Sans-serif

Aa

Serif

Aa

Font size

+ -

Line height

+ -
Light
Dark
Sepia

נפתלי מי? אולי כדאי שתשאלו את שרה נתניהו. וגם: ליברמן, וינשטיין ודני אילון

1. ביבי, בנט (וגם שרה)הבית היהודי אמור היה להשיק בימים אלה קמפיין חדש, תחת הכותרת "נפתלי בנט, נעים להכיר". המטרה הייתה להפוך את בנט לדמות מוכרת, להחדיר את קלסתרו ...
בן כספית

1. ביבי, בנט (וגם שרה)

הבית היהודי אמור היה להשיק בימים אלה קמפיין חדש, תחת הכותרת “נפתלי בנט, נעים להכיר”. המטרה הייתה להפוך את בנט לדמות מוכרת, להחדיר את קלסתרו הצעיר וחיוכו הרענן לכל בית בישראל. ובכן, הקמפיין הזה נגנז. אין בו צורך עוד. חבל על האנרגיה והכסף. המטרה של הקמפיין הושגה כבר, בזכותו של אחד, בנימין נתניהו. אפשר יהיה להשתמש בכסף שהוקצב לצרכים אחרים.

אין בליכוד אדם סביר אחד שחושב שההתנפלות הצעקנית של ראש ממשלת ישראל על בנט הייתה מעשה רציונלי. כלפי חוץ, כולם זורמים עם המהומה. הרי אין להם ברירה. מישהי צופה בהם ומאזינה להם כל הזמן. אבל בתוך החדר, מתפלצים.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

בנט הלך לניסים משעל ביום חמישי שעבר. את דבריו בעניין הסרבנות פלט בסביבות 23:00. למחרת, בטרם כניסת השבת, הצעיד ראש הממשלה (ראש הממשלה!!!) בסך אל לשכתו את שלושת ערוצי הטלוויזיה, אלה שבדרך כלל יכולים לראות אותו רק במשקפת או ביו-טיוב, ונתן שרשרת ראיונות נדירים (וזהים), שמטרתם אחת: נפתלי. נפתלי מי?

נתניהו עשה את זה בערב שבת. הראיונות שודרו במהדורות השבת. זה היה משחק מלוכלך, כי בנט הוא אדם דתי ולא יכול היה לעקוב, או להגיב. ידיו היו קשורות מאחורי הגב. משחקים מלוכלכים כאלה משחקים מול אויבים אמיתיים. לא כשמדובר בשותף פוטנציאלי לדרך. במי שנמצא יחד איתך בגוש הפוליטי. העניין הוא, שבסיפור הזה מעורבים כוחות אחרים, טמירים ועוצמתיים בהרבה מהפוליטיקה הרגילה. כוחות שאין להם כללים ואין להם קווים אדומים.

נפתלי בנט. מתחזק ככל שנמשך המרדף | צילום: רענן כהן

אם מישהו היה חושב רגע לפני ההסתערות הזו, לו מישהו היה סופר עד 10 (זה היה מספר המנדטים של בנט בשבוע שעבר), לו מישהו היה עושה סקר. אבל לא. ההוראה ניתנה מדרג הפיקוד העליון, היושב(ת) ברחוב בלפור בירושלים. קדימה הסתער. עכשיו כבר לא סופרים עד 10. עכשיו סופרים עד 15 (סקר וואלה משלשום), או עד 14 (סקר “סופהשבוע” מיום שישי). 

עכשיו כבר ברור שנתניהו הגדיל את בנט, ולא הקטין אותו. חוץ מארתור פינקלשטיין, שבנה את הפרודוקציה הכושלת הזו (לפינקלשטיין כישלונות רבים לאחרונה, בין היתר הוא ניבא למיט רומני ניצחון סוחף), אין אף איש מקצוע מנוסה או פוליטיקאי משופשף בליכוד שאהב את המבצע הזה.

ראש ממשלה לא מסתער על כל יריב. ראש ממשלה זה נשק אסטרטגי, זה נשק יום הדין. משתמשים בו כשאין ברירה, כשכלו כל הקיצין, כשהתוצאה החיובית מובטחת. בשביל להסתער על בנט, שבשבוע שעבר רבים בישראל עוד לא ידעו שהוא קיים, יש מתאגרפים כגלעד ארדן, יש גם רמטכ”ל מכובד לשעבר כבוגי יעלון. אבל לא. במקרה שלנו, בנט החליף רשמית את האיום האיראני, בהנחה שמישהו זוכר שהיה איום איראני. כל מה שנשאר לו עצמו לעשות, זה ליהנות.

