נאומו המלא של שר האוצר לפיד: "תפקידנו הוא לדאוג לאדם העובד"

שר האוצר יאיר לפיד המשיך להציג היום את משנתו הכלכלית ואת היעדים שהוא מציב למשרדו לקדנציה הקרובה בנאום בוועידת כלכליסט.

להלן הנאום המלא:

"בוקר טוב לכם,

יש שאלה אחת שאדם חייב לשאול את עצמו כשהוא נכנס בפעם הראשונה, ביום הראשון, ללשכת שר האוצר, שנמצאת בקצה המסדרון בקומה הראשונה של משרד האוצר בירושלים.

והשאלה היא: מה התפקיד שלי. או יותר נכון, מה התפקיד שלנו.

לא מה צריך לעשות – יש הרבה מאוד דברים לעשות, וקל ללכת לאיבוד בתוכם – אלא מה התפקיד שלנו. מה הדבר הבסיסי, הראשוני, היסודי, שאותו אנחנו צריכים לעשות? מה החזון שלנו?

והתשובה היא שהתפקיד שלנו הוא לדאוג לאדם העובד.

אני יודע שחלק מכם אומרים לעצמם עכשיו, "הוא כבר דיבר על זה", והם צודקים. ואני אומר לכל מי שמארגן כנסים כלכליים במדינת ישראל, תזהרו ממני, כי אתם הולכים לשמוע את זה בכל פעם שתשימו מולי מקרופון. באגף התקציבים כבר יודעים שהם ישמעו את זה בכל פעם שתהיה לנו ישיבה. בסיעה בכנסת יודעים שבכל פעם שנפגש אני אשאל איך כל אחד מהח"כים שלנו פועל בשביל האדם העובד, התקשורת יודעת שכל שיחת רקע תתחיל באדם העובד ותסתיים באדם העובד. 

כי אם זה התפקיד שלנו, כל נושא שיעלה על השולחן, צריך להבחן דרך השאלה מה משמעותו לגבי האדם העובד. 

שואלים אותי מה עמדתי לגבי המגזר העיסקי. יש בישראל התקפה פופוליסטית מתמשכת נגד המגזר העיסקי. חלק ממנה הוא הרוויח ביושר, אבל מי שדואג לאדם העובד יודע שאנחנו חייבים מגזר עיסקי חזק, כי מגזר עיסקי מייצר מקומות עבודה, ומשכורות, וצמיחה, ותחרות שמורידה מחירים. אז התפקיד שלנו הוא לעזור לאנשי עסקים להתרחב, לפתוח עסקים, להקל על הבירוקרטיה, וגם להגן עליהם מפני רישעות וקינאה, כי זה טוב לאדם העובד. 

ובדיוק מאותה סיבה התפקיד שלנו הוא להלחם נגד חברות פירמידה, וריכוזיות יתר, ותכנוני מס אגרסיביים ומונופולים, כי זה רע לאדם העובד. כי זה הופך את עבודתו לחסרת טעם. כי הוא מרגיש שהוא חי בעולם שאין בו הזדמנות הוגנת. כי הוא לא יפתח עסק קטן, שבו יהיו עוד שלושה או חמישה אנשים עובדים כמוהו, אם הוא ירגיש שהעסקים הגדולים דורסים אותו.

שואלים אותי איך נעזור לחלשים בחברה. והתשובה היא שאין שום דרך לסייע להם מלבד תמיכה באדם העובד. באופוזיציה וגם בקואליציה יש לא מעט אנשים שעושים קריירה מזה שהם רוצים לחבק את החלשים. גם אני רוצה לחבק אותם, אבל אני רוצה לעשות יותר מזה, אני רוצה לעזור להם. 82% מתשלומי המיסים במדינה באים מאנשים עובדים. בשביל לעזור לנכים, לניצולי שואה, למובטלים, לאמהות חד הוריות, לילדה בת 11 עם CP שהורחקה מבית הספר כי היא בוכה כל הזמן, אנחנו צריכים שאנשים יעבדו, ויתפרנסו יפה, ויחיו טוב, וישלמו מיסים. ואלה מיסים שהם שמחים לשלם, מפני שהאדם העובד בישראל הוא אדם טוב ואכפתי. 

מעמד הביניים הישראלי לא כועס על המיסים שהוא משלם לחלשים, הוא כועס מפני שהוא מרגינש – בצדק – שבמשך הרבה שנים התייחסו לא בכבוד לכספי המיסים שלו. שבמקום לעזור לחלשים המיסים שלו הלכו לסקטורים, לטייקונים חסרי אחריות, לקבוצות אינטרסים, למשרדים ממשלתיים מיותרים, למערכת פוליטית שדאגה רק לעצמה. אז התפקיד שלנו הוא לשנות את זה, וליצור מערכת הוגנת.

