נתניהו שיחק נגד עצמו וסיים בתיקו

למחרת הבחירות נזכרתי ברגע הטלוויזיוני ההוא, בו שאל המראיין יאיר לפיד את המרואיין טומי לפיד "מה ישראלי בעיניך", וטומי החביב והטוב חייך רגע, ובעיניים נוצצות אמר: "אתה".
הוא צדק. יאיר לפיד הוא התגלמות הישראליות כפי שהיינו רוצים שתיראה. ישראל ההיא, של פעם, הליברלית והחילונית והפרגמטית והמנומסת שבאה בטוב. ישראל של חולמיה ומקימיה. במקומה, צצה בחיינו בשנים האחרונות ישראל אחרת לגמרי. קיצונית, מתלהמת, גזענית, מוקצה מחמת מיאוס ומתחרדת, ישראל אלימה וכוחנית שנוהה אחר קמיעות ולחשים ומפחידה את הסובבים אותה, וגם אותנו.

ישראל שצמחה פרא בחצרו האחורית של בנימין נתניהו, מנהיג רופס ששמע את הקולות וראה את המראות, הניח למתלהמים לגרש את דן מרידור, בני בגין ומיקי איתן, ולא היה בו העוז לעצור את זה. אז הבאנו לו את יאיר. הצבנו לצדו של ראש הממשלה, ליד ההגה, נהג מלווה. הבעיה היא שהנהג המלווה הזה הוא נהג חדש. מצד שני, הנהג המקורי הוא נהג שיכור. אז שינסו לנהוג ביחד.

בסוף, בבחירות האלה קרו שלושה דברים פשוטים: קדימה פורקה והורכבה מחדש, לטובת יאיר לפיד. הליכוד וישראל ביתנו התאחדו, פורקו והורכבו מחדש לטובת נפתלי בנט. הגושים התקרבו אחד לשני עד כדי תיקו, בעיקר בזכות קמפיין מדויק של לפיד שלא הפחיד את הליכודניקים והציע להם בית חם ושפוי. את כל הדברים האלה עולל נתניהו לעצמו, בכוחות עצמו.

אחרי הבחירות, כשדקלם בצייתנות את דף המסרים של לפיד והבטיח שאם יחבור אליו "נעשה ביחד דברים גדולים", שאלתי את עצמי מה הפריע לאותו ביבי בדיוק לעשות את אותם "דברים גדולים" לפני כמה חודשים, כשעוד היה "קינג ביבי" והייתה לו קואליציה של 90 ח"כים צמאי שלטון, עם קדימה ההיא של שאול מופז.

הליכוד ביתנו | צילום: רויטרס

מדוע אז, כשהיה בידו הכוח, הוא לא הבין שצריך לשנות את השיטה ולחוקק חוק שוויון בנטל? התשובה פשוטה: לעולם יעשה נתניהו את המעשה הכי לא נכון בזמן הכי לא נכון. כשיגיע סוף סוף למבוי הסתום שיאלץ אותו לעשות את המעשה הנכון, או שזה יהיה מאוחר מדי, או שזה יהיה במחיר הכי גבוה עם התמורה הכי קטנה.

ולכן הוא יעשה את זה עכשיו, כשהוא קטן ומרוסק ותלוי בחסדי אחרים. ואי אפשר לא להיזכר ברגע קטן נוסף מההיסטוריה הפוליטית שלנו, כשאריאל שרון נשאל על ידי אנשיו באחד המשברים מול נתניהו מה לעשות עם ביבי, והשיב "לביבי אל תדאגו, הוא כבר יטפל בעצמו".

2. נושאת מטוסים על החוף

"המרתף של לפיד" הוא מה שהיה "פורום החווה" של שרון ו"פורום בלפור" של אולמרט. הם התכנסו שם בשנה האחרונה כל יום שלישי, לפעמים גם בימי שישי. ככל שהתקרבו הבחירות כך תכפו הישיבות, במרתף ביתו של לפיד ברמת אביב.

