סאגה שלא נגמרת: כל מה שרציתם לדעת על מתווה הגז

מתווה הגז הוא הסדר שהושג בעקבות הסכמה בין הממשלה לחברות הגז, בראשות נובל אנרג'י האמריקאית ודלק הישראלית, במטרה להפיק ולשווק גז מהמאגרים שהתגלו מול חופי ישראל לשוק המקומי ולייצוא. ההסדר קובע את מחירי הגז לשוק המקומי, את התנאים לייצוא, התחייבויות לפיתוח מאגרי הגז וסנקציות שיוטלו על היזמים אם לא יעמדו בהתחייבויותיהם.

2. מדוע יש צורך בהסכם עם חברות הגז?

נובל אנרג'י ודלק הן ספקיות הגז הטבעי היחידות לשוק המקומי ממאגר הגז "תמר". מכיוון שהן הספקיות היחידות, הן הוכרזו כמונופול. שתי החברות רכשו גם את השליטה במאגרים נוספים: "לווייתן" – המאגר הגדול ביותר שהתגלה מול חופי ישראל – ושני מאגרים קטנים יחסית "כריש" ו"תנין".

העסקה, שלא אושרה כחוק על ידי הממונה על הרשות להגבלים עסקיים, נחשבת לאסורה, והממונה נדרש לקבל החלטה בעניין. הממונה, פרופ' דיוויד גילה, סבר בתחילה שאפשר לאשר את רכישת "לווייתן" בתנאי שהמונופול ימכור את המאגרים הקטנים למתחרה נוסף. בהתאם לכך פרסם גילה טיוטת "צו מוסכם" לעיון הציבור. אולם בדצמבר 2014, לאחר תקופת היסוסים וביקורת שהושמעה על הטיוטה, חזר בו ודרש הפרדת הבעלות על המאגרים הגדולים, שצפויים להיות ספקי הגז הראשיים של ישראל למשך עשרות שנים.

החברות התנגדו להחלטה, ועמדתן נתמכה על ידי גורמים רבים בממשלה וברשות להגבלים עסקיים עצמה. בניסיון לפתור את המחלוקת הקים ראש הממשלה צוות פקידים בכירים בראשות ראש המועצה הלאומית לכלכלה יוג'ין קנדל, והטיל עליו להציג פתרון. באפריל השנה פרצה מחלוקת בין חברי הצוות, לאחר שגילה טען שהמתווה המתגבש אינו פותר את בעיית המונופול ופרש מהצוות. הצוות המשיך בלעדיו ולאחר הליך מזורז של שימוע ציבורי הציג לממשלה את ההסכם, המכונה "המתווה".

3. מה כולל המתווה?

המתווה מחייב את חברות הגז למכור את המאגרים הקטנים "כריש" ו"תנין" לחברות חדשות האמורות להיכנס לשוק הגז. הוא מאפשר לנובל אנרג'י ולדלק להמשיך להחזיק ב"תמר" וב"לווייתן" במשותף במשך שש השנים הקרובות. בתום התקופה אמורה דלק למכור את חלקה ב"תמר" ולהישאר שותפה ב"לווייתן" בלבד. נובל תידרש להקטין את חלקה במאגר "תמר" ל־26%.

נובל ודלק מחויבות לפתח את "לווייתן", לעמוד בשורת "אבני דרך" לפיתוח ולהתחיל להפיק ממנו גז בתוך שלוש שנים. אם לא יעמדו בלוחות הזמנים, יכולה המדינה לשלול מהם את הזיכיון על השדה.

נובל אנרג'י ודלק הן ספקיות הגז הטבעי היחידות. קידוח תמר | צילום: יח"צ

נקבע מנגנון להגבלת המחיר בחוזים שיחתמו חברות הגז עם צרכנים בישראל. המחיר המרבי ההתחלתי עומד על 5.4 דולר ליחידת חום, והוא ניתן להצמדה למחירי הגז העולמיים. המחיר נמוך יחסית למחיר הגז ברוב מדינות המערב, שבהן מחיר הגז אינו מסובסד.

