Forbes Israel Logo

נאכל מחר את מה שנבשל היום: על הטכנולוגיות שאמורות להתמודד עם הרעב העולמי בעתיד

בחדר אחד, בתוך מבנה אפור וחד־גוני, מאוחסנות כמויות עצומות של כרוב לבן בתנאי קירור חריגים. אורכו של החדר הוא שני מטרים וחצי ורוחבו כמטר, ובפנים חודר הקור אל העצמות. לאורחים לא קרואים עשוי מחזה זה להיראות משונה, אבל עבור עובדי מכון וולקני של משרד החקלאות מדובר בשגרה. כאן הם מבצעים ניסויים בכרוב, במטרה לאפיין זנים בעלי כושר שימור גבוה יותר, כתכונה גנטית. כמו כן, הם בוחנים את השפעת האקלים של האחסון בתערובות גזים שונות, הנוצרות באמצעות מערכת האוויר המבוקרת.

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין פורבס ישראל

"הכרוב גדל בחורף, עונה שבה בדרך כלל אין צורך בהשקיה, וכמות הריסוסים להדברת מזיקים הינה אפסית כיוון שאלו בתרדמת חורף. כך, עלות הגידול נמוכה ואיכות הכרוב גבוהה", מסביר ד"ר אמנון לרס ממכון וולקני. ד"ר לרס מסביר כי בקיץ יש צורך בהשקיה ובריסוסים רבים להדברת מזיקים, מה שמביא לעלות גבוהה ולאיכות ירודה. לפיכך, מטרת המחקר היא לפתח שיטה לאחסון ממושך של כרוב שגדל בחורף, נאסף באביב ומשווק בקיץ כך שיהיה בעל איכות טובה בכל עונות השנה.

מערכת האוויר המבוקרת היא רק אמצעי אחד מיני רבים שמטרתו אחת: לייצר כמות רבה יותר של מזון עבור אוכלוסיית העולם ההולכת וגדלה. סוגיה זו מעסיקה כעת את העולם כולו, לאור משבר הרעב שצפוי לפקוד אותו בעתיד הקרוב. משבר זה ניזון מכמה נתונים, שבראשם הגידול באוכלוסיית העולם; בשנת 2050 יתגוררו בכדור הארץ כעשרה מיליארד בני אדם, זאת לעומת 7.23 מיליארד כיום. החשש הגדול הוא שעם המשאבים והיכולות הקיימים יהיה זה בלתי אפשרי להאכיל את כל בני האדם.

משקיעים היום כדי לאכול בעתיד | צילום: ThinkstockPhotos

החדשות הטובות הן שהעולם כבר ידע משברים דומים בעבר והצליח להתגבר עליהם. החדשות הרעות מכוונות בעיקר למדינות העולם השלישי. הרעב – אשר אותו חלקן מכירות כבר היום – רק יגבר ואיתו הניצול מצד מדינות המערב וניצולם של הפועלים השחורים. כמות השטחים הפתוחים, לעומת זאת, תלך ותקטן.

אז כיצד כל התמורות הללו ישפיעו על העולם בכלל ועל ישראל בפרט? כדי לענות על שאלה זו יצאנו למסע קולינרי מסוג אחר, במטרה להתחקות אחר השינויים הטכנולוגיים שינסו למנוע את בואו של הרעב העולמי.

איפה הפלאח'ים?

החשש מפני מחסור במזון מזכיר לרבים את החשש מפני רעב עולמי בתחילת שנות ה־40 של המאה הקודמת. "רבים היו סבורים אז שאם לא יהיה שינוי משמעותי בתפוקות היבולים, העולם יתמוטט מרעב", מסבירה ד"ר ניצה קרדיש, מנכ"לית חממת טרנדליינס אגטק, המקדמת פתרונות חקלאיים טכנולוגיים.

