סוף מונופול הלייק: האם אנחנו מוכנים לתגובות של פרצוף שמח בפוסט על פיגוע דקירה?

בשנת 2011 אמר צוקרברג כי "סנאי שגוסס מול הבית שלך רלבנטי לך יותר מגוססים באפריקה". הציטוט משקף את הבסיס עליו פועלים מנועי החיפוש והרשתות החברתיות – עקרון הרלבנטיות, מנקודת מוצא כי אם חבריך אהבו משהו, אולי גם לך זה יתאים.

כיצד נקבעת הרלבנטיות? הקידום, העידוד, השיתוף וההקלקה הם מקדמי התכנים. ככל שפוסט נקרא ע"י מספר גבוה יותר של משתמשים, מגיבים, מלייקקים, מתייגים ומועבר הלאה, כך נתפס הפוסט כרלבנטי ליותר אנשים, תופס תאוצה, מקודם ונחשף לקהלים גדולים ברחבי הרשת. כך גם גוברים סיכויו להיאסף בקבוצות הענק שיפיצו גם הן את התוכן לקהל עוקבים רחב ומשמעותי.

בפועל, נוצר מנגנון רווי מניפולציות המרפד אותנו בבועה, המקיפה אותנו בדומינו, מקדמת בפנינו את אלה שאת תכניהם אהבנו ומדירה מעיננו את אלה שפחות. בין אם מבחירה וסינון שלנו או בהתאם לחישוב האלגוריתם, המנגנון לומד אותנו ומציג בפנינו תכנים נוחים בכדי שנייצר גם אנחנו, אבל במחיר של הדרת אופוזיציה, הסתרת מידע וטשטוש המציאות האמיתית, כמובן תוך ניצול, פילוח וממכר.

הדיון סביב הוספת כפתור דיסלייק החל פחות או יותר עם כניסתו של האגודל הכחול ב-2009. בספטמבר 2015, בפוסט שפרסם צוקרברג לקראת מפגש A&Q בו ביקש מעוקביו להוסיף שאלות לכנס, שוב הוצף הדיון. אחת התגובות הראשונות לפוסט, מתוך אלפים, קראה להוספת הדיסלייק וזכתה לרבבות לייקים. כך מוקמה במשבצת התגובה הראשונה המוצגת, מה שתורם באופן מניפולטיבי להמשך צבירת האהדה. (אפשר לדבר עוד הרבה על האופן בו מוגבל המרחב בפוסט מרובה תגובות, על אשליית השיתוף והזכות למידע, אבל נתאפק עם זה לפעם אחרת). צוקרברג התייחס לכך גם במפגש עצמו והצהיר כי החברה עובדת על פתרונות יצירתיים אחרים במקום הכפתור השלילי, מתוך הצורך להוספת תמיכה במקרים בהם "אהבתי" אינו הולם את הנושא.

כפתור דיסלייק, מתוך כוונה לסמן תוכן לא אהוד ובהתאם לעקרון הרלבנטיות – סותר למעשה את הפואנטה. בעוד סביר כי פוסטים שליליים, פוגעניים ואלימים מביעים כמיהה לכפתור שיגרום לנו למחות על קיומם, בעקבות המנגנון והפוליטיקה של הרשת, התוצאה למעשה תהיה הפוכה. במקום להתעלם ולקבור את הפוסט הרחק מפיד המשתמשים, קידומו וסימונו כחי וככזה שרבים מתייחסים אליו, יתייג אותו כרלבנטי יותר וכך יופץ בעוצמה להמונים, במקביל לשדרוג בריוני הרשת – מרוגטקה לרובה צלפים.

ב-8 לאוקטובר, כחודש לאחר הפוסט ההוא, פרסם צוקרברג פוסט נוסף בו הצהיר על שילוב ניסיוני, שהחל באירלנד ובספרד, בו מתווספות אפשרויות ביטוי חדשות ללייק. לייק – הדור הבא. ובמילים אחרות, למה אחד כשאפשר שבעה. בנוסף ללייק המסורתי והלב האינסטגרמי, מצטרפים להם פרצופונים חדשים להבעת רגשות: הצחקן, המבסוט, ההמום, העצוב והכועס. טווח הרגשות החדש של כולנו.

אז נכון שהם מתאימים לעידן בו כולם עסוקים בלהגדיר את עצמם, ונכון שהם מוסיפים עוד גוונים ואפשרויות ביטוי, אבל לא ניתן להתעלם מכל הכועסים שם בחוץ שרק מחפשים את הטכנולוגיה שתאפשר להם לשחרר רגרסיות. ומה יהיה על המנגנון והקידום בו? האם תגובה כועסת תזניק את ההפצה או אולי תוריד אותה? תמשיך לדלל את הצופים עד שתיעצר, או תקודם כמידע רלבנטי הסוחף המונים להזדהות עם אייקון זועף? כך או כך, אין כאן מנצחים. בשני המקרים מתחזקת הבועה, בין אם יקודם מקרה בעייתי או יוסתר מידע מעורר מחלוקת.

לא נותר אלא לתהות כיצד ההנעה האמוציונאלית תתבטא בשימוש הגולשים. כי מעבר לשלל הלבבות שיקשטו סרטוני חתולים ותינוקות, בפועל, האם אנחנו מוכנים לפרצופים שמחים לצד עצובים בידיעה על פיגוע דקירה בירושלים? על פרצוף מבסוט וצחקן בסרטון של בחורה עירומה על בר בתל אביב? ובהמשך לתופעות הקיימות כבר היום – האם אנשים יאבדו את מקום עבודתם בגלל פרצופון חסר טאקט? האם יהיה קביל בבית משפט להשתמש בהעדפות פרצופונים כמדד למצב נפשי, הרי הוא כבר הביע כעסו על הנושא.. ובכלל, האם אדם המרבה בהבעות כעס יתויג ככזה בחיים האמיתיים? זה ימנע ממנו להתקבל לעבודה בעתיד? או שכל ההצפה הרגשית הזו רק תגביר את האדישות?

אלו שאלות ראשוניות על היקף המידע והעוצמה ששוב אנחנו מעניקים לרשת. הפעם, מדובר ממש במיקוד וזיקוק האישיות שלנו והנגשתה על מגש של כסף. הרשת כשדה קרב בו כולם חמושים בפרצופונים חמודים שכביכול מעניקים אפשרויות ביטוי רחבות יותר, אבל בואו לא נתבלבל, זה בעיקר טוב למנגנון. החל מניתור רגשי חסר תקדים שעוד אין לנו הבנה או שליטה על השימוש העתידי בו, דרך החמרת קהות החושים, הניכור והפילוג החברתי ועד עיוות תפיסת המציאות במסווה של פלורליזם.
כבר עדיף הדיסלייק.