למה לא שלחו אותו? גלעד ארדן |צילום: מרק ישראל סלם

הנה הסוד הכמוס, הגלוי והמוכר כל כך, עליו איש לא יעז לדבר ועליו לא תוכלו לקרוא או לשמוע ברובם המכריע של אמצעי התקשורת בישראל: ההחלטה בנושא בנט לא נפלה איפה שהיא צריכה ליפול. היא התקבלה בהשראתה של הגברת היושבת בבית ראש הממשלה. בניגוד להגיון מקצועי כלשהו. השנאה הפתולוגית של הגברת הזו לנפתלי בנט ואיילת שקד יכולה לפתור את בעיות האנרגיה של ישראל והאזור כולו.

המרדף האובססיבי הזה אחרי שניהם, שמתנהל מרחוב בלפור, סוחף עמו את המערכת כולה. כמו צונאמי. אין להיגיון דריסת רגל בסצנה הזו. לא יעזור אם יסבירו לה שהיא רק מעצימה אותם. הרי שקד לעולם לא הייתה מגיעה לכנסת אלמלא המצוד הנמשך אחריה. אם ההתנהלות הייתה נורמלית, שקד הייתה היום פקידת לשכה טרוטת עיניים ומרוטה בלשכת ראש הממשלה, וזה במקרה הטוב. אבל היגיון אין בסיפור שלנו, גם הנורמליות ממנו והלאה.

מי היה מאמין שראש המטה הנחבא אל הכלים של נתניהו, הבחורצ’יק המופנם עם הכיפה והמבט המבויש, יהפוך לדמון הגדול, לאיום הנורא, ליריב כבד המשקל של ראש הממשלה. שום דבר לא נותר בקמפיין הבחירות ההזוי הזה, חוץ מביבי נגד בנט. לא שלי, לא ציפי, לא יאיר. רק בנט. ואת זה המציא נתניהו בכבודו ובעצמו, בעשרים אצבעות ידיו. הכל רשום על שמו. 

נתניהו. זוכר רק את מה שהוא רוצה לזכור | צילום: רויטרס

אני זוכר שישבתי פעם במזנון הכנסת וניגשו אלי, בהססנות, שניים. בנט עצמו, שהיה אז ראש המטה של ביבי, ואופיר אקוניס, שהיה הדובר. הם דיברו איתי על הבוס שלהם. איך מעלים את הפופולריות שלו בציבור. איך יכול להיות שהוא שנוא כל כך. מה הוא לא עושה נכון. ניסיתי לתת להם כמה עצות. ראיתי את הייאוש בעיניים של בנט. שום דבר ממה שהם עשו אז, לא הועיל. נתניהו לא עבר בציבור.

עוד לא שכחו לו את קיצוצי התקציב הדרקוניים שהוביל כשר אוצר (והצילו, לטעמי, את כלכלת ישראל). הוא לא הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית הנמוכה מעל ראשו, את תדמיתו כזגזגן מיוזע שנקלע בקלות לפאניקה, שמצביע בעד ההתנתקות ומדווח אחר כך שהצביע נגדה, שראה חיילים בריטים בירושלים ב-1947 (למרות שעוד לא נולד) ושהיה באותו נגמ”ש עם שרון וברק על שפת התעלה ב-73 (להד”ם), וכו’ וכו’.

אגב, גם בסבב הראיונות שלו בשבת שעברה, חזר נתניהו על המנטרה שלו לפיה הצביע נגד ההתנתקות. התפטר מהממשלה והתנגד. אתרי אינטרנט וערוצי טלוויזיה נאלצו לשלוף מהארכיון את הצבעתו ההיא במליאת הכנסת, ההצבעה החשובה באמת, בה תמך בהתנתקות. אתם יודעים מה? נתניהו לא שיקר. במושגים שלו, הוא ממש לא שיקר. מבחינתו, ההצבעה ההיא לא קיימת. לא אירעה מעולם. הוא יעבור בהצלחה פוליגרף אם יישאל עליה. הוא זוכר רק מה שהוא רוצה לזכור.

נפתלי בנט לא היה ראש המטה שלו זמן רב. הוא נבעט מלשכתו של נתניהו אחרי זמן קצר. נבעטה גם איילת שקד. למה נזרק בנט? הרי לכאורה, הוא ראש המטה האידיאלי של ביבי. האב-טיפוס הכי משוכלל. המודל המושלם. גם כיפה על הראש, גם מבטא אנגלוסכסי, גם צעיר, גם מוכשר, גם איש הייטק שמבין בכלכלה וקפיטליזם, גם ימני. אם היה אפשר לשרטט ולבנות ראש מטה בשביל ביבי, בנט היה האיש. 

