Forbes Israel Logo

מתחת לרדאר: המגעים החשאיים בין ישראל וסעודיה התהדקו

1.

ביום שני, במהלך פגישה של שרי הליכוד, הצהיר ראש הממשלה כי לא יסכים לעולם לקבל את יוזמת השלום של הליגה הערבית כבסיס למו"מ בין ישראל לפלסטינים. בנימין נתניהו אמר כי אף שיש בהצעה סעיפים חיוביים – נכונות להכיר בישראל ולנרמל עמה את הקשרים – חובה לבצע בה שינויים.

תוכנית השלום של הליגה הערבית נודעת גם בשם "היוזמה הסעודית". היא נוסחה על ידי מי שהיה ב־2002 יורש העצר של הממלכה, הנסיך עבדאללה, והתקבלה בוועידת פסגה ערבית שהתכנסה בביירות במרץ 2002. מאז היא אושרה בכינוס נוסף של הליגה הערבית ב־2007.

התוכנית קוראת לנסיגת ישראל מכל השטחים הכבושים – הגדה המערבית כולל מזרח ירושלים, רצועת עזה (שישראל בינתיים נסוגה ממנה) ורמת הגולן, והקמת מדינה פלסטינית. היוזמה תובעת "פתרון צודק ומוסכם" לבעיית הפליטים הפלסטינים בהתאם להחלטת האו"ם 194, שמכירה בזכותם של הפליטים שירצו בכך לשוב לבתיהם. על פי היוזמה, בתמורה לצעדים אלה יכירו כל חברות הליגה הערבית בישראל וינרמלו עמה את היחסים.

בדבריו הדגיש נתניהו כי אם יאמרו לישראל כי היוזמה לא ניתנת לשינוי, בבחינת "Take It Or Leave It", הוא יעדיף "Leave It". למחרת מיהר שר החוץ של סעודיה, עאדל ג'ובייר, להגיב על דברי נתניהו, וקבע כי אין צורך לבצע תיקונים בתוכנית השלום.

לכאורה, חילופי מסרים פומביים אלה בין מנהיגי ישראל לערב הסעודית מעידים על התהום הפעורה בין המדינות, שאינה ניתנת לגישור. כל המומחים לפוליטיקה והדיפלומטיה של הממלכה מסכימים כי זו לא תסכים לעולם לפתח יחסים גלויים ופתוחים עם ישראל, כל עוד לא יימצא פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני.

אך אין הדבר מונע, לפי פרסומים זרים, את קיומם של מגעים חשאיים מסוגים שונים הנמשכים זה כמה שנים, שהואצו בזמן האחרון. ביסודם מעוגנים קשרים אלה בתפיסה הסעודית, שיש לה אינטרסים משותפים עם ישראל. המרכזי שבהם הוא היריבות עם איראן. סעודיה, כמו ישראל, חוששת מאיראן ומתוכנית הגרעין המשוכללת שלה – שנבלמה לפי שעה לדרגת "סף גרעיני" – ומניסיונה להרחיב את השפעתה במזרח התיכון, להתסיס מיעוטים, מתמיכתה בארגוני טרור כמו חיזבאללה וממעורבותה במלחמה בסוריה לצד משטר אסד.

בעבר כבר דווח בפרסומים זרים כי ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, נפגש לשיחות עם בכירים סעודיים. פורסם כי ראשי מוסד, ובהם מאיר דגן, נפגשו עם עמיתיהם מסעודיה. אם אכן פרסומים אלה נכונים, הרי שאפשר לשער כי גם ראשי מוסד שבאו לאחר דגן – תמיר פרדו ויוסי כהן – יכולים היו בנסיבות מסוימות להמשיך את המפגשים האלה. ואף לא אחד ייפול מהכיסא אם יתברר כי גם נתניהו זכה ל"שעות איכות" עם מנהיגי סעודיה.