המדינה התחייבה שהממשלה לא תפעל לשינוי מהותי של התקנות והחוקים ("הרגולציה") החלים על חברות הגז עד שיחלפו עשר שנים ממועד תחילת ההפקה מלווייתן. הממשלה תתנגד גם לשינויי חקיקה שייזמו חברי כנסת.

4. מה הסיבה להתנגדות למתווה?

למתנגדי המתווה טענות רבות. חלקן נוגעות למחיר הגז ולמנגנון הפיקוח על המחירים. יש הטוענים שמחיר הגז שנקבע גבוה מדי והוא מותיר בידי חברות הגז רווח מוגזם. פרופ' מנואל טרכטנברג למשל טוען שיש להוריד את מחיר הגז לכ־4.5 דולר ליחידת חום, ולהפעיל מנגנון פיקוח מחירים הדומה למנגנון הפיקוח על מצרכים אחרים במשק.

על פי טענה אחרת, היה על הממשלה לתבוע מחברות הגז לבנות כבר עכשיו תשתית הולכה רחבה ואמינה יותר, שתמנע נזק למשק במקרה של תקלה לצינור היחיד המוליך גז מאסדת "תמר" לחוף. בעיית העמידות של מערכת הולכת הגז בפני תקלות ופיגועים מטרידה גם רבים בממשלה ואת נתניהו עצמו, ובשלבים הבאים של פיתוח השדות תיתכן מעורבות ממשלתית בשדרוג התשתיות.

חלק מהמתנגדים דורשים מהממשלה למנוע ייצוא גז, במטרה להבטיח למשק המקומי אספקת גז לאורך שנים. תחשיב שנערך במשרד האוצר מצביע על נזקים כלכליים כבדים הצפויים למשק כתוצאה מהחלטת הממשלה לייצא כמחצית ממאגרי הגז הידועים.

בעיה נוספת היא עוצמתו הרבה של המונופול, שאותו מאשר המתווה. המונופול ישלוט בשוק המקומי ובהיצע הגז, ויהיה חזק מספיק כדי להשיג במעלה הדרך הטבות נוספות על חשבון הציבור. מצדדי המתווה טוענים שהבעלים שייכנסו למאגרים "כריש" ו"תנין" יאזנו את המצב וישמשו מתחרים למונופול. אולם אנשי מקצוע, ובהם בכירים בממשלה, אומרים שהמאגרים קטנים מכדי להיות מתחרים למונופול. שר האנרגיה וראש הממשלה מקווים שבעתיד יתגלו מאגרים גדולים נוספים, אולם תקווה זו מבוססת לפי שעה על משאלות לב ולא על נתונים מוכחים.

5. מה מעכב את אישור המתווה?

המתווה נועד מלכתחילה כדי לפתור את הבעיה שנוצרה עקב השתלטות המונופול על שוק הגז. זהו הסדר בעייתי הדורש בהליך רגיל אישור של הממונה על ההגבלים העסקיים ושל בית הדין להגבלים העסקיים. אולם סעיף 52 בחוק קובע שאם שר הכלכלה סבור, לאחר שהתייעץ בוועדת הכלכלה של הכנסת, שהאישור נדרש מטעמים של מדיניות חוץ או ביטחון המדינה, הוא רשאי לחתום על ההיתר הנדרש ללא התחשבות בדעת הממונה על ההגבלים העסקיים ובסמכות בית הדין.

הממשלה יכולה הייתה לבקש מבית הדין לאשר את המתווה, אולם נתניהו ואנשיו חששו שהדיון בבית הדין יעכב את המהלך, ואף שבית הדין יחליט לפסול את המתווה. הם בחרו לפעול על פי סעיף 52. להחלטה צורפו דוחות וחוות דעת של המועצה לביטחון לאומי ואנשי משרד החוץ, שנועדו לבסס את הטענה שהחתימה על המתווה נדרשת משיקולי מדיניות חוץ וביטחון. ההחלטה לוותה בביקורת מצד מתנגדי המתווה, שטענו שחוות הדעת מאולצות, ולא נועדו אלא לעקיפת סמכות בית הדין והממונה על ההגבלים.