שרה נתניהו (מימין). מחזיקה ברשימה שחורה | צילום: מרק ישראל סלם

ובכן, הוא נזרק כי הוא לא ספר את שרה נתניהו. כי הוא לא הסכים להתחשב בה ובגחמותיה. כי הוא לא הסכים לעכל את העובדה שאם רוצים לסגור משהו אופרטיבי אמיתי, צריך לסגור אותו קודם איתה. ואיילת שקד נזרקה כי התברר שנתניהו אמור להשלים את משכורתה הדלה מכיסו. גם זה מעשה שלא ייעשה. אז הם נזרקו. זה מילא. אבל המרדף המטורף נמשך עד עצם הרגע הזה. וככל שהוא נמשך, כך הם, בנט ושקד, מתעצמים. ככל שהיא תכה אותם, כך יעלו ויפרצו.

מישהו מוכן להסביר לה את זה? לא. אף אחד לא מוכן לשים נפשו בכפו. כי גופותיהם של אלה שניסו לא נפלטו עדיין אל החוף. יש רשימה שחורה, וזהו. מככבים בה בנט ושקד, ומככב בה יועז הנדל, שהעז להלשין על חביבה של הגברת, הלא הוא צלם החצאיות נתן אשל. נמצא בה גם מזכיר הממשלה צבי האוזר האומלל (במקרה שלו רדפו גם את בת זוגו), נמצאים שם עיתונאים נרדפים (כמוני, למשל), נמצאים שם פוליטיקאים. מהרשימה הזו, ישחרר רק המוות.

ולכן, כששואלים אותי למה אני חושב שנתניהו מסוכן לישראל, וכשהטוקבקיסטים (שרובם פיקטיביים) מריירים ומקוננים על “שנאת נתניהו”, כל שנותר זה לגחך. נתניהו לא מייצר שנאה, הוא לא אדם רע, אין בו יצר הרע ואין בו הרשעות שהייתה טבועה ומזוקקת כל כך אצל שרון. נתניהו מייצר בעיקר דאגה.

כן, הוא מוכשר, הוא רהוט, יש לו תפיסה מהירה וניסיון וראייה גיאופוליטית מרשימה, אבל הוא לא מסוגל לקבל החלטה. הוא מפוחד, הוא לא מסוגל להעמיד את רעייתו במקומה ולהודיע לה שהוא יפגוש מי שהוא חושב שהוא צריך לפגוש וימנה את מי שהוא חושב שצריך למנות. הוא רותם את עצמו לגחמות ולפראנויות מיותרות לגמרי, וכל זה מדאיג עד אימה כשנזכרים שהוא יצטרך לקבל כאן את ההחלטות החשובות באמת יום אחד, שיגיע די בקרוב.

שרון. את הרשעות שהיתה טבועה בו דווקא אין בנתניהו | צילום: רויטרס

2. ליברמן, וינשטיין ודני אילון

שר החוץ לשעבר חושב שהפרקליטות עשתה לו כיפה אדומה. זו פעם ראשונה שעושים כיפה אדומה לזאב. אבל יש עוד תאוריות. על פי אחת מהן, מי שחטף כיפה אדומה הוא היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין. האם וינשטיין היה מגיש כתב אישום בפרשת השגריר לו חשב שזה יכול לתקוע לשר החוץ המתפטר את הקריירה? לא בטוח.

וינשטיין בא מעולם סניגוריאלי של מידתיות, של היגיון, שרואה גם את חצי הכוס של הצד השני, שלא מנסה לצבור כתבי אישום וקרקפות בכל מחיר. וינשטיין יודע שליברמן התחמק מכתב אישום בתיק הגדול בעור שיניו, אבל בניגוד לאחרים בפרקליטות, הוא מסוגל להשלים עם זה. אלה החיים. כל שיטת משפט בכל דמוקרטיה רואה בהענשתו של החף מפשע עוול גדול בהרבה מהאפשרות שעבריינים יסתובבו חופשי.