לפני 70 שנה התוצאה היתה שינוי עמוק בדפוסי המחשבה והפעולה, אשר כונה בשם "המהפכה הירוקה". במסגרת המהפכה הושבחו זנים, השימוש בכימיקלים גדל ומספר התוצרים גדל. לדברי קרדיש, כיום המצב שונה. "החקלאות המסורתית, על כל שכלוליה, לא תצליח גם הפעם לספק די מזון לעולם הגדל", היא חורצת. "צריך לייצר יותר, תוך כדי שימוש יצירתי בטכנולוגיה, אבל גם לצמצם את השימוש במשאבים".

ניצול מים וקרקע אינסופי הוא בעייתי, סבורים המומחים. העולם מבין שערכי הקיימות אינם רק סיסמה, ושיש ליישמם הלכה למעשה. קרדיש סבורה שנקודת המבט הנכונה לשנת 2050 היא הפעלת יותר אמצעים טכנולוגיים, "במטרה לייצר יותר מזון, בשטח קטן יותר, עם פחות כוח אדם". אך על אף הדגש הרב על טכנולוגיה, אסור לזלזל בכוח האדם. "יש מחסור משמעותי בכוח עבודה לחקלאות", טוענת קרדיש, "אנשים לא רוצים להיות פלאח'ים". פרופ' יורם קפולניק, מנהל מכון וולקני, מסכים עם קרדיש. "גם במדינות המתפתחות אנחנו מזהים תנועה של אנשים לערים. הם נוטשים את עמדות היצרנות ורוצים אורח חיים אורבני".

השינוי באורחות החיים במדינות כמו סין והודו אינו מסתכם רק בנטישת הכפרים, אלא גם בשינוי תרבותי ואימוץ מנהגים של מדינות המערב, דבר שבא לידי ביטוי גם בצלחת; ההודים והסינים אוכלים כיום יותר בשר, וכבר לא מסתפקים באורז וירקות, אלא מחפשים יותר ויותר חלבונים מהחי.

כשמשקללים את כל הנסיבות יחד מבינים שהעולם עלול להגיע שוב לסף התמוטטות מרעב. פרופ' דני חיימוביץ', דיקאן הפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב וראש תוכנית "מרכז מן לאבטחת מזון", מאמין שזו הזדמנות לשכלל ולפתח טכנולוגיות ותחומי מחקר. חיימוביץ' סבור שכדי לייצר מזון שיספיק בעשרות השנים הקרובות לעולם כולו, יש לייצר אסטרטגיה משותפת שתקשר בין מדעי הצמח וחקלאות למשפטים, כלכלה, מדיניות ציבורית ומדעי הרוח.

במקום התירס

הצורך בפתרונות משולבים הוא ברור, אבל בעוד אמצעים פוליטיים, צעדים כלכליים ותהליכים משפטיים תלויים בגורמים רבים, חלק ניכר מהפתרונות למשבר העתידי צומח מלמטה, באמצעות יזמים פרטיים, קרנות הון סיכון וגופי מחקר. כל אלה זיהו את הבעיה העתידית והתחילו לפעול. מסיבה זו הוקם, למשל, "מרכז מן לאבטחת מזון" ומאותה סיבה הוקמו מספר חממות פיתוח טכנולוגיות בישראל ובעולם. מרכזי הפיתוח הללו מקדימים את הממשלות ומחפשים פיתוחים בשלל נושאים שמטרתם אחת: להגדיל באופן משמעותי את כמויות המזון.

מכאן, ובאופן טבעי, נולד החיבור עם עולם ההייטק. נושא התזונה מעסיק כיום לא מעט הייטקיסטים: מיוצאי יחידות הטכנולוגיה בצה"ל, שמפתחות שימושים מגוונים במזל"טים, דרך אפליקציות העוזרות לחקלאים לנהל את יבולם ועד לפיתוח שקיות אחסון חכמות, מקררים משוכללים יותר, הדברה מזיקה פחות ומדפסות תלת־ממד.