היו שם לפיד, מנכ"ל "יש עתיד" הלל קוברינסקי, החבר והמפיק דני וסלי, החבר הקרוב עפר שלח, המקורב אורי שני והפרסומאי יורם באומן. בשלב האחרון הצטרפה הדוברת נילי רייכמן. צוות איכותי, דיסקרטי, מנוסה ונאמן. הלוואי שנתניהו היה מתעורר באיזה בוקר, מעיף את עדת הגמדים, צלמים וחנפנים שמקיפה אותו, ובונה לעצמו פורום דומה (תירגעו, זה לעולם לא יקרה. הגברת לא תרשה).

אגב, ליהיא לפיד, אשתו ושותפתו לדרך של יאיר, לא ישבה איתם. היא המתינה למעלה. אחרי הישיבה הם היו עולים, לפעמים אוכלים משהו, לפעמים רואים משחק של ליגת האלופות (לפיד ובאומן חולקים אהדה למכבי ת"א, למרבה הצער). כך זה התנהל.

 יאיר לפיד | צילום: רויטרס

"חוק לפיד", שהיה אמור לכפות צינון על עיתונאים בדרך לפוליטיקה, אילץ את לפיד לפרוש מ"אולפן שישי" ולקפוץ לבריכה עוד בטרם היו בה מים. מגישת הצעת החוק, ח"כ רונית תירוש, בראה את לפיד בלי שתכננה. אלמלא התפטר וחרש במשך שנה את הארץ, צבר 15 אלף מתנדבים ולמד את השטח, לא היה לפיד מגיע למה שהגיע. את התודה הראשונה הוא חייב לתירוש. את השנייה הוא חייב לנתניהו. לו היה ביבי הולך לבחירות ההן ב-4 בנובמבר 2012, לפיד היה גומר עם 3-4 מנדטים. זה בדוק.

תזכורת: הכנסת כבר פיזרה את עצמה בקריאה ראשונה, הח"כים המתינו לקריאה שנייה ושלישית, בלי לדעת שבבית ראש הממשלה מסובים ליאור חורב, נתן אשל ויוני קורן, ורוקמים את אחד המהלכים המטופשים ביותר של ההיסטוריה הפוליטית המודרנית. יאיר לפיד היה אז באטלנטה, ארה"ב. ביטול הבחירות היכה אותו בהלם קל. מישהו רוקן את המים מהבריכה.

עו"ד רונן אביאני, הפרקליט של "יש עתיד", דיבר למחרת עם הלל קוברינסקי, המנכ"ל. המפלגה עצמה עוד לא הוקמה, הליך הרישום לא הסתיים, כסף לא היה, פעילים לא היו, הכל היה תיאורטי. "קרה לנו משהו טוב", אמר עו"ד אביאני, "הקואליציה הזו לא תביא שוויון בנטל, הם לקחו נושאת מטוסים ושמו אותה על החוף. אנחנו נתארגן בינתיים, קדימה תתרסק, יחימוביץ' לא תהיה רלוונטית, המרכז הפוליטי פנוי, קדימה הסתער". אביאני צדק. זה בדיוק מה שקרה.

כסף לא היה ללפיד. הוא קיבל הלוואות מבנקים על חשבון מימון מפלגות עתידי, בערבות אישית של חגורת החברים-מייסדים. עכשיו הוא מורווח הרבה, כי מספר המנדטים עבר את התחזית. אבל במהלך הקמפיין הכל היה תלוי על בלימה.

התוצאה של לפיד מוכיחה שלא צריך כסף, זמן אוויר ותקציבי ענק (מה שהיה לליכוד בשפע) כדי לנצח בחירות. צריך רק שכל ישר וקור רוח. איש המפתח היה מרק מלמן, מנתח הסקרים האמריקאי שהובא לקמפיין. מי שמצא אותו, באינטרנט, היה הפרסומאי יורם באומן. בדיוק כמו שהמזכיר הצבאי לוקר מצא בשביל ביבי את הסופרטנקר. מלמן היה סופרסקר.