כתב העת הצרפתי "אינטליג'נס אונליין" פרסם לאחרונה ידיעה על ישראל וסעודיה שכותרתה "שיתוף הפעולה הופך טכני". בכותרת המשנה נכתב כי "שירותי הביון של ישראל וסעודיה עובדים במשותף זה כמה שנים, אך באחרונה הם החליטו לחבור גם בתחום המודיעין האלקטרוני".

לפי הידיעה, "פקידים בכירים של המודיעין הכללי הנשיאותי (שמו החדש של ארגון הביון החשוב ביותר של הממלכה – י"מ) ביקשו לאחרונה סיוע מישראל לשיפור היכולות הטכניות שלהם".

גם סעודיה חוששת מהאיום האיראני. נתניהו | צילום: מרק ישראל סלם

בראש ארגון הביון הסעודי עומד גנרל חאלד בן עלי חומדייאן, הנהנה ממעמד של שר בממשלת ריאד. המלך סלמן מינה אותו לתפקיד לפני שנה וחצי, כחלק משורה של מינויים חדשים של נאמניו לתפקידי מפתח. לפי "אינטליג'נס אונליין", "ערב הסעודית מעוניינת בעיקר בפתרונות מתקדמים בתחום יירוט וסייבר מודיעיני, וגם בשדרוג יכולות הפיקוד והשליטה של מרכזי המבצעים שלה".

עוד נכתב שם כי "שיתוף המידע" בין שתי המדינות "הפך לרשמי יותר בשנים האחרונות ובמיוחד בחודשים האחרונים, וזאת בשל החשש של שתי המדינות מאיראן". לפי "אינטליג'נס אונליין", "האדריכל בצד הישראלי של הרפרושמונט (יחסים קרובים – י"מ) הוא תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר". עוד נכתב כי "משרד הביטחון הישראלי מאפשר לחברות ישראליות להציע לריאד ציוד, במיוחד בתחום המל"טים וטכנולוגיית טילים".

הידיעה מאזכרת את מותו בנסיבות מסתוריות בינואר 2015 של אזרח אמריקאי שתואר כ"מהנדס בחברת אלביט מערכות", שבעקבותיו "שיתוף הפעולה יצא לאור". ריצ'רד קרמר בן ה־50 מניו המפשייר עבד בקולסמן, חברת בת אמריקאית של אלביט. הוא מצא את מותו בבית מלון בעיר טאבוק, שנמצאת כ־200 ק"מ מעקבה ומאילת. בטאבוק נמצא שדה התעופה הצבאי הסעודי הקרוב ביותר לישראל. לטענת השלטונות הסעודיים קרמר התאבד, אך בני משפחתו דחו טענה זו.

דוברת חברת אלביט הסבירה לי השבוע כי לביקורו ולמותו של קרמר לא היה שום קשר לישראל, וכי הוא היה קשור למיזם של טילי טאו שהחל עוד לפני שאלביט רכשה את החברה האמריקאית.

2.

מלחמת לבנון השנייה פרצה ב־12 ביולי 2006 והסתיימה בהפסקת אש ב־14 באוגוסט 2006 (ט"ז בסיוון תשס"ו). זהו גם יום הזיכרון לחללי המערכה שקבע צה"ל. לפני כשבוע קיימו המשפחות השכולות טקס זיכרון באנדרטה שהוקמה בהר אדיר בגליל העליון, שבו השתתף שר הביטחון החדש אביגדור ליברמן.

בכלי התקשורת, בסימפוזיונים (אחד כזה התקיים השבוע באוניברסיטת בר־אילן) וגם בצה"ל (באירועי לימוד) החלו לציין בשבועיים האחרונים עשור למלחמה. מאז 1948 ניהלה ישראל 13 מלחמות ומערכות (לא כולל גל הטרור הנוכחי). לאחר כולן התעוררו שאלות לגבי התוצאות וההישגים, ולא תמיד היו להן תשובות ברורות. אך מלחמת לבנון השנייה היא היחידה שיצרה את הפער האדיר ביותר בין הדימוי שלה לבין תוצאותיה והישגיה בפועל ובדיעבד.

