Search
Close this search box.
Forbes Israel Logo

סינדרום ירושלים: כך תמרן נתניהו בין ברקת לבין דרישותיו של אלקין

1. רצינו, קיבלנו

שני קטעים מצולמים הובאו במהדורות החדשות של ערוץ 2 ביום שלישי. האחד, מתוך ראיון שנתן משה כחלון ליונית לוי ועמית סגל לפני הבחירות. השני, מתוך אירוע ב״יום ירושלים״, שבו נאם בנימין נתניהו. שני הקטעים הללו שודרו, כי הפוליטיקאים המככבים בהם נשמעו מבטיחים הבטחות ומצהירים הצהרות שאותן הפרו, ברגל גסה, מיד לאחר הבחירות. כחלון, שהבטיח שיפעל נגד מונופול הגז על אף שהוא חבר של קובי מימון. נתניהו, שהודיע שייקח לעצמו את סמכויות השר לענייני ירושלים והמיניסטריון העצמאי יבוטל. שניהם עשו בדיוק ההפך הגמור רגע אחרי הבחירות. נו, ומה קרה? שום דבר לא קרה. זו הבעיה האמיתית.

אף אחד כבר לא מתרגש משפל המדרגה שאליו הידרדרנו. הם מפזרים הבטחות ללא כיסוי, הם בועטים בכל מה שהבטיחו, הם מפרקים לגורמים את הממלכתיות, את המכובדות, את ההגינות, את הנראות, את המחויבות לבוחר, ואין פוצה פה ומצפצף. התרגלנו. שום דבר כבר לא מזעזע אותנו. ככה זה צריך להיות, אנחנו אומרים לעצמנו. כדי להיות מנהיג בישראל, צריך להיות נוכל. ובאותה נשימה ממש, כולם מזדעזעים עד עמקי נשמתם מ״הרצוג״, הסרט הדוקומנטרי שחושף רגעים מביכים מתוך קמפיין הבחירות של בודי והמחנה הציוני. יצחק הרצוג מצטייר שם כבחור טוב, ילד כאפות רגיש, כג׳נטלמן מאולף והגון שחוטף פעם אחר פעם על הראש מחיות היער המקננות סביבו. הוא תקוע עם ההגינות הבריטית והמאופקות האירית, או להפך, והם אוכלים לו את הכבד.

ולכן הוא לא מתאים. כי בנורמות שהושרשו אצלנו, בחור טוב זו קללה. הגינות? צרה צרורה. אדם נורמלי, רגוע, שמשתדל להגיד אמת, מהסס פה ושם, מתרחק מכוחניות ונרתע ממקיאווליזם, נתפס אצלנו ככישלון. אנחנו רוצים שיעמדו בראשנו נוכלים, שקרנים, מנהיגים חסרי מעצורים, שמוכנים לקדש את האמצעים למען המטרה, שמתפרנסים מתקיעת סכינים בגב יריבים פוליטיים ופיזור ספינים שקריים למען השגת מנדטים. זה מה שאנחנו רוצים, ולכן זה מה שאנחנו מקבלים.

2. מסמר בלי ראש

נתחיל עם ההבטחה של נתניהו. הוא עמד שם באירוע לכבוד יום ירושלים ובמעמד ראש העיר והצהיר, בקול גדול, בנחרצות ובחגיגיות, שאחרי הבחירות, אם ירכיב (״בעזרת השם״) ממשלה, ייטול את התיק לענייני ירושלים, יחזיר אותו למשרד ראש הממשלה, ייקח את הסמכויות לעצמו ויעבוד אישית מול ראש העיר ירושלים, ניר ברקת. וכל זה גם שודר בטלוויזיה.

