מתחילים לנקות: בממשלה הבינו – זיהום האוויר פוגע בבריאות הציבור

"עם כל הכבוד למפעלים, לתעשייה ולארובות של חברת החשמל", אומרים במשרד להגנת הסביבה, "גורם המוות הסביבתי מספר אחת בישראל הם מנועי הדיזל הישנים". בדרך כלל, הצהרות מטרידות כאלה לא מתורגמות למעשים, אבל הפעם הכריזו במשרד על מלחמת הדיזל הגדולה. המטרה: להוריד מהכביש משאיות, אוטובוסים ומיניבוסים עם מנועי דיזל משנת 2005 ואחורה. האמצעי: כרבע מיליארד שקל והרבה לחץ על בעלי הרכבים.

במשרד טוענים שרכבי הדיזל, שאחראים רק לכ־20% מקילומטראז' הנסיעה בכבישי ישראל, תורמים 80% מהזיהום. כדי לטפל בפירמידה המעוותת הזו, בימים אלה מקבלים בעליהם של רכבי דיזל ישנים, פרטיים או מסחריים, מכתב מהמדינה שבו הם מתבשרים שהחל בנובמבר הקרוב רישיון הרכב שלהם לא יחודש.

גורם המוות הסביבתי מספר אחת בישראל | איור: shutterstock

ניצבות בפניהם שתי חלופות: למסור אותו לגריטה ולקבל מהמדינה צ'ק על סך 22,000־5,000 שקל (תלוי בסוג הרכב, שנת הייצור שלו וכו') או להתקין מסנן שמצמצם את פליטת הזיהום בכ־95%. כשמדובר בעוסקים קטנים – למשל גנן עם רכב עבודה ישן – המדינה תסבסד חלק ניכר מעלות המסנן, שעומדת על כ-20 אלף שקל. מי שבבעלותו צי רכב ומחזור עסקים של מיליונים, יצטרך להסתדר לבד. מותר לנחש שחברות ההסעה לא יעברו לסדר היום וישמיעו קול מחאה על ההוצאה שנפלה עליהן פתאום.

בעבר, כשהמדינה הקצתה תקציב לגריטת מכוניות ישנות, הסכומים היו מגוחכים: אחרי יומיים של התנפלות מצד בעלי המכוניות הכסף נגמר. הפעם נראה שהעסק רציני יותר, ולטענת אנשי המשרד להגנת הסביבה, גם אם כל 13 אלף בעלי רכבי הדיזל הישנים יבקשו לגרוט אותם – יש מספיק כסף. ייתכן שבירושלים הופנמה סוף סוף ההבנה שמוטב להשקיע חצי מיליארד עכשיו בהורדת רכבים מזהמים מהכביש, מאשר מיליארדים אחר כך באשפוזים ובתרופות.

מדובר במהלך חיובי בכיוון הנכון (שעוד ייבחן בביצוע), אבל בסופו של יום צריך לזכור: הפתרון האמיתי לבעיות הקשות של התחבורה בישראל, וזיהום האוויר הנגרם ממנה, לא טמון בהחלפת מנוע ישן מזהם במנוע מודרני ונקי יחסית, אלא בצמצום מספר המכוניות הפרטיות בכבישים ומעבר של הציבור לתחבורה ציבורית, תחבורת אופניים והליכה ברגל. כדי להדביק את הפערים בתחום הזה 250 מיליון שקל לא יספיקו; אם לצטט את ראש אגף התקציבים באוצר שאול מרידור – "כאן כבר צריך 250 מיליארד".

תסתדרי לבד

השיפור בדירוג האשראי של ישראל התקבל כאן בתשואות, אבל יש ציבורים שלמים שעבורם היציבות הכלכלית והצמיחה של המשק הן רק שמועה. השפע הזה לא מגיע אליהם – והכוונה לא רק למי שממוקם במורד העשירונים מבחינה סוציואקונומית. מדובר בעיקר במי שזקוק ותלוי בשירות ציבורי ראוי. או אז מתברר, שאותה מדינה שממוקמת בשפיץ העולמי של דירוג האשראי, מספקת שירותים ברמה של עולם שלישי.

