סופה של פירמידה: המאבק על אי.די.בי מגיע לישורת האחרונה

השבוע נראתה העסקה כמעט גמורה: השופט איתן אורנשטיין דחה את הפניות לעכב את ההצבעה, והתעלם אפילו מפניית היועץ המשפטי לממשלה, שהזהיר מפני השלכות חוק הריכוזיות החדש על אחת ההצעות. בעלי איגרות החוב התכנסו לאסיפה שבה ניסו המתחרים על עסקת הענק להפעיל שכנועים אחרונים, וההצבעה החלה: בעלי האג"חים החלו לשלוח את החלטותיהם לנאמני האיגרות, מי ל"הצעת החברה" בראשות אלכסנדר גרנובסקי ונוחי דנקנר, ומי להצעה המתחרה של מוטי בן משה ואדוארדו אלשטיין.

אם תזכה אחת ההצעות לרוב הקבוע בחוק של 75% מכלל המצביעים, תתקבל הכרעה במהירות רבה יחסית. אם לא יושג הרוב הדרוש ייערך ככל הנראה מקצה נוסף. האסיפה התכנסה ביום שלישי בערב בבית ציוני אמריקה בתל אביב – מקום מפגש חביב על אסיפות הנושים של אי.די.בי. לאחר שגבאי חיווה את דעתו המקצועית, שלפיה מבחינת התמורה לבעלי האג"חים אין הבדל של ממש בין שתי ההצעות, הפך המאבק בין הקבוצות לסוג של תחרות יופי, והמתחרים עשו ככל שביכולתם כדי להפגין את יתרונותיהם ולהכפיש את הצד השני. כמו בכל מערכה ציבורית הקרב ממשיך להתנהל עד הרגע האחרון, בטלוויזיה, באתרי האינטרנט ובעיתונות הכלכלית הכתובה.

חוות הדעת של גבאי הכניסה את דנקנר לעמדת נחיתות: כל יועץ פוליטי יודע שדעת הקהל נוטה להעדיף מועמד בלתי ידוע על פני מועמד שהכזיב את בוחריו. דנקנר הגיב במהלך מפתיע: הוא שבר את החרם הממושך שהטיל על העיתון "דה מרקר" והתראיין כדי למתוח ביקורת על גבאי, ולספר על היתרון הכלכלי שהוא מציע על פני ההצעה המתחרה.

אופיה הפוליטי של המערכה התחדד כאשר אלשטיין ובן משה החלו לשווק את הצעתם בסדרת מודעות עמוד בעיתונות הכלכלית. ברקע עשו הצדדים שימוש נרחב במכשיר המכונה "שיחות רקע", שבעקבותיהן נפוצו, בעיקר באתרי האינטרנט, ידיעות ממקורות עלומים, חלקן בלתי נכונות או נכונות באופן חלקי.

מגיע לישורת האחרונה. דנקנר | צילום: רויטרס

באסיפת הבחירות שנערכה ביום שלישי הפגינו אלשטיין ובן משה ביטחון עצמי על סף זחיחות. האווירה באולם נטתה בבירור נגד דנקנר, שכלל לא הופיע לאסיפה: "למה להאמין שוב למי שהפר התחייבויות כלפי המשקיעים", מלמל ח', המחזיק לטענתו באג"ח בשווי 50 אלף שקל. הרוח שהורגשה באולם התבטאה גם בהחלטתה (הבלתי מחייבת) של נציגות בעלי האיגרות לתמוך בהצעת אלשטיין־בן משה.

בן משה חיפש ומצא חורים והבטחות עמומות בהצעת גרנובסקי־דנקנר, ואילו מנכ"ל אי.די.בי, חיים גבריאלי, טען שבן משה מטעה את המשקיעים, והצביע על יתרון כספי שיש להצעת הקבוצה. אלשטיין דילג על הפרטים הסבוכים והעדיף לדבר על לבם של בעלי איגרות החוב: הוא סיפר עד כמה להוטה קבוצת המשקיעים בראשותו, הכוללת בעיקר יהודים "חמים" מהתפוצות, תוך שהוא זורק שמות כמו משפחת סורוס, סמולארש ומייקל סטיינהרט.