מערכת הוגנת היא מערכת שבמקום לבזבז את כספכם משתמשת בו לטובתכם. במקום כספים קואליציוניים, אנחנו נשתמש בכסף שלכם בשביל לבנות את הרכבת לכרמיאל ולשפץ מחלקות בבתי חולים. במקום לחלק קצבאות, אנחנו נפתח מרכזי הכשרה לתעסוקה ביחד עם התאחדות התעשיינים ונחזיר לחיים את החינוך הטכנולוגי. במקום להפוך את מנהל מקרקעי ישראל למחלבה של כספים מהאזרח שנשלטת בידי 'מאכערים', אנחנו נצרף אותו לקבינט הדיור ונשתמש בו כדי להוריד את מחירי הדירות ולקצר הליכים לזוגות צעירים. במקום שתאגידי המים יהפכו לספקים של ג'ובים לחברי מרכז, אנחנו נאחד אותם ונוריד את התעריפים לאזרח.

במהלך מערכת הבחירות שאלתי "איפה הכסף?" זו היתה שאלה רטורית, כי ידענו איפה הכסף. ידענו שהכסף נמצא במקומות הלא נכונים, ומחולק מהסיבות הלא נכונות. אז אנחנו מקצצים היום בדיוק במקומות שעד היום אף אחד לא העז לגעת בהם ועכשיו השאלה היא "לאיפה הכסף?" לאיפה הוא ילך? והתשובה היא שאנחנו הולכים להשקיע אותו באדם העובד. הכסף בא ממנו, והכסף צריך לחזור אליו. 

כי מה רוצה האדם העובד? הוא רוצה לדעת שמקום העבודה שלו בטוח ולא יפטרו אותו מחר בבוקר, מה שאומר שאנחנו צריכים למשוך הנה עסקים מחו"ל, ולפתח תשתיות שיוצרות מקומות עבודה ולסייע לעסקים קטנים; הוא רוצה לדעת שהוא יוכל לחיות מהמשכורת שלו ולא לספור כל שקל שהוא מוציא, אז אנחנו הולכים לטפל ביוקר המחיה החל מהתחרותיות בשוק המזון ועד לשמיים הפתוחים; והוא רוצה להרגיש שהוא חי במדינה הוגנת. זו האגדה העתיקה והנכונה על הישראלים, הם מוכנים לעשות כל דבר, העיקר לא לצאת פרייארים. בגלל זה הטייקונים מרגיזים אותם, בגלל זה הוועדים הגדולים מרגיזים אותם, בגלל זה הסקטורים מרגיזים אותם. אז אנחנו הולכים לטפל גם בזה בשורה של דרכים, החל מהכנסת הקריטריון של מיצוי כושר השתכרות לכל תחום, מזכאות לדיור ועד לארנונה, דרך התוכנית לשיוויון בנטל ועד למלחמת חורמה בהון השחור שתאפשר לו להפסיק להרגיש שהוא הפראייר היחיד בעיר.

כי בסופו של דבר האדם העובד אינו רק המטרה שלנו, הוא גם המבחן שלנו. אנחנו צריכים להסתכל עליו ולראות מה הוא צריך, ואז ללכת ולהביא לו את זה. 

אחרי הבחירות אנשים התמלאו פתאום בתקווה. התברר שבניגוד למה שהם חשבו, ישראל לא נידונה להיות לנצח יותר ויותר סקטוריאלית, יותר ויותר עניה, יותר ויותר לא הוגנת. את התקווה הזו אסור לנו להחמיץ. תקווה היא לא רק רגש, ולא רק ההמנון הלאומי שלנו. תקווה היא גם ערך כלכלי. אנשים שיש להם תקווה בונים יותר, יוזמים יותר, קונים יותר, משתפים פעולה יותר. אני מאמין שאנשים בעלי תקווה הם גם אלה שמוכנים להקריב יותר, מפני שהם לא תופסים את זה כהקרבה אלא כהשקעה. 

אז זו התשובה לשאלה שאיתה התחלתי. זה התפקיד שלנו. התפקיד שלנו הוא להפוך את התקווה למעשים. אנחנו נהפוך את התקווה הזו לדירה במחיר סביר לזוג צעיר, אנחנו נהפוך אותה לגיוס לכל, אנחנו נהפוך אותה ליוקר מחיה שאפשר לעמוד בו, אנחנו נהפוך אותה למערכת חינוך שתגרום לנו לגאווה וכבוד, ולפני הכל אנחנו נהפוך אותה לחברה ישראלית חדשה שמעמידה במרכז את האדם העובד".