נאלץ לפרוש מתפקידו כשר הכלכלה כדי לזרז את אישור המתווה. דרעי | צילום: ויקיפדיה

שר הכלכלה אריה דרעי התבקש על ידי נתניהו לחתום על המתווה, אולם הוא סירב לקחת על עצמו את האחריות הכרוכה בעקיפת סמכותו של הממונה על ההגבלים העסקיים. נתניהו, הדוחף העיקרי לאישור המתווה, אילץ את דרעי לפרוש מתפקידו, ונטל לידיו את תפקיד שר הכלכלה. בהתאם לחוק פנה נתניהו ליו"ר ועדת הכלכלה איתן כבל בבקשה לפתוח בהליך ההתייעצות.

כבל ניצל את ההזדמנות וערך סדרת דיונים פומביים שבהם השתתפו מתנגדים למתווה ותומכיו, פקידים וגורמי מקצוע המעורבים באישור המתווה ובמתן חוות דעת מקצועיות. תשומת לב מיוחדת משכו הופעותיהם של ראש המועצה הלאומית לכלכלה, קנדל, השר להגנת הסביבה אבי גבאי, שהתנגד למתווה, והיועץ לביטחון לאומי יוסי כהן, שהציג את השיקולים המדיניים והביטחוניים הגורמים לממשלה לעקוף את התנגדות הממונה על ההגבלים להסדר.

בשבוע הבא צפויה ועדת הכלכלה להשלים את דיוניה, ועל פי ההערכות היא תמליץ לנתניהו שלא לחתום על המתווה. נתניהו אינו מחויב לקבל את ההמלצות, ועל פי הודעתו הוא נחוש לחתום על המתווה ולהוציאו לדרך.

6. מה צפוי לקרות לאחר חתימת המתווה?

מתנגדי המתווה ינסו לעכב את החתימה או את הוצאת המתווה לפועל באמצעות עתירות לבג"ץ. העתירות צפויות לתקוף בעיקר את ההחלטה לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים באמצעות סעיף 52.

אם העתירות יידחו, אמורות חברות הגז להאיץ את המו"מ לחתימה על חוזי ייצוא. חוסר הוודאות גרם עד כה להקפאת כל המגעים לייצוא, ולכן אין לחברות הגז כל חוזה חתום לייצוא. תוכנית הפיתוח הנוסף של מאגר "תמר" ופיתוח מאגר "לווייתן" תלויים במידה רבה בהכנסות הצפויות מחוזי הייצוא שייחתמו. במקביל צפוי להיפתח מו"מ למכירת "כריש" ו"תנין". יש כמה חברות בינלאומיות המתעניינות בעסקות אלה, והשלמתן תלויה בין היתר בתנאים שהממשלה החליטה לא לקבוע בטרם ייחתם מתווה הגז. הגז שיופק ממאגרים אלה מיועד לשוק המקומי, שעדיין אינו ערוך להגדלה ניכרת בצריכה.

קרוב לוודאי שיואצו גם המגעים הבינלאומיים הקשורים לפיתוח המאגרים ולגילוי מאגרים חדשים. הלקוחות העיקריים לגז הישראלי הם לפי שעה חברות זרות, המחזיקות במתקני הנזלה במצרים. בכוונת החברות לרכוש גז באמצעות צינור מישראל, להפוך אותו לגז נוזלי הניתן להובלה באוניות, ולייצא אותו הלאה, ככל הנראה לאירופה. חברות הגז בוחנות גם ייצוא גז לתעשיינים מצרים, שכבר חתמו על מזכר הבנות עם שותפות "תמר".

האגן המזרחי של הים התיכון הפך בשנה האחרונה למוקד פעילות של חברות בינלאומיות, המחפשות גז ועוסקות בפיתוח תשתיות להובלת הגז מעומק הים למתקני איסוף ועיבוד על החוף. ישראל אינה היחידה: תגליות גז משמעותיות התגלו גם מול חופי מצרים, קפריסין ולבנון. מיליארדים רבים יושקעו באיתור מאגרים נוספים ובהקמת תשתית להפקה ולשינוע הגז. ראש הממשלה רואה בפעילות הזאת בסיס לשיתוף בינלאומי ולהעלאת קרנה של ישראל כמעצמה אזורית. עם זאת, אוצרות טבע היו בעבר גם מקור למתיחות וסכסוכים בינלאומיים.