 הלל קוברינסקי (קיצוני מימין) ואנשי מטה לפיד | צילום: רויטרס

קוברינסקי שמע עליו כמה דברים טובים וטס לפגוש אותו בחו"ל. מלמן התגלה כתותח. היורש האמיתי של ארתור פינקלשטיין, שממש לא ירצה לזכור את הקמפיין הזה. מלמן ביצע ניתוח עומק של האלקטורט הישראלי ועדכן אותו כל כמה חודשים. לפיד למד את הקהל גם דרך הרגליים, בשטח, וגם דרך הניתוח של מלמן. זו הייתה הסיבה שיצא לאריאל, נשא שם את משנתו המדינית ואמר שם שירושלים תישאר בירת ישראל לנצח ולא תחולק. אגב, לא היה לו קל להגיד את זה. לפיד אוחז בדעות מדיניות מתונות. מתווה קלינטון מתאים לו. אבל הוא הבין שהאמירה הזו תהיה אחד המפתחות שיפתחו את השער למאוכזבי נתניהו, למתלבטי הליכוד, שלא אהבו את ביבי, או את איווט, או את שניהם ביחד.

לפיד פשוט הקל עליהם לחצות את הכביש, לפתוח את הדלת, להציץ פנימה ולהיכנס. לפיד חיכה להם שם במאור עיניים. לא הפחיד אותם כמו יחימוביץ' ולא הרתיע אותם כמו לבני. פשוט חייך.

3. ראשות הממשלה? זה לא צנוע

היו גם רגעים קשים. כשציפי לבני הכריזה על הקמת "התנועה" והצטרפה למרוץ, צנח לפיד לכ-6 מנדטים. הכסא של עפר שלח בכנסת התנדנד. הייתה תחושה של מפולת. המסר לא היה ממוקד, גם התקשורת החלה ללעוג. מלמן חזר ארצה, עשה ניתוח מעמיק נוסף, בעקבותיו כוילו המכשירים והקמפיין הותנע מחדש. מעמד הביניים סומן, "באנו לשנות" עוגן, השוויון בנטל הפך לדגל המרכזי. לפיד שם דגש על "הפוליטיקה הישנה" בה הציבור מאס (ועוד איך), מול הפוליטיקה החדשה שלו.

ועוד משהו: לפיד הבין, בחוכמה, שהוא לא מתנפל על נתניהו עם קלשון ורצח בעיניים. הוא יהרוג אותו ברכות. הוא התרחק מהמילה "שמאל" כמו שנתניהו מתרחק מאיילת שקד. לא כי הוא נרתע ממנה, אלא כי אסור לו להיראות לידה. הוא מחק את המונח "גושים" והתרכז בנושאים. רק נושאים. הוא ניצל עד תום את השגיאות הקשות של לבני ויחימוביץ', וניצל במלואה את הקטטה שפרצה בין שתיהן. הוא הצליח למצב את עצמו כמבוגר האחראי של החבורה.

בסוף, מה שקרה זה שהמתלבטים פשוט הצביעו עבורו. מכיוון שהיו הרבה מתלבטים, אז הרבה מאוד הצביעו עבורו. עבור ישראלי שנראה כאילו אנחנו מכירים. אחד משלנו, שפוי ונינוח, שמביא סוג של תקווה וסיכוי. זה הסיפור כולו.

לאורך כל הדרך התעקש לפיד לנהל קמפיין חיובי. סירב בעקשנות לנהל קמפיין נגטיבי. כשהמומחים של באומן הביאו לו סקיצות ופיילוטים לקמפיינים נגטיביים, בעיקר על לבני שאיימה לשתות לו את המנדטים, לפיד סירב. הוא התגלה אז כעקשן לא קטן. הוא צדק. אני לא אסתער על אף אחד בצורה כזו, הוא אמר, זו הפוליטיקה הישנה. אני עובד שקוף והגון. פייר פליי.

גם על נתניהו הוא לא הסתער בסגנון המוכר. זה הצליח. הציבור מאס בשלולית הרפש בה בוטשים הפוליטיקאים שלו. הציבור רצה משהו אחר. לפיד היה הכי אחר בשטח. אחר כך התנפל נתניהו על נפתלי בנט וסייע ללפיד עוד קצת. המתלבטים בין בנט ללפיד, והיו רבים כאלה, החליטו לפיד. אגב, מעניין שהם לא הסכימו אפילו לשקול להצביע עבור ביבי.