בשנים שקדמו למלחמה היה צה"ל עסוק בלחימה מתמשכת מול הטרור בעזה ובגדה, והדבר השפיע על מוכנותו ועל תודעתו. החיילים בסדיר ובמילואים מיעטו באימונים ועסקו בדיכוי האינתיפאדה. שבועות בודדים לפני שפרצה המלחמה צה"ל היה טרוד במבצע לאיתורו של גלעד שליט בעזה. יום לפני המלחמה תקף צה"ל מקום מסתור של בכירי חמאס, ו על הכוונת היה גם מוחמד דף, מפקד הזרוע הצבאית. דף נפגע בתקיפה ובצה"ל היו משוכנעים שנהרג. למחרת, ב־12 ביולי, התקיים דיון במשרד הביטחון על משמעות חיסולו, כשבעיצומו הוכנס פתק כי בגבול לבנון נחטפו שני חיילי מילואים. הממשלה התכנסה והחליטה לצאת למערכה.

המלחמה נמשכה 34 ימים (עד אז, הארוכה ביותר מאז מלחמת השחרור) ונהרגו בה 121 חיילים (כולל שני החטופים, שבעטיים החליטה ישראל לצאת למלחמה) ו־44 אזרחים. בתודעת הציבור הישראלי, וגם בדעת הקהל בעולם, התקבעה התפיסה כי זו הייתה מלחמה כושלת ושישראל הפסידה בה. אך האמת הפוכה לחלוטין. היו בה אומנם לא מעט כישלונות טקטיים, אך במעין עורמת היסטוריה טולסטויאנית-קוטוזובית, נוסח "מלחמה ושלום", היא הניבה לישראל הישג אסטרטגי ממדרגה ראשונה.

מאז ועד היום נשמר השקט בגבול לבנון, וחיזבאללה מורתע וחושש מפני סיבוב חדש עם ישראל. במהלך המלחמה ספג הארגון השיעי פגיעות קשות ביותר. מטהו בא־דאחייה שבדרום ביירות נהרס. המודיעין האסטרטגי היה טוב ואפשר לחיל האוויר לפגוע במכה מהממת תוך 34 דקות בטילים לטווח ארוך של חיזבאללה, שהוסתרו בבתים של אזרחים. כ־700 מלוחמי חיזבאללה נהרגו ועוד כ־1,000 נפצעו. אפילו את ההישג החשוב של חיסולו של עמאד מורנייה המיוחס לישראל בדמשק ב־2008, כשנה וחצי לאחר המלחמה, אפשר לזקוף לזכות ההצלחות הצבאיות והמודיעיניות של מלחמת לבנון השנייה.

הכניסה ללבנון. צה"ל נכנס למלחמה ברמה מקצועית בלתי מספקת | צילום: צחי זקס

עם זאת, אסור גם להתכחש לעובדה שצה"ל נכנס למלחמה ברמה מקצועית בלתי מספקת, עם תוכניות אופרטיביות חלקיות ועם מוכנות נמוכה ביותר של העורף. מהלך בלתי נסלח נוסף היה בהחלטה להאריך את המלחמה ביומיים נוספים, מיותרים וחסרי תכלית, שהובילו למותם לשווא של עשרות לוחמים. אלה הם ליקויים שאין להקל בהם ראש, ואפשר להניח שבעשור שחלף מאז המלחמה הליקויים שנתגלו הופקו והטעון תיקון תוקן.

אך בשורה התחתונה העובדות מדברות בעד עצמן. התכלית האסטרטגית שהטיל הדרג המדיני על צה"ל הושגה: ההרתעה מול חיזבאללה הועמקה. משוואת היחסים עם לבנון שונתה ללא הכר. הטרור משטח לבנון נבלם. מאז הלחימה נהרגו בגבול לבנון ארבעה חיילים. אף לא אזרח אחד נשרט. זו גם תקופת השקט הגדולה ביותר (יחד עם השנים שבין מבצע סיני למלחמת ששת הימים) שחוותה ישראל בין מלחמות מאז הקמתה, ועל פי כל ההערכות ואם לא תהיה הסלמה שאף צד אינו רוצה בה, היא עתידה להימשך עוד כמה שנים טובות. גם בצה"ל, כפי שאמר השבוע ראש אמ"ן אלוף הרצי הלוי, מודים כיום כי המלחמה הייתה הישג אסטרטגי.