חברת האנרגיה האיטלקית ENI, המפתחת מאגרי גז ונפט במצרים, מעוניינת להקים תשתיות שיוליכו גז מקפריסין ומישראל למצרים. בהופעתו השבוע בכנסת סיפר נתניהו על מגעים עם ממשלות טורקיה, קפריסין, יוון ומצרים לשיתוף פעולה וייצוא גז לטורקיה ולאירופה. לא ברור אילו עסקות יצמחו מכל הפגישות, אבל ההתרוצצויות סביב המאגרים הן עובדה קיימת.

מדובר בעסקות ענק שלא ישפיעו כמעט על אזרחי ישראל בשנים הקרובות. את מחיר הגז אנו משלמים בעיקר באמצעות חשבון החשמל. חברת החשמל רוכשת את הגז משותפות "תמר" על פי חוזה ארוך טווח, שנחתם לפני שלוש שנים ואינו מושפע מהמתווה. על פי הסכם זה צפוי מחיר הגז לעלות בשלוש השנים הקרובות, ואיתו צפוי גם חשבון החשמל שלנו להמריא.

7. מה המשמעות של תגליות הגז להכנסות המדינה?

כמחצית מרווחי הגז אמורים להגיע למדינה כמסים. 17% נוספים יגיעו לאזרחי ישראל, מכיוון שהציבור מחזיק בחלק מהבעלות בחברות ושותפויות הגז הישראליות. הכנסות המדינה מניצול מאגרי הגז הידועים כיום נאמדות על ידי בנק ישראל ב־70 מיליארד דולר. הסכום הענק הזה יתפרש על פני 20־25 שנים, תלוי בקצב ההפקה.

למרות גודל הסכום, לא מדובר בכסף שישנה את מצבנו הכלכלי באופן משמעותי. עדיין לא הפכנו ל"נסיכות גז" ואפילו לא לנורווגיה החדשה. 70 מיליארד דולר הם שווי הסחורות והשירותים המיוצרים היום על ידי אזרחי ישראל בשלושה חודשי עבודה. אם המדינה הייתה רוצה, למשל, לפטור את תושבי ישראל מתשלום מסים על חשבון הכנסותיה מנפט, כפי שעושות מדינות מסוימות, היא הייתה יכולה לעשות זאת במצטבר למשך שמונה חודשים בלבד

בעד: רו"ח אמיר חייק
אם הייתי מספר לכם סיפור על ארץ רחוקה שבה נמצא אוצר אשר יכול להעצים את כלכלתה, אבל פרנסיה עסוקים במריבות על דרך ניצולו – הייתם צוחקים. לצערי, הבדיחה במקרה זה היא על חשבוננו.

סיפור הגז כולו מתמצה בסיפור על מנהיגות וניהול שכל כך חסרים פה. זהו סיפור על ניהול שערורייתי, חוסר קבלת החלטות, זגזוג בין קבלת החלטות שונות, ומעל לכל – חשש להנהיג, להחליט ולסכם את הסוגיה. דווקא כעת, כאשר ראש הממשלה ושר האנרגיה מנסים להוביל פתרון, יש תחושה שהוא הולך ומתרחק מהם. משהו בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. זהו גם סיפורם העגום של הפקידים הבכירים ובראשם הממונה על ההגבלים, פרופ' דיוויד גילה, שזיגזג תוך פזילה אל מראת התקשורת מחשש איך ייראה בה.

ובתוך כל הסערה הזאת יש שני מפסידים עיקריים: התעשייה הישראלית, שמאבדת מיום ליום את כושר התחרות שלה, וקופת המדינה הזקוקה להגדלת תקציבי חינוך, בריאות ורווחה.

אתחיל מהסוף: יש לאשר את המתווה וככל שיאושר קודם, יהיה זה טוב יותר. התהליך כולו זועק: אנחנו מדינה שלא יודעת לכבד הסכמים. אנחנו מדינה שלא יודעת לכבד יזמים. אנחנו מדינה שאינה יודעת לקבל החלטות. אישור המתווה כעת יוכל להקהות במקצת את התחושות הללו.