 ציפי לבני | צילום: רויטרס

את הכסף ששפכו הליכוד, התנועה והעבודה על שלטי חוצות ותשדירים, הוציא לפיד על השטח. בשבועיים האחרונים שיגר הקמפיין שלו בסביבות 3 מיליון מסרונים. מלמן מיפה את כל האלקטורט הישראלי, אנשי לפיד הגיעו לכל מצביעי קדימה בעבר ויצרו איתם קשר. מי שהחזיר מסרון, קיבל שיחת טלפון. המתנדבים חרכו את השטח. ראשי המחוזות והמטות היו כמעט כולם מח"טים בשריון. הכל היה מגובה מדעית במחקרים של מלמן ובפידבקים מהשטח. העובדה שלפיד עשה מאות חוגי בית ומפגשים באופן אישי בשנה האחרונה סייעה לו לחוש במדויק את הדופק בזמן אמת ולראות איך האנשים מגיבים למסרים השונים. ככה מנצחים.

ואז הגיע רעיון האיחוד בינו לבין לבני. היא הסכימה להיות במקום השני, אבל דרשה שתהיה המועמדת לראשות הממשלה (אם המפלגה תנצח). המגעים התנהלו בין אורי שני ללבני וחיים רמון. שני מקורב לשניהם. עם רמון הוא עשה את המפץ ההוא, גם את לבני הוא מכיר מקרוב. רמון הוא שהטריף את לבני לרוץ לאורך כל הדרך והבטיח לה הרים וגבעות. שני לא ויתר בקלות. כשלבני דרשה להיות המועמדת לראשות הממשלה, שאל אותה שני "למה את, ולא הוא". לבני אמרה שהיא מנוסה יותר, שהיא הייתה שם. שני הציע לעשות סקר. אם הוא יותר פופולרי ממך, אז שהוא יהיה, אמר.

אבל לפיד לא הסכים להיות מועמד לראשות הממשלה. זה לא צנוע, הוא אמר, אני לא חושב שאני מתמודד עכשיו על ראשות הממשלה. אז הנוסחה נותרה בעינה: לפיד מספר 1, לבני מועמדת לראשות הממשלה. כולם הסכימו. אבל לפיד הפתיע שוב, וסירב. סובביו תמכו, לחצו ודחפו. מלמן הביא סקר עומק שהראה 24 מנדטים לשילוב הזה. אבל לפיד לא השתכנע והתעקש. למה? כי הוא היה צריך להכריז על לבני כמועמדת מטעמו לראשות הממשלה.

אני לא יכול לעשות את זה, אמר לאנשים. למה, שאלו אותו. לא יכול, אמר, אני לא מאמין בזה, אני לא חושב שציפי יכולה להיות ראש ממשלה. לחצו עליו, הסבירו לו, הראו לו את הסקרים והוא התעקש. זו בדיוק הפוליטיקה הישנה, הוא אמר, להגיד מה שצריך כדי להביא עוד מנדטים, אבל אני לא יכול לשקר. פשוט לא יכול. כמה מיועציו כעסו, היו אפילו ניצני מריבות. היו לו ביד 24 מנדטים, ואילו בלי לבני הוא עמד אז על מספר חד ספרתי. זה היה ההבדל בין צל"ש לטר"ש, אבל לפיד המשיך להתעקש.

בסוף הוא הביא 19 מנדטים ולבני 6, שזה 25 ביחד. אחד יותר ממה שהיו מביאים יחד. הגוש לא נפגע ולפיד לא שיקר. הוא צדק. הוא הרוויח את המנדטים שלו ביושר.

4. חפש את האישה

צריך גם מזל, וללפיד היה הרבה מזל. בימים האחרונים של הקמפיין החלה הזרימה לעברו, בדיוק כמו שהחלה ב-2009 לעבר לבני. נתניהו ראה את עצמו קורס בסקרים ונזכר ב-99'. נתניהו באמת חשש להפסיד את הבחירות האלה. רק הוא מסוגל לשחק נגד עצמו ולסחוט תיקו.