בן משה הכחיש את הטענות כאילו חבר לאלשטיין על רקע יריבות אישית עם דנקנר. אולם בעוד הוא מספר על הערכתו הרבה לדנקנר, שודר במהדורת החדשות ראיון מוקלט עם אלשטיין, שסיפר: "כל פעם שדנתי איתו באסטרטגיה, דנקנר דיבר יותר על איך הוא יופיע בטלוויזיה, עם המשקפיים האלה, עם מקטורן או בלי מקטורן… אני אוהב אנשים שמה שמסכמים איתם זה מה שקובע". למחרת העניק ערוץ 2 זמן מסך גם לדנקנר. דנקנר היה ענייני, טען שהצעתו עדיפה ודיבר על הצלחותיו העסקיות, אבל איכות הצילום הירודה פגמה מאוד בהופעתו. 

משבר אי.די.בי הוא משבר אמון לא פחות משהוא משבר פיננסי. בעל השליטה לשעבר דנקנר נחשב לאחד מאנשי העסקים האמינים במשק, עד לקריסה שהפכה אותו לסמל של להטוטנות פיננסית ופגיעה במשקיעים. אל הגראונד זירו שיצרה המפולת נמשכו משקיעים ששוק ההון הישראלי לא הכיר בעבר, וגם היום לא ברור מיהם ומהו מקור כספם: אלשטיין, שהוצג תחילה כמיליארדר דרום־אמריקאי העומד להיכנס כמשקיע באי.די.בי ולהציל את דנקנר, התברר כמי שהצליח לרכז מאחוריו קבוצת משקיעים שרק חלק משמותיהם נחשף בציבור. לאחר שהשקיע 25 מיליון דולר בחברה הסתכסך עם דנקנר, נעלם וצץ מחדש כשותפו של בן משה.

בן משה הוא צעיר בן 38 , יליד לוד ותושב מודיעין שהתעשר במהירות הבזק מעסקי תקשורת ואנרגיה בגרמניה. חברת אקסטרה הולדינג שבבעלותו מגלגלת מחזור הנאמד השנה ב־ 1.7 מיליארד יורו. הבעיה היא שמדובר בפרטים שפורסמו בתקשורת או נמסרו על ידי בן משה ומקורביו, ולא בדיווחים מחייבים מהסוג שמפרסמות חברות ציבוריות. דנקנר בחר כאמור לא להופיע לישיבה שלקראת ההצבעה, וכך גם שותפו העיקרי גרנובסקי. גבריאלי נאלץ לספק הסברים: "דנקנר נפגש כל העת עם קבוצות בעלי איגרות חוב, והפגישה הזאת אינה פגישת היכרות". בקשר לגרנובסקי הסבירו אנשי אי.די.בי כי הוא לא הופיע "מפני שאינו מדבר עברית או אנגלית, אבל הוא עדיין לומד…".

אם אמינותו של דנקנר נפגעה נוכח הדברים הידועים, מתייחסים המשקיעים בחשדנות לגרנובסקי בשל עברו העסקי העלום. בדומה לבן משה, גם גרנובסקי הוא איש עסקים צעיר שהתעשר במהירות. הוא נולד לפני 41 שנה באוקראינה וצבר הון בעסקים שאת טיבם הוא מעדיף שלא לפרט. הוא יהודי שומר מצוות הנמנה עם חסידי חב"ד, אבל גם בקהילת החב"דניקים לא יודעים הרבה על עסקיו.

בניסיון מוזר לקנות לעצמו מעט אמינות ואהדה בתקשורת הוא הטיס קבוצה של עיתונאים למשרדיו המפוארים באוקראינה. אבל גם לאחר ששבו העיתונאים בשלום לבסיסם, הם לא ידעו לספר מהו מקור עושרו האגדי של האיש. גרנובסקי מתכוון להשקיע באי.די.בי באמצעות שרשור החזקות בחברות פרטיות וציבוריות, שבקצה החברה הציבורית אמבלייז.

חוק הריכוזיות, האוסר על שליטה באמצעות "פירמידה בת יותר משתי שכבות של חברות
ציבוריות", צפוי להיכנס בקרוב לתוקפו, ואזהרה מפורשת נשלחה לבית המשפט על ידי אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. אזהרתו של ליכט גרמה לרבים לפקפק ביכולתה של קבוצת גרנובסקי־דנקנר לעמוד בהתחייבויותיה, אך באכיפה התחייבו נציגי אי.די.בי לשטח את פירמידת ההחזקות באופן שיתאים לחוק החדש.