אם כן, מה השתבש וגרם לעיוורונו של הציבור ולתחושת החמיצות שלו?

מי שאחראי לדימוי זה אינו חסן נסראללה. דווקא מזכ"ל חיזבאללה, ברגע נדיר של גילוי לב, הודה בעבר בראיון טלוויזיוני לאחר המלחמה, כי אילו היה יודע שאלה יהיו התוצאות, לא היה מורה על הפעולה שבמהלכה נחטפו אלדד רגב ואהוד גולדווסר.

תודעה זו נצרבה עוד בעיצומה של המערכה בגלל עיתונאים ופרשנים שסיקרו אותה בזמן אמת מגבול ישראל־לבנון והתחככו בחיילים ובמפקדים. הם דיווחו ופירשנו בשידורים חיים מהגבול, כשהם מתחרים ביניהם מי יהיה יותר מלודרמטי בתיאור קרב טקטי לא מוצלח זה או אחר. זו הייתה עיתונות צבאית בגובה הדשא, שלא הייתה מסוגלת, גם לא לאחר המלחמה, להתרומם ולראות את התמונה הכוללת על מהלכיה האסטרטגיים. המבט שלהם היה רוחבי ולא אנכי, אל האופק ומעבר לו. מאז חלקם, אם לא מרביתם של העיתונאים, שינו את דעתם עליה או לפחות ריככו את פרשנותם.

אך היו עוד אחראים לדימוי התבוסה. הם כוללים את נתניהו שהיה אז ראש האופוזיציה, ראש המטה שלו נפתלי בנט, והאלוף (במיל') עוזי דיין, אז אדם בעל שאיפות פוליטיות, שתוגמל היטב על ידי נתניהו ומכהן כיום בתפקיד יו"ר מפעל הפיס. מועצת יש"ע הייתה גורם נוסף שפעל במלוא המרץ ליצירת מצג השווא. המטרה שלהם הייתה להביא להפלת ממשלת אולמרט, ולשם כך הם החלו במסע ציבורי מקיף שתיאר את המלחמה כתבוסה ישראלית.

"נוצרה אווירה עכורה", אמר לי לפני שלוש שנים עמיר פרץ, שר הביטחון בממשלת אולמרט. "היה טרנד כזה – מי מבקר יותר בחריפות את המלחמה ותוצאותיה. חברו אליו אלופים בדימוס שהיו לפרשנים לרגע, עיתונאים ופוליטיקאים. המתקפות כוונו בעיקר כלפי. חבטו בי בלי רחמים ובלי קשר לעובדות".

דברים דומים אמר לי בכמה הזדמנויות גם אולמרט, המרצה עתה את עונשו. "למלחמה היו הישגים רבים. רק באיחור של שנים, יותר ויותר אנשים מבינים זאת ומוכנים גם להודות בכך. בראש ובראשונה יש שקט בגבול עם לבנון". במטכ"ל, כמו בפיקוד הצפון, מודים כיום כי המלחמה הייתה "הישג אסטרטגי". נכון, לחיזבאללה יש כיום יכולות רבות לאין שיעור מאלה שלפני עשור. יש לו 45 אלף חיילים ויותר מ־100 אלף רקטות וטילים. הוא צבר ניסיון קרב רב במלחמת האזרחים בסוריה. אך גם צה"ל השתפר לאין שיעור.

אין ספק כי אם תפרוץ מלחמת לבנון שלישית היא תהיה קשה ביותר, במיוחד לעורף, שבו צפויים למות מאות בני אדם. אך כל עוד נמשכת מלחמת האזרחים בסוריה – וסיומה לא נראה באופק – סיכוייו של סיבוב חדש אינם גבוהים. לא מעט בזכות הישגיה של המלחמה ההיא ב־2006, שרבים עדיין מסרבים להכיר בהם.

לאתר מעריב

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.