ולכן, על פי התאוריה, שמתפשטת בחוגים פוליטיים וגם משפטיים, הפרקליטות הזניחה בכוונה את תיק השגריר, הגישה כתב אישום נגד זאב בן אריה והלכה לעסקת טיעון מקלה (הוא נדון לעונש זניח), כדי להרדים את היועץ המשפטי ולתת לו להאמין שמדובר בספיח שולי. ואז, מרגע שנפלה ההחלטה לסגור את התיק הגדול ולהגיש את התיק השולי לכאורה, פתאום מתברר שיש עוד עדים, שלא כולם נחקרו, שאולי צריך לשנות את כתב האישום שעל בסיסו התפטר ליברמן. תארו לעצמכם שמחדל מהדהד בסדר גודל כזה לא היו עושים אנשי הפרקליטות, אלא הייתם עושים אתם. או ליברמן בעצמו. או אולמרט. הרי מדובר ברשלנות, אולי אפילו רשלנות פושעת, בטח אפשר לדחוף לכאן גם הפרת אמונים.

ויינשטיין. חטף כיפה אדומה | צילום: רויטרס

אבל לפרקליטות מותר הכל. יושבים שם כל הפרקליטים נשואי הפנים והמכובדים, רודפי השלום והצדק, יושב שם משה לדור, מגדלור רב עוצמה שכמותו – בלעדיו היינו כולנו נעשים כאן למרמס הקוזקים – וכל המבנה המפואר הזה לא מסוגל להוציא תחת ידיו את התובנה שאולי צריך לחקור גם את אלה שמינו את בן אריה. מה הם עשו שם שש שנים, או 16 שנים, למען השם. 

ולחשוב שרק על הפרקליטות אין במדינת ישראל פיקוח כלשהו, אין רגולציה, אין כלום. אפילו על שופטים יש פיקוח. על לדור – לא ולא. שנים מדברים על זה, שנים מבטיחים, מקימים, דנים, מתכננים, אבל שום דבר. אז למה שהם יתאמצו? מה כבר יכול לקרות להם? איזה פובליציסט יכתוב משהו? שיכתוב.

מעניין מה קרה בין ליל חמישי שעבר, שבו הודיע ליברמן שלא יתפטר בשום אופן ואין שום סיבה שיתפטר, לשישי בצהריים – עת הודיע שיתפטר לאלתר. האם היו אלה רק עורכי דינו שהפצירו בו, או שמא קיבל איתות מהיועץ המשפטי לממשלה שלא יוכל להגן בבג”ץ על הישארותו בתפקיד, או שוינשטיין רמז לנתניהו שירמוז לליברמן שיקום ויילך.

משה לדור. מה הוא עשה במשך 6 שנים? | צילום: אריאל ירוזולמסקי

בכל מקרה, ליברמן הלך. השגיאה שלו לא הייתה שהתפטר. השגיאה שלו, מבחינתו, הייתה שפיטר. את דני אילון. ליברמן התבלבל וחשב שאילון רוסי. ובכן, דני אילון לא רוסי. הוא לא האיש שיכתוב מכתב תודה מתרפס, ירכין ראש ויתפוגג אל ערבות הקרח אחרי שהודח. הוא לא סטס מיסז’ניקוב. הוא משתכר מלימונדה, אבל הוא לא יתנדב להתאבד בשביל אף אחד. שיחפשו אותו. הקודים האלה, שנהוגים במקומות מהם באו סטס ואנסטסיה מיכאלי, לא מעניינים את דני אילון. רמזו לו שיקבל את הדין ויילך מעצמו, אבל הוא סירב להבין את הרמז. אז התיזו את ראשו. 

ואז באה פרשת השגריר. אילון לא הלשין על ליברמן ולא תפר לו תיק, הוא פשוט החליט להגיד את האמת, והאמת הייתה שהיה ברור במשרד החוץ שבן אריה הוא המועמד של השר. מה זה אומר לגבי התיק? את זה השופטים יכריעו. מה שברור הוא שהייתה כאן הערכת מצב שגויה של ליברמן שמסבכת עכשיו את מצבו.

נו, טוב. מתברר שלא רק פינקלשטיין טועה לפעמים. גם ליברמן טועה. עכשיו הוא בן ערובה של שופטים ופרקליטים. הוא שונא להיות בן ערובה. ובניגוד לשבוע שעבר, השבוע יש בהחלט מצב שהוא לא יהיה בממשלה הבאה. מה זה אומר? בעיקר שהממשלה הבאה לא תאריך ימים ולא תרווה נחת.