אז נתניהו התלבש על כחלון במלוא העוצמה. כחלון לא חושב על נתניהו דברים טובים בהרבה ממני, למשל, או מכל שרי הליכוד האחרים. אבל כחלון הוא ליכודניק אמיתי, אותנטי, שורשי. הליכוד אצלו בנשמה. להיות שר לא הסכים בשום אופן, אבל בסוף נשבר ונעתר לקשקוש הזה של יו"ר מינהל מקרקעי ישראל (זה לא יקרה, כמובן).

נתניהו תכנן מסיבת עיתונאים גרנדיוזית בשמונה בערב. ב-19:20 ישב עו"ד רונן אביאני וראה את המבזק באינטרנט. מסיבת עיתונאים? לא יהיה. הרים טלפון לשופט אליקים רובינשטיין והתלונן. כאן קרה דבר מעניין.

על פי החוק, אפשר להפסיק שידור רק כשמתחילה ההפרה של חוק הבחירות, לא לפניה. אבל אביאני הסביר לאנשים של רובינשטיין שיש כאן תרגיל. שביבי רוצה שיפסיקו את מסיבת העיתונאים בשידור חי, בדיוק כמו שהשופט חשין הפסיק בזמנו את הנאום של שרון. זה בדיוק מה שהליכודניקים צריכים כדי לחזור הביתה. כשמעליבים את ראש הממשלה שלהם. בעצת אביאני, לא נפל רובינשטיין לפח הזה. הוא ביטל את מסיבת העיתונאים בטרם החלה. הציבור לא קנה את התרגיל החלול הזה של ביבי. בצדק.

עכשיו לפיד מתבשם מההישג. הוא צריך להשקיע אנרגיה רבה כדי שזה לא יעלה לו לראש. הוא יודע שאינו בשל לתפקיד ראש הממשלה אבל הוא מכוון לפעם הבאה. המטרה שלו עכשיו היא שתחושת האופוריה בציבור לא תתפוגג, שהאנשים ירגישו שהוא עובד עבורם ושבפעם הבאה ינצח.

לו הייתי יכול להשיא לו עצות, זה מה שהייתי אומר לו: הכוורת שלך מצוינת. יש בה מישהו שמכיר את נתניהו כאת כף ידו (אורי שני). השתמש בניסיון שלו. אל תאמין לאף מילה שביבי מוציא מפיו. זה לא שהוא משקר. באותו רגע הוא מתכוון לדבריו. אבל ברגע הבא, כבר לא. נסה לאתר את היתרונות של נתניהו, יש כאלה, ולמנף אותם. נסה להקים אתו צוות. האיש חשדן כרוני, אבל מבין עניין. אתה חייב, פשוט חייב, לנקות את הסביבה שלו. שמישהו מטעמך יסביר לביבי שאם הוא רוצה לעבוד עם נתן אשל, זה אומר שהוא לא יעבוד אתך.

שרה נתניהו (משמאל). תמיד עם בעלה | צילום: רויטרס

ועוד משהו, רגיש ועדין אבל קיומי לגמרי: הגברת. לא, לא מדובר ברכילות. מדובר בהתנהלות חולה שמרעילה את סביבת העבודה באופן חסר תקנה. אלה אינם "רעשי רקע" אלא מהומה של ממש. אם תבדוק את הסיבה לקמפיין האסוני של הליכוד ביתנו, תגיע אליה. ביבי צריך להבין שאתה לא תסבול תופעות כאלה בעבודה המשותפת. שהוא צריך לבחור. שאם הוא לא מסוגל לסדר את העניינים אצלו בבית, אז הוא לא מסוגל לנהל מדינה.

ולגבי נפתלי בנט. נתניהו ינסה לשכנע אותך לקבל בקואליציה את ש"ס במקום בנט. הוא התקשר לברך את בנט על ההישג שלו רק אתמול, יומיים אחרי הבחירות. אסור לו. הוא בן ערובה. אל תסכים להמיר את בנט בש"ס, כי ש"ס היא הבעיה, לא הפתרון. עם בנט אפשר לעשות עסקים. עם ש"ס אפשר בעיקר לעשות עסקנים. אם תייבש את החרדים בחוץ בקדנציה הזו, זה ייזקף לזכותך ואפשר יהיה לקומם את הציבור היצרני והציוני במדינה הזו. אבא שלך הצליח לעשות את זה, ובהצלחתו כרסם לעצמו את זכות הקיום (כי אם אין חרדים בממשלה, בשביל מה צריך את שינוי?).