ככה מרגישה יעל, שבנה בן ה־24 מאובחן כלוקה באספרגר ומוגדר על הספקטרום האוטיסטי. החיים זימנו לבן כמה וכמה טראומות, משברים נפשיים וקושי להשתלב במסגרות. כרגע הוא מתגורר בבית הוריו. הם עושים כמיטב יכולתם לטפל בו, אבל לא תמיד זה מספיק: כשהוא חווה התקפי זעם, הוא הופך לאלים ואפילו מסוכן לעצמו ולסובבים אותו. או אז המשפחה מבקשת לאשפז אותו בבית חולים פסיכיאטרי ונדחית על הסף: הטיפול הנפשי באוטיסטים שונה מטיפול בכלל האוכלוסייה, דורש התמחויות וכלים מיוחדים, ובכל מערך בריאות הנפש בישראל יש רק 30 מיטות (!), שמיועדות למי שהם גם אוטיסטים וגם זקוקים לטיפול נפשי.

מספר האוטיסטים המאובחנים הכפיל את עצמו במהלך העשור האחרון, אבל מספר המיטות קפא, ובכל רגע נתון יש עשרות או מאות ברשימת ההמתנה. אז בבתי החולים שולחים את יעל למשטרה, ובמשטרה שולחים אותה בחזרה לבית החולים. בקיצור – תסתדרי לבד, כי מדינת ישראל לא מתכוונת לטפל בבן שלך.

כשמשרד הבריאות נדרש לספק תשובות למחדל, הוא מנפנף ב־52 מיטות לאוטיסטים שמתוכננות להתווסף למערך בריאות הנפש, רק שבדיקה מהירה מעלה שעל המיטות הללו מדברים מאז 2014.

משרד הרווחה מאשים במריחת הזמן את משרד הבריאות, העיריות שאחראיות על הבינוי (למשל בת ים, שבתחומה נמצא בית החולים אברבנאל) מאשימות את הבירוקרטיה, ומשרד הבריאות מאשים את כל העולם. הציבור לא מודע לשערורייה כי לאוטיסטים עם בעיות נפשיות אין לובי, והמשפחות שלהם מותשות מכדי להתארגן למחאה ציבורית.

הכלכלה הישראלית מסוגלת לעקוף את יפן בדירוג האשראי העולמי, אבל לא מסוגלת להעמיד מיטות וטיפול רפואי ראוי לטובת אזרחים ומשפחות שמשלמים מסים, ממלאים את חובותיהם האזרחיות ומקבלים בחזרה אצבע משולשת.

נייר תזכורת

ברגע הראשון זה נראה מוזר ואפילו מגוחך: קיבלתי מכתב (מנייר) מחברת האשראי, שבו היא מודיעה לי שבהתאם לבקשתי, היא שולחת לי מדי חודש את פירוט החיובים במייל. אם סיכמנו שתשלחו דואר אלקטרוני כדי לצמצם את השימוש בנייר ולשמור על הסביבה – למה אתם מספרים לי את זה במכתב?

המכתבים האלה כבר הפכו לבדיחה ברחבי הפייסבוק הישראלי וזוכים למטר עקיצות. האמת קצת יותר מורכבת: חברות האשראי נדרשות לשלוח אותם פעם בשנה על פי הנחיות בנק ישראל. יש לזה סיבה טובה: חלק מהלקוחות שוכחים שביקשו דיוור במייל, אצל אחרים יש שגיאות בכתובת המייל והמידע מגיע לכתובת לא נכונה. כך נוצר מצב שחלק מהלקוחות מקבלים את המידע במייל – אבל לא מודעים לכך. המכתב נועד לשמש תזכורת ולוודא שהכל כשורה. לטעמי, כדאי לשקול שליחת תזכורת במסרון – אבל בכל מקרה מוטב מכתב אחד בשנה על פני ערימות הנייר המיותרות שעד לא מזמן נדחסו לתיבות הדואר שלנו.