מכירת אי.די.בי לא תהיה סוף הסיפור: עסקת המכירה למשקיעים החדשים תפתח פתח לשורת הסדרים ועסקאות שבסופה תיעלם אחת מקבוצות העסקים הגדולות והחזקות במשק. כל המועמדים לרכישה הם אנשי פיננסים המציגים חזון פשוט: הם מתכוונים להחזיר את השקעתם בתוספת רווח משמעותי באמצעות פיצול ומכירה של חברות הקבוצה, במחיר גבוה מהמחיר המשתקף משוויה הנוכחי של אי.די.בי. על פי חלק מההערכות הפנימיות, עשויים רווחי המכירות להניב למשקיעים תשואה של עשרות אחוזים בתוך זמן קצר. התשואה בפועל תלויה במידה רבה בזהות הרוכש.

הפסיד על הנייר

בקיץ 2012 הזדמנה למיליארדר היהודי־אמריקאי לאונרד (לן) בלווטניק עסקת חלומות: איש עסקים לחוץ ונרדף על ידי נושיו מנסה למכור בבהילות תרנגולת המטילה ביצי זהב. המוכר היה בעל השליטה באי.די.בי, והתרנגולת הייתה החברה הבת כלל תעשיות. גולת הכותרת של החברה הייתה השליטה במונופול המלט נשר. את עיקר הרווחים ייצרו עבור כלל מונופול המלט והשותפות עם משפחת לבנת בחברת הלוגיסטיקה תעבורה.

לא פרצוף מוכר בישראל. בלווטניק | צילום: יח"צ

המו"מ היה קצר והסתיים בתוך שבועיים, כשהצדדים לוחצים ידיים בהתרגשות. דנקנר גייס
מזומנים שבאמצעותם קיווה להציל את אי.די.בי מקריסה. בלווטניק קנה ב־ 1.76 מיליארד שקל שליטה בחברה שהרוויחה בשנתיים שקדמו לעסקה רווח מצטבר של מיליארד שקל, בעיקר עקב מימוש השקעות. יתר ההחזקות של כלל תעשיות, מלבד נשר ותעבורה, יוצרות ביחד הפסד המקזז חלק ניכר מהרווחים. את שנת 2012 סיימה החברה ברווח אפסי, השנה הנוכחית צפויה להסתיים בהפסד של עשרות מיליוני שקלים. לפחות חלק מהירידה ברווחיות נצפתה ככל הנראה על ידי בלווטניק ואנשיו, שכן לפני חודשים אחדים הם השלימו את רכישת מניות כלל תעשיות שבידי הציבור במחיר דומה למחיר שבו קנו את מניותיו של דנקנר. אבל מה הם עשרות או מאות מיליוני שקלים לעומת כאב הראש שנחסך מדנקנר.

החור הגדול בכיס הוא כרגע נייר חדרה, מפעל ענק המעסיק אלפי עובדים ונקלע לאחרונה למצוקה עקב ירידה חדה בביקוש ובמחיר הנייר המשרדי. לצרות השוק הצטרפו גורמים נוספים כמו עלייה במחירי האנרגיה והמים שצורך המפעל, ירידה בשער הדולר שפגעה בהכנסות מיצוא (אם כי גרמה גם לירידה בהוצאות הייצור), וקושי בהתאמת מכונות גדולות ויקרות לרמות נמוכות בייצור. ניסיונות ההנהלה להפחית את עלויות הייצור באמצעות הפחתת שכר לעובדים או פיטורים בהיקף מוגבל נתקלו בתגובה נזעמת של העובדים.

ספק אם הצרות של בלווטניק יכולות לנחם מישהו, אבל בינתיים נראה שלמרות מכירת הלחץ, הצליח דנקנר להרוויח מעסקת כלל תעשיות, ולא מדובר רק בכסף. אלמלא הספיק למכור לבלווטניק את החברה, אין ספק ששמו היה מתנוסס על שלטי העובדים המפגינים. את בלווטניק איש אינו מכיר ולכן בחרו העובדים ויועציהם לענייני יחסי ציבור לתקוף את המנכ"ל עופר בלוך, שהוא במקרה אחד המנהלים הטובים במשק.