אתה תלמד מהטעויות של טומי. אתה טומי לפיד, הדור הבא. ואל תשים לב לעיתונאים שמקוננים איך יכול להיות שהעם בחר מישהו שאין לו שום ניסיון. כבר יש לך ניסיון. וחוץ מזה, האמין לי, הם מקנאים. כל אחד מאתנו חולם לעשות מה שעשית. אבל אתה עשית. לקחת את הסיכון, קפצת למים והצלחת. אל תבזבז את ההצלחה הזו. לא תהיה הזדמנות שנייה.

5. תמונה מהאלבום המשפחתי

הגענו לנתניהו. אני בספק אם הוא קיבל קולות בקלפי מקרב שרי מפלגתו. הסיפורים שיוצאים מהקמפיין האסוני של הליכוד מזכירים מאוד את מה שקרה שם בכל הקמפיינים הקודמים.
הנה סיפור קטן שמשקף את הכל: לליכוד היה ים של כסף ואין סוף זמן תשדירים. בליכוד יש שרים פופולריים עם הישגים. כחלון, ארדן, סער, סילבן שלום, כץ, יעלון. היה לליכוד מה להראות בקמפיין הזה. שרים התחננו לזמן שידור. מומחים הסבירו לנתניהו את העקרון הבא: אותך הרי מכירים. מי שאוהב אותך, יצביע מחל. העניין הוא שיש לא מעט מצביעים פוטנציאליים שלא מאוהבים בך. אולי אפילו נרתעים ממך. מכיוון שאוהדיך כבר אתנו, הקטע הוא להראות לאחרים את הצדדים הנוספים של הליכוד. את הגלריה, את ההישגים.

ובכן, זה לא הסתייע. הקמפיין התמקד רק בנתניהו. הוא, ואין בלתו. שלטי חוצות, תשדירים, פרומואים וסלוגנים. קינג ביבי. העניין הוא שנתניהו אינו מנהיג אהוד. להפך. וכך הוא בעצם הבריח מצביעים. אבל זו אינה הפואנטה. בערב התשדירים האחרון הופיע תשדיר פולחן אישיות נוסף, הפעם לא של נתניהו לבדו. הפעם ישבה שם גם הגברת. הם דפדפו יחד באלבומים. הם התעכבו גם על אביה המנוח. מי שבקי בפרטים יודע כמה סבל עבר על כמה אנשים עד שהתשדיר הזה צולם ושודר, כמעט בכפיה, ביום האחרון, מבלי שצוות הקמפיין מיידע את התקשורת מראש (העיתונאים קיבלו את כל התשדירים מראש למייל. את זה לא).

כן, בדיוק כמו בקמפיינים של 96' ו-99' ו-2006, כשהיא כפתה לצלם אותה לתשדירים שצולמו וצולמו וצולמו ומעולם לא שודרו. הפעם זה שודר. על אפם וחמתם של כולם. אנשי המטה קיוו שאף אחד לא יראה.

6. פינקלשטיין והמערכה האבודה

היועץ פינקלשטיין איבד את זה. כישלון, מהתחלה ועד הסוף. הבטיח 45 מנדטים. התעקש על קמפיין מדיני-בטחוני שנתניהו במרכזו. רב עם גיל סמסונוב, עם גלעד ארדן, עם כולם. איבד את מגע הקסם. מצד שני, כפי שפורסם כאן בשבוע שעבר, גם בטנו של ארתור מלאה על נתניהו. כן, שוב אותו הדבר: אי אפשר לעבוד אתו, מתחרט, מזגזג, הופך הכל, מתעלם מעצות מקצועיות, פועל בפאניקה.

