Sans-serif

Aa

Serif

Aa

Font size

+ -

Line height

+ -
Light
Dark
Sepia

משנה מקום, לא משנה מזל: מדוע הבורסה ברחוב אחוזת בית עדיין מקרטעת?

הכתובת "אחד העם 54" בתל אביב הייתה פעם אחת המפורסמות ביותר במדינה. במשך 30 שנה היה זה משכנה של הבורסה לניירות ערך, מאבני היסוד של המשק. אבל בעשור האחרון ...
הדר חורש, סופהשבוע
הכתובת “אחד העם 54” בתל אביב הייתה פעם אחת המפורסמות ביותר במדינה. במשך 30 שנה היה זה משכנה של הבורסה לניירות ערך, מאבני היסוד של המשק. אבל בעשור האחרון פחת העניין גם בבורסה וגם בבניין שבו שכנה, ולא רק מפני שחדר מחשבים החליף את זירות המסחר הססגוניות.

הבניין ברחוב אחד העם נחנך בשבוע שעבר מחדש כחלל מודרני לחברות הייטק צעירות, ואת כתובתה של הבורסה החדשה, ברחוב אחוזת בית, בצלו של מגדל שלום קשישא, מעטים מכירים. האלמוניות היחסית של הבורסה הישראלית ונסיגתה ממרכז העסקים התל אביבי אינה רק סמלית. גם הבורסה שלנו נפלה קורבן לגלובליזציה, שטרפה את הקלפים עבור הרבה חברות וארגונים כמותה: בקליק אחד משקיעים בוול סטריט או בטוקיו במקום בבורסה של תל אביב, בדיוק כפי שמתלבטים בין אוזניות מבאג הישראלית לאוזניות מסין.

המספרים נשמעים עדיין גדולים, ובבורסה הקטנה הזאת נסחרות עדיין מניות בהיקף של 1.2 מיליארד שקל ליום. אבל האמת הפחות משמחת היא שחלק ניכר מהמסחר הזה נעשה על ידי מכונות הקונות ומוכרות מניות באופן עיוור ובמהירות מסחררת, רק כדי שמפעיליהן ירוויחו מהפרשי שערים של שברירי אחוזים. פעילות המסחר הזאת היא כל דבר חוץ מהשקעה בבורסה. ובאשר להיקף המסחר עצמו – כל המסחר בתל אביב שווה להיקף המסחר במניה בינונית אחת בוול סטריט, כמו טבע למשל.

מאז נפתחו השווקים והושוו שיעורי המס, אין לבורסה הישראלית סיכוי של ממש להתחרות במגוון העצום שמציעות הבורסות בחו”ל. לא מדובר רק ב”משקיעים קטנים” – גם מוסדות הענק, קרנות הפנסיה וקופות החיסכון, המשקיעות מדי שנה מיליארדים שהפקידו בידיהן החוסכים, משקיעות היום את רוב כספן בחו”ל. וכשהקונים בורחים, יוצאים גם המוכרים. חברות ישראליות גדולות המבקשות לגייס הון שוב אינן פונות לבורסה הישראלית המיובשת. הן עושות זאת בוול סטריט או באירופה, ולעתים קרובות מעדיפות, כמו תנובה וחברות אחרות, להימכר למשקיעים זרים במחיר נכון.

בניין הבורסה החדש ברחוב אחוזת בית

פרופ’ שמואל האוזר, העומד בראש רשות ניירות ערך המפקחת על הבורסה, החליט שאפשר לשנות את המצב. הוא הפעיל כישורים פוליטיים לא מבוטלים, וגרם להחלפת הנהלת הבורסה. לתפקיד המנכ”ל החדש מונה יוסי ביינארט, איש פיננסים נמרץ במיוחד ובעל ניסיון בניהול בורסה קטנה בארה”ב. אמנון נויבך, כלכלן ותיק שמילא שורה של תפקידים ציבוריים ועסקיים, בתוכם יו”ר חברת פלאפון, מונה לתפקיד יו”ר הבורסה.

במאי 2014 הציגו נויבך וביינארט תוכנית עסקית חדשה לבורסה, ובראשה – הפרטת הבורסה (שהיא היום מוסד ללא כוונת רווח, שנשלט בעיקר על ידי נציגי ציבור). ביינארט והאוזר בטוחים שברגע שהבורסה תהפוך לחברה עסקית, היא תפעל במרץ לשווק את שירותיה, למשוך משקיעים וחברות שירשמו בה מניות חדשות ומעניינות למסחר. התוכנית כללה שפע רעיונות מעניינים לאישוש המסחר, וביינארט הכריז בחגיגיות על היעד: 100 חברות חדשות בבורסה.

חלפה שנה. מספר החברות הרשומות המשיך לרדת, מחזורי המסחר נותרו דלילים, אבל בבורסה וברשות ני”ע שומרים על אופטימיות: חלק גדול מהצעדים שיאפשרו את השינוי בבעלות על הבורסה והקלות ברישום של מניות חדשות דורשים שינויים בחקיקה ובתקנות. מדובר בהליכים מורכבים, שחלקם כבר החלו את דרכם בממשלה ובכנסת.