ליברמן. גם הוא טועה | צילום: רויטרס

3. הקואליציה

אם זה היה תלוי בליברמן, הקואליציה הבאה תהיה בלי חרדים. כולם, חוץ מהם. אבל זה כבר לא כל כך תלוי בליברמן. היום כבר ברור שהברית בינו לבין נתניהו הייתה מהלך גאוני. כן, ביגוד למה שרבים חשבו (כולל בעל הטור הזה). זו הייתה ברית בין חלשים. נתניהו גלש בסקרים אל מתחת ל-25 מנדטים, היו לו בכמה סקרים 23 מנדטים. יחימוביץ’ כבר טיפסה מעל 20 מנדטים. ליברמן איבד גובה (בסקרים פנימיים התקשה לפרוץ את מחסום ה-12 מנדטים). אז הם התאחדו.

למה זה גאוני? כי זה מעניק לנתניהו את ראשות הממשלה. נקודה. את המחיר ישלמו אלה שלא ייכנסו לכנסת (מקומות 35 והלאה), את המחיר ישלמו אלה שלא יצליחו להידחק לממשלה, את המחיר נשלם אנחנו, במחירים שייאלץ נתניהו לשלם לשותפים הקואליציוניים שלו. אבל העיקר, שלא ביבי ישלם את המחיר. כל השאר, מבחינתו, בשוליים.

ואולי יש עוד אפשרויות? דווקא יש. לא מעט אנשים במערכת הפוליטית השתעשעו השבוע ברעיון לדלג על הליכוד-ביתנו ולהמליץ על שלי יחימוביץ’ להרכבת הממשלה. תארו לעצמכם שציפי לבני ויאיר לפיד (שמביאים ביחד 20 מנדטים כרגע) ממליצים עליה. וזהבה גלאון ממליצה עליה. והערבים ממליצים עליה. וש”ס ממליצה עליה – תסמכו על יחימוביץ’ שהיא תדע להביא את ש”ס. למה שלא תביא את ש”ס? היא הרי בעד ש”ס. 

ועכשיו תחזיקו חזק, ותתארו לעצמכם שגם נפתלי בנט ממליץ עליה. למה שלא ימליץ? הרי בתחום המדיני, אין בינה לבין ביבי הבדל משמעותי. הרי היא דואגת למתנחלים. היא אמרה את זה בקולה. אז למה לא, בעצם? תסמכו על יחימוביץ’ שהיא תדע להגיע גם לבנט.
מה זה אומר, ששלי יחימוביץ’ היא ראש הממשלה הבא? לא. הסיכויים שזה יקרה נמוכים. אבל זה אומר שהחיים מעניינים.

יחימוביץ’. לא תהיה ראש הממשלה הבאה | צילום: ארטיום דגל

בש”ס, אגב, אריה דרעי אוכל חצץ. ממררים את חייו. הוא חשב שיאסוף את המפלגה בהליכה, כאסוף פשקוויל משומש, אבל מתברר שזה הרבה יותר מסובך ממה שחשב. גם לדרעי, לא רק לליברמן, עשו כיפה אדומה. הכניסו אותו לאוהל, ועכשיו נותנים לו להיחנק.

לפני שבועיים יצאה ש”ס בקמפיין על הראש של ליברמן, ופרסמה תמונה שלו בכיפה שחורה. ליברמן עצמו חשב שהתמונה לקוחה משמחה במשפחת דרעי, בה השתתף. הוא די נהנה ממנה. רוצים כיפה? שיהיה כיפה. אף אחד לא יצליח להדביק כיפה שחורה לזולל שרצים כמוהו. מי שנבהל היה דווקא דרעי, ששיגר מיד לשר החוץ (הוא היה עדיין שר החוץ) מסרון ש”זה לא הוא”. זה הכל אטיאס, אמר דרעי, זה הקמפיין של אטיאס.

אפילו אטיאס לא יצליח להפריד בין ליברמן לדרעי, שהחברות ביניהם רבת שנים ואמיתית. אבל האינטרסים מתנגשים. כפי שנחשף בגיליון הראשון של “סופהשבוע”, ליברמן ימשיך להיות חבר של דרעי, אבל הוא רוצה לקלף ממנו את תיקי הפנים והשיכון. מצד שני, כל ההצהרות האלה טובות לקמפיין. יש חיים אחרי הקמפיין. אלה החיים האמיתיים.

תסמכו על נתניהו שבסוף, אחרי שהאבק יתפזר, ואחרי שליברמן התפטר, יקבל את ההחלטה היחידה שאדם כמוהו מסוגל לקבל: ממשלת ימין-חרדים. ברית היסטורית. מישהו מהשלושה (יחימוביץ’, לבני או לפיד) ייבחר לכהן כמלבין הרשמי של הממשלה הזו מול העולם, ונמשיך להתגלגל.