רק ביבי יודע איך אפשר לקחת את שני הקמפיינרים הכי טובים בליכוד, השרים גדעון סער וגלעד ארדן, ולהביא איתם תוצאות כאלה. השניים מבוצרים עכשיו בבונקר, לא פוצים פה, חוששים פן יבולע להם. הכישלון לכאורה רשום על שמם, אבל כל מי שהיה שם יודע בדיוק מיהו אביו האמיתי ומה קרה שם. הרי מבט מקצועי מהצד על קמפיין הליכוד מעלה תובנה אחת ברורה: מטרתו לא להביא קולות ומנדטים, אלא לקבע אייקון אחד ויחיד בשם בנימין נתניהו. בסוף, האייקון לא תפס והמנדטים לא באו. כרגיל. אכלו את הדגים הסרוחים וגורשו מהעיר.

בעלי הזיכרון יכולים לשחזר את קמפיין 2006. ביבי היה אז שר אוצר לשעבר, שנוא ברמה בלתי נתפסת, ועדיין: כל השלטים היו אתו. רק הוא. כאילו מדובר במשיח. התוצאה, 12 מנדטים, אינה משקרת. האובססיה הזו של נתניהו, שמתודלקת ומפומפמת על ידי רעייתו, שרק הוא יהיה, שרק הוא יופיע, שאין כלום מלבדו, עולה להם בהרבה מאוד מנדטים. אגב, כחלון קיבל בימים האחרונים של הקמפיין אישור מיוחד להופיע. למה? כי הוא כבר איננו. הוא כבר לא מהווה איום.

לזכותם של אנשי הקמפיין יש לציין את כמות האסונות שנחתה עליהם: מבצע "עמוד ענן" שנגמר בתבוסתנות שהבריחה רבים לבנט. ההחלטה להגיש כתב אישום נגד ליברמן והחקירה שנפתחה מחדש נגדו. הפיכתו של אחד מאנשי הרשימה, דני איילון, לעד נגד הבוס שלו. היציאות של ליברמן שהודיע שש"ס תקבל את התיירות והוא ייקח את האוצר, השיכון והפנים (פורסם כאן). הקמפיין הנגטיבי של ש"ס על הראש של ביבי ואיווט. הרשימה הקיצונית עם האלקינים והפייגלינים, שגיחכה את המאמץ של הליכוד להתנפל על בנט באותה האשמה.

 יובל שטייניץ | צילום: רויטרס

ובסוף, בא מה שמכונה שם "פיגוע שטייניץ", שהחליט לפרסם שבוע לפני הבחירות שהגירעון כפול ממה שציפינו. אנשי הקמפיין רתחו. ביבי היה בהלם. אם כבר לפרסם דבר כזה, אי אפשר חודשיים לפני הבחירות? הפרסום לווה בידיעות על גזירות, על עליית מיסים, שהוכחשו על ידי שטייניץ, ואושרו על ידי פקידי האוצר. מהומה, בוקה ומבולקה, וכל זה בקמפיין שאמור לנצח בהליכה, של מפלגה שאין בלתה, של מנהיג בלתי מעורער, עם תקציב עצום וזמן שלא נגמר.

שאלתי מישהו מי ניהל את הקמפיין של הליכוד. "אף אחד", הוא אמר. "לא היה מנהל". איך יכול להיות? עובדה. פינקלשטיין התעסק בסקרים ובאסטרטגיה, ללא סמכויות. גדעון סער בודד וקופל. ארדן הושפל והועמד בפינה. סמסונוב ניסה להילחם, אבל כשל. בעקרון, נתניהו קבע הכל וניהל הכל, אבל מכיוון שהוא היה גם ראש ממשלה מכהן, ובבית היו לו אין ספור לחצים ובעיות, בעצם לא היה מנהל. הייתה אנדרלמוסיה. ההתנפלות על נפתלי בנט הייתה מוגזמת, מוטרפת ונבעה ממניעים זרים. היא הותנעה מהבית ברחוב בלפור, מאותן סיבות שבגללן נתניהו טרם הרים לבנט טלפון כדי לברך אותו.