גם ללא הסכמה מקיר לקיר, יש לגלות מנהיגות ולרוץ לאישור. אמיר חייק | צילום: יוטיוב 

יש לאשר את המתווה כדי שהתעשייה תנשום לרווחה ותוכל להתחרות. התעשייה הישראלית כבר מזמן אינה אטרקטיבית כפי שהיא חושבת שהיא. אם לפני עשר שנים הוקמו כאן 60 מפעלים חדשים בשנה, בשנת 2015 הוקמו שניים בלבד. התעשייה קמלה, והתעשיינים, שקורצו מחומר של לוחמי קומנדו, ממלאים את המטוסים בדרכם להקים עוד קו ייצור ליד חומרי הגלם או הלקוחות בחו"ל. ללא תעשייה לא תהיה כאן כלכלה.

נכון שיש להתעקש על פיתוח צינור נוסף מ"תמר". נכון שיש לחייב פיתוח מהיר, עם אבני דרך מדידות, של פיתוח "לווייתן", ובד בבד יש לחייב יותר רכש מקומי. כל זה נכון, ובמו"מ מהיר תהיה כאן הסכמה מקיר אל קיר.

אבל גם ללא הסכמה מקיר אל קיר, יש לגלות מנהיגות ולרוץ לאישור. בדרך לסיכום יש לשמור על שקיפות ולהימנע מביטול המוחים. הם אינם אנרכיסטים. הם אינם אנשי שמאל (יש הרואים בכך כינוי גנאי). הם פשוט לא מאמינים לכלום. אני מכיר אנשי שמאל רבים התומכים במתווה והרבה אנשי שמאל המתנגדים לו.

אסור להתייחס אל המוחים כאל עדר. הם רוצים חיים טובים יותר, טיפול ביוקר המחיה, מקומות עבודה ראויים, תרבות, חינוך, רווחה, והם בעיקר אינם מאמינים לאף אחד. הדבר הבולט ביותר בכל ההתנהלות הוא זריקת נתונים שגויים לאוויר מכל עבר – התומכים והמתנגדים לא ממש מדייקים בנתונים. אם רק היה מי שיסביר שהמפתח להרבה מהרצונות תלוי גם בגז, אם רק היה מי שיסביר ויאמינו לו – הכל היה מאחורינו.
תנו גז.

הכותב הוא מנכ"ל התאחדות התעשיינים לשעבר

נגד: 
יוסי דורפמן

מתווה הגז הוא מתווה לא הוגן שמעדיף את האינטרסים של טייקוני הגז על פני האינטרסים של אזרחי ישראל. הוא מנציח מונופול לא חוקי על משאב טבע השייך לאזרחים, שהוא גם משאב האנרגיה המרכזי של מדינת ישראל.

המתווה, שלא מפרק את מונופול הגז, אינו דואג לפקח על המונופול האימתני ביותר שקם בישראל. הוא מותיר על כנו את המחיר המופקע שמשלמים אזרחי ישראל עבור החשמל שהם צורכים, מכיוון שאינו נוגע במחיר המופקע שמשלמת חברת החשמל למונופול הגז – שעומד כיום על 5.7 דולר. המתווה מתעלם ממחירי הגז הנמוכים בעולם במדינות מפיקות גז כישראל, וגם מדוחות מומחי גז שקבעו שהוא צריך לעמוד על כ־3 דולר ליחידת חום.

במתווה בוטלו החלטות ממשלה שבהן היה מחויב לעמוד המונופול, כמו הנחת הצינור השני ממאגר "תמר" ושמירת מאגר "תמר" כעתודה אסטרטגית למדינת ישראל, ומחויבות פיתוח "לווייתן" לפי החוק.

במרכז המתווה נמצאות עסקות ייצוא מפוקפקות לאירופה במקום דאגה לאזרחי ישראל. לישראל אין הרבה גז לספק לעולם: לפי המחקרים נמצאות בה רק כ־0.004% מעתודות הגז בעולם. אך המתווה מעדיף ייצוא מהיר של הגז במקום להשתמש בו לפיתוח הכלכלה המקומית, ולרווחת אזרחי ישראל – שהיו יכולים לנשום אוויר נקי יותר.