התעוררנו בזמן? פרופ' קפולניק | צילום: דוברת מנהל המחקר החקלאי מרכז וולקני

הפתרונות כוללים, בין היתר, פיתוח של זני ירקות ופירות חדשים, עמידים יותר. ככלל, בכל הנוגע לפיתוח זנים חדשים, מוטיב הזמן הוא פקטור מרכזי. "פיתוח עגבנייה חדשה נמשך כשמונה שנים", מסביר קפולניק, "פיתוח זן חדש של קלמנטינות יכול להימשך גם כ־15 שנה". לכן, במקרים רבים משמשים הפיתוחים הטכנולוגיים כמענה לחסמים קיימים המונעים מתעשיית המזון בכלל ומענף החקלאות בפרט להגדיל את כמויות הייצור.

כך למשל סוגיית הזנת בעלי חיים; במצב הנוכחי חלק ניכר ממזונם של בעלי החיים הוא על חשבון המזון שמיועד לבני האדם. "יש תחרות חריפה בין הפיות של בעלי החיים לפיות של בני האדם", מסביר בדאגה פרופ' שנאן הרפז, סגן מנהל מכון וולקני ומומחה לגידול דגים. אחד הפתרונות שנמצא בימים אלה בפיתוח במכון הוא צמח שאינו מיועד לבני אדם, אלא להאכלת בעלי חיים בלבד. את הצמח, המכונה CJ, יש לגדל באזורי מדבר ולהשקות במי קולחין מטוהרים. "ל־CJ ערך תזונתי דומה לתירס, שעליו מבוסס חלק נכבד ממזון בעלי החיים ובני האדם כיום", אולם הוא צפוי לתת כמות גדולה יותר של גידולים על שטח ביחס לתירס", מסביר הרפז.

מחקר אחר נעשה במטרה לפתח תחליף לקמח דגים. "כ־30 מיליון דגים, שהם שליש מהדגים שאנו דגים מדי שנה, משמשים על מנת להאכיל דגים", ממשיך הרפז. לטענתו, כשמשבר המזון ברקע אי אפשר להמשיך ולגדל עוד ועוד דגים כדי להאכיל דגים, לכן מנסים למצוא עבורם תחליפים. "המחקר מצליח להפחית בהדרגה את נוכחות קמח הדגים בתזונת הדגים".

במקרה אחר, פותחה מכונה שיודעת לקלף רימונים ולהפריד בין פרי המאכל לקליפה. הסיבה היא ההבנה כי הזנת פרות בקליפות רימונים משפרת ומייעלת את איכות החלב. לדברי הרפז, מכונה שכזו תאפשר לנצל את החומרים הבריאים בקליפות ותאפשר הפקת חלב איכותי יותר, כאשר על הדרך יהיה ניתן לשווק את גרגירי הרימון למאכל אדם.

"התרבות יצרה מצב שבו לזרוק אוכל זה דבר מקובל", אומרת קרדיש. "בפועל, כשאתה זורק אוכל, אתה זורק לפח גם את חומרי הדישון, את המים, את כוח האדם שהוקצה לגידול ואת הגזים. זוהי ריאקציה סביבתית בלתי מתקבלת על הדעת". פרופ' קפולניק מסכים ומשוכנע שמדובר בין היתר בחינוך. הוא מאמין שמשרדי הממשלה בארץ ובעולם צריכים להניח בעניין את כובד משקלם. החדשות הטובות הן כי קפולניק, לצד יתר המומחים, סבור שהתעוררנו בזמן. לתפיסתו, לאנושות יש מספיק זמן להיערך ולמנוע אסון תזונתי בעשורים הבאים. פרופ' חיימוביץ', איש אופטימי ומלא השראה, משוכנע גם כן שאפשר להצליח. "בסוף שנות ה־60 סבלה הודו ממשבר מזון גדול", הוא משחזר. "מדינה של 400 מיליון תושבים עמדה אז בפני רעב גדול. סיוע חוץ, פיתוח זנים ושיפור טכנולוגי עשה עבורה את השינוי. כיום המדינה, שבה 1.2 מיליארד תושבים, מייצאת מזון לעולם כולו". ואם הודו הצליחה, בטוח חיימוביץ', גם שאר העולם יכול.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.