ברקת ונתניהו ביום ירושלים. מילים ומעשים לחוד | צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

ההצהרה לא ניתנה סתם. היא הייתה חלק מדיל פוליטי, ברית בין נתניהו לברקת, שתמך בו בשני הקמפיינים האחרונים. בקדנציה הראשונה שלו כראש עיר, לא היה לברקת שר לענייני ירושלים, והוא עבד מהר ויעיל. אבל בקדנציה השנייה נתן ראש הממשלה את התיק הזה לנפתלי בנט, כחלק מהכיבודים הפוליטיים. בנט מינה מנכ״ל. את המנכ״ל לא עניינה ירושלים הגדולה, שבין מבשרת למעלה אדומים, אלא ירושלים הקטנה, כל מיני ענייני התנחלויות, עיר דוד, סילוואן וכר. הבעיה היא, שהייתה לו זכות חתימה על מאות המיליונים של הרשות לפיתוח ירושלים, הכסף שמאגמת הממשלה כדי לסייע לבירה, כסף שאמור להיות הכי יעיל, גמיש ונטול בירוקרטיה, כסף שברקת אמור לנצל ביעילות לתוכניות המתאר הגדולות, האסטרטגיות, או להתערבות חירום במצבי משבר. אבל המנכ״ל של בנט תקע את ברקת קדנצי ה שלמה.

ברקת הפך, בשנתיים שחלפו, לבן ערובה. כדי לזכות בכל פעם מחדש בחתימה על הצ׳קים, היה צריך לרצות את הקומיסר של בנט, שמירר את חייו במקצועיות ראויה לכל שבח. כשרצה להשקיע כסף מהיר בהחייאת המגזר העסקי לאחר המהומות שהתפשטו בירושלים, נחסם. בכל פעם שרצה לפעול, היה צריך לצלוח את הבירוקרטיה ואת הרצון הטוב, או הרע, של אנשי בנט. ברקת, שיחסיו עם נתניהו הודקו מאוד בשנים האחרונות, ניהל עם ראש הממשלה דיאלוג צפוף לפני הבחירות האחרונות. בדיאלוג הזה השתתף גם מקורבו של ראש הממשלה, עו״ד דוד שמרון. דווקא שמרון העלה את הרעיון למנות את ברקת עצמו לשר לענייני ירושלים. ברקת הבהיר שאין לו עניין במעמד מיוחד ובכיבודים, אבל ישמח לכהן בתפקיד במקביל לכהונתו כראש עיר, כדי לייעל את המערכת. כך סוכם.

החשש היה שהשותפים הקואליציוניים לא יסכימו למהלך, שדורש שינוי חקיקה. אז הוכנה תוכנית גיבוי: גם אם ברקת לא יהיה השר, ראש הממשלה יחזיר את המיניסטריון ללשכת ראש הממשלה, כדי שברקת יעבוד ישירות מול נתניהו והמנכ״ל שלו, ולא יצטרך לכתת רגליו בין מינויים פוליטיים ואינטרסים צרים. נתניהו, אמר ברקת השבוע בשיחות פרטיות, הבין את הפרינציפ וזרם. הוא הגדיל לעשות והצהיר על כוונתו זו בקול גדול בשידור טלוויזיה. ביבי מיסמר את עצמו לסיכום עם ברקת, וברקת נשם לרווחה. הוא עוד לא ידע שעוד לא נוצר המסמר שהפוליטיקה הישראלית לא תוכל לשלוף. אפילו אם מדובר במסמר בלי ראש.

עוד לפני הבחירות שיגר נתניהו את מקורבו, זאב אלקין, לבדוק אצל נפתלי בנט אם יסכים לוותר על התיק לענייני ירושלים לטובת ברקת. בנט, באמצעות ראש המטה שלו שלום שלמה, פסל על הסף. אחרי הבחירות הוויכוח נמשך. אלקין, שמונה לצוות המו״מ, יחד עם עו״ד שמרון, הבין שבנט לא ייתן את התיק לברקת, ולכן הופעלה התוכנית השנייה: אלקין ושמרון השקיעו אנרגיה אינסופית בבנט ואנשיו כדי להסביר להם מדוע צריך להחזיר את המשרד לראש הממשלה, מדוע אין צורך במשרד, מדוע הוא סתם תוקע את ירושלים. ברקת מספר שאלקין הפגין כושר שכנוע ונחישות. בנט סירב לוותר, אבל ברגע האחרון פרץ המשבר עם ליברמן, נתניהו נקלע לסיטואציה מסוכנת, בנט קפץ על ההזדמנות והוסיף את משרד המשפטים לדרישותיו המקוריות.