מה יקרה אם יאושר המתווה?
מה שנקבל הוא מונופול אימתני שישלוט באנרגיה הישראלית וגם בדמוקרטיה הישראלית, בשל הסעיף במתווה הקובע כי אי אפשר לגעת במונופול הגז במשך עשר ו־15 שנים. כך, במקום שהציבור ייהנה מאנרגיה זולה שתפתח את כלכלת ישראל, ייהנו טייקוני הגז מהמשך חליבת אזרחיה.

המתווה יביא גם לפגיעה בבריאות הציבור, בשל זיהום האוויר שהוא מקדם. כבר היום מעדיפה חברת החשמל שימוש בפחם המזהם על פני הגז הנקי יותר, בשל מחירו המופקע.

המתווה יביא להידלדלות מאגר "תמר" האסטרטגי, שממנו יבוצע ייצוא מסיבי. זאת בזמן שלפי המתווה, פיתוח מאגר "לווייתן" יידחה לעשור הבא, וגם אז הוא לא מובטח. בכך המתווה גורם לפגיעה ניכרת בביטחון האנרגטי של ישראל, שהייתה יכולה להיות מדינה בעלת עצמאות אנרגטית.

המתווה יביא לכך שבטווח הארוך יאזל הגז בישראל בשל הייצוא המופקר, עד שניאלץ לייבא גז במחיר גבוה – כפי שקרה למדינות שייצאו גז בלי לדאוג למשק המקומי. בכך, בסופו של דבר, מדינת ישראל תפסיד מכל סיפור הגז.

ואם מתווה הגז לא יאושר?
נשמע בעיקר איומים של טייקוני הגז לאי פיתוח "לווייתן". בפועל, אין ביכולת החברות לעשות הרבה מלבד איומים. זאת משום שחוק הנפט מחייב אותן לפתח את המאגר עד 2018, שאם לא כן, הן ייאלצו להשיב את החזקה על המאגרים לידי המדינה.

כפי שהבהיר המשנה ליועמ"ש אבי ליכט, דווקא המתווה הוא שמאפשר לחברות הגז יכולת גדולה ללכת לבוררות בינלאומית אם יועבר. בכך, אי העברת המתווה מועילה לפיתוח "לווייתן", בוודאי יותר מהמתווה שלא מטיל כל סנקציות על חברות הגז במקרה של אי פיתוח.

מה צריך לקרות כדי שנפסיק במאבק?
חייבת להיות תחרות בגז. כל עוד אין תחרות, יש לפקח על מחיר הגז במחיר של עד 3 דולר – המחיר הראוי לפי דוחות של מומחים בינלאומיים. יש לעצור את תרגיל ייצוא הגז המסיבי לאירופה דרך מדינות שכנות, ולהעביר את עתודות הגז לשימוש מקומי כדי להוריד את רמת זיהום האוויר ולתועלת הכלכלה הישראלית.

איומי נובל אנרג'י לנטוש אינם מרתיעים?
לא, מכיוון שמדובר באיומי סרק. מנכ"ל נובל אמר לפני כמה חודשים למשקיעים: ישראל משמשת גידור טבעי לנובל. זו חברה לא גדולה שמפסידה בעולם, ובשנה האחרונה מחירה נחתך בחצי לכ־15 מיליארד דולר בלבד. המקום היחיד בעולם שבו נובל תמשיך להרוויח הוא ישראל, כי ממשלת ישראל מחייבת אותנו לשלם לנובל מחירים מופקעים.

אם נובל לא תפתח את "לווייתן" עד 2018, החזקה תילקח ממנה על פי החוק. המתווה מאפשר לה לא לפתח את המאגר ולא להשיבו למדינה. יש לנובל תרנגולת שמטילה ביצי זהב. ראשיה התרגלו לרווחי יתר על חשבון אזרחי ישראל, ונהיו חמדנים. החמדנות תיעצר כשהם יבינו שממשלת ישראל עומדת על שלה לטובת האזרחים.

