכים והתוקפנות לעולם הווירטואלי, ולפנות את המרחב הקולקטיבי לחוויה נחמדה יותר, ואלימה פחות.
|