הקלפים נטרפו וחולקו מחדש, ביבי נכנע והסכים לתת את המשפטים, אבל שמרון ואלקין שלפו בחזרה מבנט, ברגע האחרון, את התיק לענייני ירושלים. בנט החליט לא להיות חזיר ולוותר על ירושלים. הוא קיבל את הפרס הגדול, משפטים לאיילת שקד. ירושלים קטן עליו עכשיו. התיק חזר, סוף־סוף, לנתניהו. כפי שסוכם. נתניהו נטל, לפני כשבועיים, את הסמכויות של התיק הזה אליו. כפי שסוכם. ברקת נשם לרווחה, אפשר סוף־סוף לצאת לדרך.

אז זהו, שלא. כי בינתיים פרץ המשבר עם גלעד ארדן. כדי לפתור אותו, נאלצו לשלוף מאלקין, זה ששכנע את בנט שהמשרד לענייני ירושלים מיותר, את התיק לעניינים אסטרטגיים, שניתן לו כסוכרייה מיוחדת בנוסף לתיק העלייה והקליטה. אבל לא טיפוס כאלקין יוותר בקלות על סוכרייה. הוא הבהיר לנתניהו שלא יקום ולא יהיה. הוא חייב ארומה מדינית, הוא חייב להיות בקבינט, הוא לא אשם שביבי נתן לו לבחור אחרון, והוא לא צריך לשלם את המחיר על המשבר עם ארדן. אין אסטרטגיה? אז הוא רוצה את ירושלים. כי ירושלים זה טוב, זה חשוב, זה יוקרתי, וזה תירוץ מצוין לכניסה לקבינט.

נתניהו היה צריך לבחור בין אלקין לברקת. ברור שיבחר באלקין. קודם כל, אלקין חבר בליכוד, הוא שועל ערמומי, הוא מחובר גם לליברמן, ויש לו זכות הצבעה בכנסת. ברקת? הוא נחמד מאוד, אבל גידם. למה גידם? כי אין לו יד בכנסת. וכל יד בכנסת, כידוע, יכולה להפיל את הממשלה.

3. בלילה אצל ביבי

בליל יום שני צפה ברקת בהצגה של בית״ר ירושלים בטדי, עם הניצחון 3-0 על מכבי תל אביב. ואז הגיעה שיחת הטלפון מלשכת ראש הממשלה. על הקו היה נתניהו, שביקש ממנו להגיע ללשכה. אל תעשה את זה, אמר ברקת לנתניהו, אל תזמן אותי אליך עכשיו, אני יודע מה אתה רוצה לעשות, ואני איאלץ להגיד את האמת, שהפרת סיכום, שהפרת הבטחה, אתה תחטוף. לנתניהו לא הייתה ברירה. הוא התעקש. כשראש ממשלה מתעקש, אז באים. ברקת הגיע ללשכת ראש הממשלה בסביבות 11 בלילה. הוא יצא ממנה, בטריקת דלת, ב־3 וחצי לפנות בוקר.

כחלון. איפה השקיפות? | צילום: ליאת מנדל

השיחה הייתה קשה. אני דורש ממך, אמר לו ברקת, לא לבקש ממני את הבקשה הזו. אתה יודע כמה חצץ אכלתי אצל בנט. אתה יודע כמה מיותר המשרד הזה. אתה יודע שאין סיבה לשים פוליטרוקים שיפריעו לדברים לקרות. אבל נתניהו התעקש. לא הייתה לו ברירה. אני קורא לאלקין, אמר לברקת. לא, אל תקרא לו, אמר ברקת, אני אגיד לו בפנים מה אני חושב עליו. אבל נתניהו קרא לאלקין, שצץ מתוך החשיכה, כאילו המתין בה כל הזמן הזה, והצטרף למפגש. הם היו ארבעה: נתניהו, ברקת, אלקין, והצל הקבוע, עו״ד שמרון.