הכלכלן אילן פלטו, לשעבר בכיר באגף התקציבים והיום מנכ”ל איגוד החברות הציבוריות, מסרב להתרשם מתוכניות השיקום של שוק ההון הישראלי. “שינוי הבעלות על הבורסה לא ישנה דבר חוץ מהבעלים”, אומר פלטו ביובש. “מה שגרם להתייבשות המסחר הוא הרגולציה שהוטלה על החברות שמניותיהן נסחרות בבורסה”.

כשפלטו אומר “רגולציה” הוא מדבר על ההתלהבות שסחפה את פקידי האוצר ומשרד המשפטים בהטלת מגבלות על בעלי השליטה בחברות הציבוריות, הנתפסים לעתים קרובות כמי שמנצלים את שליטתם לגריפת רווחים אישיים על חשבון הציבור, השותף איתם בחברות ומשקיע בהן את חסכונותיו. מהזווית של פלטו, שהיא הזווית של בעלי החברות הציבוריות, זה נראה לגמרי אחרת.

“אני מדבר בראש ובראשונה על גזילת זכות הקניין. העברת השליטה בחברה מבעלי רוב המניות למיעוט בעלי המניות, שצריך להכריע בענייני השכר. מנהל חברה רוצה לתת בונוס לסמנכ”ל החברה, מעבר למה שנקבע בתוכנית התמריצים של החברה. למה הוא צריך לכנס אסיפת בעלי מניות ולהעביר את ההכרעה לנציגי המיעוט כדי לאשר את התוספת, שהיא בעצם כלי ניהולי שנתון בכל מקום נורמלי לשיקולו הבלעדי של המנכ”ל? אם זהו המחיר של הנפקת מניות בתל אביב, המנהל אומר תודה רבה, והולך להנפיק מניות בחו”ל”.

פלטו. “שינוי הבעלות על הבורסה לא ישנה דבר” | צילום: יח”צ

אבל יש בזה גם משהו חיובי, הבונוסים האלה ניתנים גם מכספי בעלי מניות המיעוט.
“וכאן אתה מגיע לצד השני של הבעיה. הרגולציה בישראל מחייבת את המשקיעים המוסדיים, שמנהלים כספי ציבור, לבוא ולהצביע בכל אסיפת בעלי מניות כזו, גם אם הנושאים שוליים לגמרי מבחינת בעלי המניות. אז למה להם כאב הראש הזה? הם קונים מניות בחו”ל ואף אחד לא מבלבל להם את המוח”.

היו גם ניסיונות להקל. למשל הרשות הנהיגה את מדיניות הקנסות (“אכיפה מינהלית”) במקום לגרור מנהלים ומשקיעים למשפט על כל דבר קטן.
“מצאו פתרון לא מוצלח. זה סוג של משפט מהיר ללא דיני הראיות המקובלים במשפט פלילי רגיל, ובהקשר זה קבעו שביטוח המנהלים, המשפה אותם על נזקים כספיים כתוצאה מפעולות שעשו במסגרת תפקידם, לא חל עליהם. כלומר, מנהל שעשה טעות עלול לשלם מכיסו מיליון עד מיליון וחצי שקל קנס. ואחר כל זה עוד מתפלאים למה צריך לשלם למנהלים בחברות ציבוריות שכר גבוה כל כך”.

אומרים שמה שמושך משקיעים לשוק ההון הוא השקיפות הגבוהה והגילוי הנאות. נראה שבתחום זה הגענו להישגים נאים.
“הדוחות היום מפורטים מדי ומהווים גורם מרתיע. היום אתה לא צריך כבר מודיעין עסקי על המתחרים, אתה יכול לפתוח את הדוחות והכל מפורט שם: מהם שיעורי הרווח של החברה מכל אחת מהפעילויות שלה, איפה היא מפסידה ואיפה היא מוכרת. כל חברה הכי קטנה חייבת לפרסם דוח רבעוני, שאף אחד לא קורא כי מה כבר יכול לקרות בחברה כל שלושה חודשים. ברור שאם יש אירוע מיוחד חייבים לפרסם דוח מיידי. אבל מי צריך דוח רבעוני לכל חברה קטנה שהמניות שלה בקושי נסחרות?”.

נדמה שרשות ניירות ערך מבינה היום את הבעיה ומנסה לתקן.
“האוזר מבין ופועל בעניין, אבל הוא אינו לבד. יש פעילות נמרצת להחמרת החקיקה והתקנות גם במשרד המשפטים ומשרד האוצר, וההתערבות בניהול החברות רק הולכת וגדלה. יש בדרך תזכירי חוק להרחבת האחריות הפלילית על חברות ומגבלות חדשות על חלוקת דיבידנדים, ובינתיים עזבו את הבורסה ונמחקו ממנה מאתיים חברות. אני לא אופטימי”.