ככה זה מתנהל. זה אמיתי. זו אינה בדיחה ואין כאן שמץ של רכילות. זו בעיקר טרגדיה של אדם מוכשר שנלקח כבן ערובה, ואפילו צבא אלג'יריה לא יוכל לחלץ אותו.

מה יהיה עכשיו? זה מוזר, אבל לביבי יש, שוב, הזדמנות להמציא את עצמו מחדש. ללכת על ממשלה אזרחית שתעשה סוף סוף משהו אמיתי. יש לו פרטנר מושלם למשימה הזו. נתניהו חלם שביבי יהיה הפרנטר שלו. הוא מתעב את ציפי ופוחד משלי. הוא רצה את יאיר, וקיבל.

מה יעשה עכשיו עם המתנה הזו? נקווה שלא יעשה איתה מה שעשה עם כל הדברים האחרים שקיבל במהלך הקריירה. לפיד הוכיח שהוא לא פראייר. הוא יודע שנתניהו כבר שולח את נתן אשל לחרדים ומשכנע אותם להיכנס עם לפיד. החרדים, אגב, יסכימו. ביבי כבר קורץ להם. יהיה בסדר, הוא אומר להם, אני אשכנע את לפיד ללכת על "מתווה יעלון", וגם אם לא, אנחנו נמסמס את זה, הזמן יעבור, נקרא לזה בשם אחר, נהרוג אותו בפרטים הקטנים.

אז זהו, שביבי טועה. לפיד עושה רושם של מי שלא יתן לו למרוח אותו. הוא מרח מספיק. עכשיו, ימצא ביבי את עצמו בתפקיד הממרח. ללפיד יש את הסיכוי לעשות את זה, ויש לו גם את האנשים המתאימים. הוא יעשה הכל בשקיפות ובנחישות, הוא לא יעשה דילים מכוערים, כפי שלא ניסה להרכיב עכשיו ממשלה. הוא חושב רחוק. אם יזהה טריקים ושטיקים, ישבור את החבילה וישאיר את נתניהו עם החרדים והימין הקיצוני. נראה אותו.

7. ההימור הכושל של אדלסון

ומי הוא המפסיד האמיתי של מה שהיה לנו כאן בשבועות האחרונים? ברון הימורים יהודי קשיש מלאס וגאס בשם שלדון אדלסון. האיש השקיע בין 120 ל-150 מיליון דולר במועמדים הרפובליקנים לנשיאות ארה"ב, וכשל. הימור גרוע.

בחמש השנים האחרונות הוא השקיע סכום דומה בחינמון ישראלי שהתפקיד היחיד שלו הוא לקדם את משפחת נתניהו. ובכן, איך נגיד את זה, גם כאן הוא כשל. אין לחינמון הזה שום אפקט. כלום. נאדה. הציבור לא מטומטם. האנשים מושיטים את ידם ולוקחים את העניין הזה, אפילו מדפדפים בו, אבל יודעים איך לקרוא ולהתייחס אליו.

שלדון אדלסון | צילום: רויטרס

זאת, ועוד: העובדה שהמדיה הפרטית של נתניהו מכרסמת ביכולת הקיום של שאר העיתונים הופכת אותו למטרת דמות לגיטימית. הוא סופג מכל הכיוונים, חוץ מאותו חינמון נטול השפעה. ואכן, הטבלה אינה משקרת. נתניהו קיבל בפעם הקודמת מנדט אחד פחות מציפי לבני(!!), ואיבד רבע מכוחו בפעם הזו, לטובת לפיד, למרות הניסיונות לשטוף את מוחו של הציבור.

ואני שואל את אדלסון, יהודי חם וציוני נלהב, תגיד לי – לא חבל? בסביבות 300 מיליון דולר לזרוק סתם? זה יותר ממיליארד שקל. אתה יודע כמה צעירים יהודיים אפשר להביא ארצה באמצעות "תגלית" בכסף הזה?

טורים קודמים של הכותב:

לא ביבי ולא ציפי: למי הצביע בן כספית בבחירות?

חופש המידע: מדוע החליט יובל דיסקין לדבר

כך מתכנן גוש השמאל לסנדל את נתניהו