הכותב הוא ראש מטה המאבק במתווה הגז

בעד: ח"כ דוד ביטן (הליכוד)

החובה האזרחית
צריך לאשר את מתווה הגז. אנחנו עוסקים במתווה מוסכם, והמילה "מוסכם" משמעותית: ישראל חייבת לעמוד בהסכם שמיועד לפתח את שדות הגז הקיימים ושדות גז נוספים, החשובים לביטחון האנרגטי שלה. אם לא נעמוד בהסכמים, המאגרים לא יפותחו והגז יישאר בים. בינתיים המדינה תצטרך לנהל בוררות בינלאומית מול חברות הגז שהשקיעו בגילוי ובפיתוח. לא רק שלא נוכל להוציא את הגז מהקרקע, אף נצטרך לשלם פיצויים. במקום שקופת המדינה תרוויח מהגז, נצטרך עוד להוציא כסף ולקצץ בתקציב.

כל נציגי המדינה שהופיעו בפני ועדת הכלכלה של הכנסת אמרו שהמתווה סביר בנסיבות העניין, למעט אחד, הממונה על ההגבלים דיוויד גילה, ששינה את דעתו, עשה פליק פלאק באוויר והכניס את המדינה לסחרור אחד גדול.

אם בג"ץ או גורמים אחרים ימנעו את אישור המתווה, המצב יהיה גרוע מאוד. נהיה עלולים להחזיר לחברות את ההשקעות הגדולות שלהן, וגם את ההפסדים על הרווחים שנמנעו מהן. החשבון יכול להגיע לעשרות מיליארדי דולרים. אני לא מאמין שזה יקרה. המתווה עבר בכנסת, והשאלה היא רק אם אפשר יהיה לאכוף את המתווה מטעמי חוץ וביטחון – דבר שהוכח על ידי כל הגורמים המקצועיים שהשתתפו בוועדת הכלכלה. אכן יש נסיבות כאלה, ולכן, לעניות דעתי, בג"ץ לא יתערב.

המתנגדים מזהירים מפני מונופול, אבל המצב הוא שכבר היום יש מונופול והמתווה נועד לשפר את המצב. המתווה קובע שלמי שמחזיק ב"תמר" לא תהיה שליטה מוחלטת ב"לווייתן", וזה כבר שיפור לעומת המצב הנוכחי, שבו נובל אנרג'י שולטת למעשה בשני המאגרים העיקריים. צריך לזכור שמדובר בתחום ייחודי: זהו לא מונופול של במבה או חלב, אלא מונופול של גז, ויש נסיבות מסוימות שגרמו לכך שרק החברות האלה שולטות במאגרים הגדולים.

חלק גדול מההתנגדות למתווה מובל לדעתי על ידי גורמים פוליטיים, אבל אי אפשר לומר שזה רק פוליטי. יש בין המתנגדים והמפגינים צעירים שפועלים מתוך אמונה ולהט. הם מונעים מטוהר לב ומכוונות טובות, וטוענים שהגז הוא של המדינה ושאסור להעביר אותו לידיים של משקיעים פרטיים או גורמים זרים. האמת היא שהגז הוא עדיין של המדינה, והחברות פועלות בתוקף זיכיון שניתן להן על ידה.

חברי הכנסת המתנגדים למתווה פועלים מתוך שיקולים פוליטיים. מדינת ישראל לא מעניינת אותם. הם לא ממלאים את החובה האזרחית להגן על המדינה מפני הנזקים הגדולים שהיא תצטרך לשלם עליהם, במקרה שהמתווה לא יאושר ופעילות הפיתוח של המאגרים תופסק. אי אישור המתווה יגרום לבוררות בין המדינה לחברות הגז, וזו תהיה התוצאה.

נגד: ח"כ תמר זנדברג (מרצ)

היד שעל השאלטר
אני מתנגדת לייצוא הגז לפני שהובטחה הכמות הנדרשת לצורכי המשק הישראלי. ועדת צמח שקבעה את המכסה לייצוא הגז נאלצה להפחית את המכסה באמצעות המחאה הציבורית, אבל צוות המתווה נתן עוד הקלה משמעותית לחברות הגז. שיעור הייצוא שהותר לחברות גבוה מדי, ואני חושבת שצריך להפסיק עם הייצוא עד שיתברר מהי הכמות האמיתית של הגז שיש בכל המאגרים.

