נכנס כסף, יצא יין: על מועדון היין היוקרתי שהקים הבעלים של קבוצת היוסטון רוקטס

כשהוא חבוש בכובע מצחייה אדום של הרוקטס, נעלי סירה ישנות, חולצת פולו אדומה ומכנסי דגמ"ח קצרים לבנים עם חור מעל הברך הימנית, יושב לזלי אלכסנדר, 70, הבעלים של קבוצת הכדורסל יוסטון רוקטס, על כיסא מרופד שנראה כאילו הגיע מטירה בצרפת של המאה ה־17. שלוש נברשות מתנדנדות מהתקרה הגבוהה המקומרת מעל, נורותיהן הכחולות מטילות אור רך.

כשהוא לוגם מכוס היין של לואי לאטור שסן־מונטרשה 2010, הוא מסביר מאיפה הגיע הרעיון לרכוש אסם תפוחי אדמה בברידג'המפטון, ניו יורק, לשכור מעצב הפקות הוליוודי, להפוך את המקום מהמסד עד הטפחות ולהסב אותו למועדון יין אולטרה־אקסקלוסיבי."רציתי לעשות משהו מופלא, ענק", הוא מבהיר, ורק כדי לסבר את האוזן: הדבר המופלא הזה יעלה למנוייו דמי הצטרפות בסך 50 אלף דולר, בתוספת דמי חבר שנתיים ותשלומי אקסטרה עבור אירועים מיוחדים. 

זה אמור להיות מועדון לא־פורמלי, מסביר פנים, אך מודע היטב למעמד של אזור ההמפטונס. כאן נמצאים בתי הקיץ של מיליארדרים כמו רונלד פרלמן וסטיבן ספילברג – ואלכסנדר מאמין שחובבי יין נלהבים יהיו להוטים להצטרף אליו ולהשתתף באירועי טעימה, כמו האירוע החגיגי והמפואר שנערך פה בקיץ שעבר: במשך יומיים נטעמו יינות מ־57 בצירים של שאטו פטרוס, בעלות של 17,500 דולר לאדם. "בחזוני ראיתי מקום שבו אנשים עם אוספים גדולים יוכלו לאחסן את היין שלהם, לחבור זה לזה ולבלות", הוא אומר. לתושבי ההמפטונס המבוגרים יותר, הוא מציין, אין מקומות אטרקטיביים לבלות בהם אחרי ארוחת הערב. "אתה לא תלך לדיסקוטק", הוא אומר. "במקום זה אתה יכול לבוא לכאן ולשתות יין. זה כמו מועדון גולף ליין".

בעיצוב משפחת אדמס

אף שנכשל בצרפתית בתיכון בסאות' אורנג', ניו ג'רזי, הוא קרא למועדון Société du Vin. "רציתי משהו שיישמע צרפתי ומסקרן", הוא מסביר. מסקרן זה אנדרסטייטמנט. כפי שמתאר אחד המשקיפים על המועדון, החלל נראה כאילו משפחת אדמס זכתה בלוטו ופוצצה את הכסף על דקורציה.

יש לכך סיבה. לאחר שרכש את האסם ב־2008, ראה אלכסנדר את הלופט הניו יורקי היקר של השחקן ג'רארד באטלר על השער של מגזין האדריכלות "ארכיטקטורל דייג'סט". אלכסנדר אהב את מה שראה והתקשר למעצב אלביס רסטאינו, שעיקר עבודתו מתבצעת בסרטים ובטלוויזיה.

אלכסנדר נתן אור ירוק לשלושת עיצובי התלת־ממד הראשונים שראה באייפד של רסטאינו. הם כללו עמודים רומנסקיים חומים־זהובים, בר ארוך מצופה נחושת שסביבו נעוצים כיסאות גבוהים עשויים מריפוד ומעץ מגולף, ארונות עם תאורה אחורית לכוסות יין, שני פסלים של חרטומי ספינה שבולטים מהקירות, רצפה מעץ אלון אדום ממוחזר ומאריחים שהם רפליקות מטירה צרפתית ותבליט שקוע ענק בצבעי ירוק־זהב של בכחוס, אל היין, מקיף שתי דלתות כבדות מעץ כהה. לדברי רסטאינו, מבנה הקורות של האסם הזכיר לו את מערכת הפיגומים בתוך פסל החירות.

צילום: מתוך אתר המועדון

רסטאינו בחר במערך הצבעים של זהב מצופה, חום, כחול וירוק כדי לאזן את היין האדום שנמזג בידי חברי המועדון. במורד גרם מדרגות השירות הוא כתב בצבע את שמותיהם של יקבים מובילים – Abreu Vineyard, Harlan Estate, שאטו לאפיט רוטשילד. "המטאפורה הייתה עלייה לגן העדן, כשאתה תשתה את היינות הנהדרים האלה לפני שתמות", הוא מסביר את הקונספט.