גם מחיר הגז במתווה הוא גבוה יחסית למה שהיינו צריכים. קרה לנו נס. מצאנו גז וצריך להשתמש בתגלית הזאת בחוכמה לטובת העם. למדינת ישראל יש גז משלה, ואנחנו יכולים לקבוע את המחיר או לפחות לפקח עליו, כמובן תוך כדי הבטחת רווח לחברות. המחיר שמשלמות החברות היום למונופול והמחיר הקיים במתווה גבוהים מדי לנוכח ירידת מחירי האנרגיה בעולם. המתווה אינו נותן תשובה לבעיה.

יש שאומרים שהפתרון לבעיית המחיר הוא בתחרות. אני לא בטוחה שאפשר להסדיר תחרות בענף הגז. נשאלת השאלה אם תיתכן תחרות בתנאים האלה, או שבכלל צריך ללכת למנגנון אחר שיבטיח לצרכן בישראל מחיר הוגן. אני נוטה לחשוב שמונופול הגז הוא מונופול טבעי שקשה להימנע ממנו. בסופו של דבר, יש שני מאגרים, כמה חברות כבר אפשר להכניס לשוק כזה?

חסרות סנקציות נגד חברות הגז. תמר זנדברג | צילום: ויקיפדיה

הדרך הנכונה להתמודד עם זה היא יצירת מנגנון של פיקוח על המחירים, תוך השלמה עם העובדה שיש מונופול, אבל אפשר להגביל אותו ולנסות ליצור תחרות – אפילו אם היא תהיה מצומצמת. צריך היה לעשות יותר דברים. למשל, לעשות מכר בנפרד, כך שגם אם יש מונופול בבעלות על המאגרים, אפשר ליצור במכירה תחרות בין שתיים־שלוש חברות.

המתווה צריך לדאוג גם לביטחון אספקת הגז. חובה היה להניח גם צינור שני. כיום, 50% מאספקת החשמל שלנו תלויה בצינור אחד, שאם נופל עליו טיל – חצי ממשק החשמל של ישראל משותק. אין לבעיה הזאת תשובה במתווה.

למדינה לא הייתה סיבה להבטיח לחברות יציבות רגולטורית. כלומר, אי שינוי הרגולציה על חברות הגז למשך 15 שנים. לא שמעתי על דבר כזה, שמדינה מתפרקת מהיכולת שלה לחוקק. ומה אם דברים ישתנו ויהיה צורך לשנות את החוקים? כשילדתי את הילדה שלי לא הבטיחו לי יציבות רגולטורית מבחינת קצבת הילדים. שינו. למה? כי המדינה היא הריבון והיא קובעת את החקיקה שלה.

לעומת זאת חסרות גם סנקציות נגד החברות במקרה שהן לא יעמדו במתווה. מה יקרה אם החברות יאמרו "אנחנו אומנם הבטחנו לפתח את מאגר 'לווייתן', אבל החלטנו שלא לעשות את זה בגלל כל מיני דברים כמו שינויים במחירי השוק או תהפוכות פוליטיות במצרים, ולכן לא נעמוד בפיתוח 'לווייתן' עד שנת 2020 אלא עד שנת 2025". מה המדינה תעשה? נלך שוב לבוררות בינלאומית?

ראש הממשלה טען בוועדת הכלכלה שהחבל מתוח מאוד, וכי יש חשש שהמשקיעים יברחו. אנחנו שומעים את האיומים האלה הרבה מאוד פעמים. מדובר במשאב טבע שנמצא במדינת ישראל. לאן הם יברחו? תגליות הגז הן מהעסקים הרווחיים ביותר של נובל אנרג'י, ולא נראה לי שהן יוותרו על זה כל כך מהר. האם המונופול כל כך חזק עד שהוא יכול לאיים על מדינת ישראל? נראה כאילו נתנו לחבורה של אמריקאים לאיים עלינו עם היד על השאלטר, כמו שאומרים על עובדי חברת החשמל, ואנחנו רגועים עם זה. אני ממש לא רגועה. ואם הם יעזבו, שהמדינה תפתח.

לאתר מעריב