מגבלת העיצוב היחידה של אלכסנדר: בלי עור. כבר זמן רב שהוא חבר ב־PETA (אנשים למען יחס מוסרי לבעלי חיים), אשר תורם ל"מיליון ארגונים לזכויות בעלי חיים", לרבות המקלט שהקים בעצמו לסוסים נטושים בווירג'יניה. הכיסאות המרופדים עשויים מוויניל.

ילדותו של אלכסנדר הייתה רחוקה מאוד ממייסד מועדון יין בהמפטונס ומבעלים של קבוצת כדורסל. הוא גדל בברונקס ובמה שהייתה אז ניו ג'רזי של מעמד הביניים, בנם היחיד של סוכן ביטוח ועקרת בית. כשהיה בן 21 אביו מת והוא נשר מלימודי משפטים כדי לעזור לאמו. "לא היה כסף", הוא נזכר.

במהרה גילה שיש לו כישרון למסחר, אבל אחרי שעבד בכמה חברות בוול סטריט, ניסה להתקבל שוב ללימודי משפטים וסיים עם ציונים כה נמוכים, עד שהתקשה למצוא עבודה. אי לכך חזר למסחר, הפעם באג"ח, עבור עצמו, ובהצלחה רבה.

בסוף שנות ה־70 התחיל ליהנות מההון שצבר והתחיל לשתות, בלי לדעת באמת מה הוא שותה. "הייתי יוצא הרבה לארוחות ערב, ומונטרשה היה היין הכי יקר ברשימה, אז הזמנתי אותו", הוא אומר. "זה היה רק 100 דולר לבקבוק".

אחר כך החל לקרוא את מבקר היין רוברט פארקר, את הכתב סטפן טנצר ואת האתר המתמקד בבורגונדי, Burghound.com. עם הזמן קניית יין הפכה עבורו להתמכרות. אלכסנדר סבור שניתן לקבל ערך רב יותר אם קונים יין מבציר חדש יותר משנים טובות, מאחסנים היטב את הבקבוקים ומאפשרים להם להתיישן. לדבריו, הוא מנסה לעצור את האוסף האישי שלו ב־6,000 בקבוקים, בשווי 2 מיליון דולר.

צילום: מתוך אתר המועדון

בגיל 50 כבר היה לו מספיק כסף כדי לפרוש. במקום זה הוא קנה את הרוקטס תמורת 85 מיליון דולר ב־1993 וחווה הצלחה כבעלים, כשהוא מושך לקבוצה שחקנים כמו צ'ארלס בארקלי, הסנסציה הסינית יאו מינג, ומאוחר יותר גם את דווייט האוורד, לשעבר שחקן לוס אנג'לס לייקרס, שחתם על חוזה לארבע שנים ב־88 מיליון דולר. "זה הבידור הטוב ביותר בעולם, ואתה יצרת אותו", הוא אומר.

עד 2006 הספיק אלכסנדר להיכנס לרשימת פורבס 400, עם שווי נטו מוערך של 1.2 מיליארד דולר. שנה אחר כך נדחק החוצה, אחרי שפירסט מרבלהד, חברה למתן הלוואות לסטודנטים שבה החזיק 20 אחוז, צללה. אין מה לדאוג לו. השווי הנוכחי של הרוקטס, לפי אומדני פורבס, מגיע ל־568 מיליון דולר. באוגוסט רכש אלכסנדר פנטהאוז במנהטן תמורת 42 מיליון דולר, ביתו החמישי לצד השקעות נדל"ן נוספות. קנייה ושיפוץ של אסם תפוחי אדמה ב־5.5 מיליון דולר לא היוו בעיה.

לדברי אלכסנדר, הוא לא מתכוון להרוויח מ־Société du Vin, אולם הוא מקווה לשמור על איזון פיננסי. מחוץ לשערי המועדון, התוכנית שלו נראית אופטימית. המועדון נפתח רשמית בממוריאל דיי, יום הזיכרון האמריקני, שמסמן את פתיחת עונת הקיץ. ההזמנות לאירוע הפתיחה, פרי עיצובו של רסטאינו, הוכנו בעבודת יד.

אלכסנדר אינו מסגיר את מספר החברים שהצטרפו למועדון היין שלו. נכון לסוף הקיץ הנוכחי, המרתף רחב הידיים, בטמפרטורה מדויקת של 13 מעלות, נראה ריק, מלבד כחצי תריסר קופסאות קרטון. שוממים גם חדרי המרתף הפרטיים, על מדפי העץ המלוטש והנברשות שבהם. מה אם הוא לא יצליח למצוא מספיק אנשים שיצטרפו? "נעבור את הגשר הזה אם נגיע אליו", הוא מושך בכתפיו. בינתיים הוא התחיל להעביר פנימה חלק מהאוסף האישי שלו, כדי להבטיח שלכל הפחות יצר את מרתף היין האולטימטיבי עבור עצמו.