ברקת התפוצץ. ״אלקין, זה חמור מאוד מה שאתה עושה, אתה סוחט את ראש הממשלה, זו בושה וחרפה, אני לא מתכוון להשלים עם ההתנהגות הזאת. הרי עד אתמול אתה בעצמך הגנת על הסיכום בינינו, עד אתמול היית אתה זה שדיבר מהפוזיציה ושכנע את בנט לרדת מהתיק הזה, ופתאום אתה לוקח אותו לעצמך. אל תצפה ממני לשיתוף פעולה״.

״אל תקרא לי סחטן״, השיב אלקין, שלא ידוע כפראייר, ״אני לא רוצה לריב איתך, שר לענייני ירושלים צריך לעבוד עם ראש העיר, ולא נגדו. אם היו תקלות בקדנציה הקודמת, נפתור את זה. אין לך ממה לפחד. אני לא בא להפריע. אבל מצד שני, אתה לא יכול להכתיב לממשלה איך לפעול, זכותה של הממשלה להחליט איך היא מאגמת כספים ואמצעים לטובת ירושלים, אם באמצעות ראש הממשלה, או באמצעות שר מטעמו״.

הדיון נמשך שעות. באמצע, הלכו נתניהו ואלקין להצביע בממשלה בעד צירוף גלעד ארדן, השר לביטחון הפנים, העניינים האסטרטגיים וההסברה, או משהו כזה, וחזרו. ברקת המתין. הווליום של המגעים עלה, במקום לרדת. ברקת, שכבר ראה את בעיית המיניסטריון המיותר נפתרת, לא נרגע. נתניהו הציע, כדרכו, להקים מנגנון שיפשר בין ברקת לאלקין, בהחלטות חשובות. ״אם זה לא ייפתר, אני אכריע״, הציע. ״זה מנגנון לתקלה״, אמר ברקת, ״בשביל מה צריך את זה? אתם מצפים שאני אעבור דרך אלקין לכל דבר ועניין. אדוני ראש הממשלה, אתה מבין שסוחטים אותך, ואני לא מתכוון לתת לזה יד. אני לא מתכוון לשתף עם זה פעולה. מבחינתי אלקין לא קיים. אני לא מתייחס אליו. אני חושב שזו בושה וחרפה מה שקרה כאן. מבחינתי, רק אתה קובע״. אמר, ויצא.

נדמה לי שהאירוע הזה שובר את שיא האבסורד הקודם, שהושג אף הוא על ידי הממשלה הנוכחית. אותו פוליטיקאי ששכנע ופעל לביטול המשרד לענייני ירושלים במו״מ הקואליציוני (אלקין), הוא זה שבסוף היום קיבל אותו. ועוד לא דיברנו על בני בגין, שמונה לשר לענייני כלום בלי ידיעתו, ומנסים עכשיו לאלץ אותו להתפטר בלי הסכמתו.

אבל נחזור לאלקין. גם לו יש גרסה. הוא טוען שברקת הודיע שיתמוך בנתניהו בבחירות בכל מקרה, אבל אם הם רוצים שיתמוך באופן פעיל, כולל פעילים, כולל כנסים וכר, אז הוא מבקש את התיק לענייני ירושלים, ואם לא יהיה אפשרי לתת לו, אז הבטחה שהתיק ייגנז אצל נתניהו. לדברי אלקין, ברקת לא סיפק את הסחורה. לא קיים כנסים, לא השתתף בכנסים של הליכוד שאליהם הוזמן, לא זרם.

על פי אלקין, ההסכם הקואליציוני לא קובע שתיק ירושלים עובר לראש הממשלה, אלא רק את העובדה שהוא יוצא מידיו של בנט. זו זכותו של ראש הממשלה למנות שר לענייני ירושלים, אומר אלקין. היה לו סיכום עם נתניהו שיקבל תיק גדול ומשמעותי, שיהיה בקבינט, שיהיה מעורב במשהו עם משמעות מדינית־ביטחונית. זה השדרוג שאלקין ביקש לעצמו. תיק הקליטה והעלייה לא מעניק את השדרוג הזה. הנושא האסטרטגי, כן. ברגע שלקחו לו את הסוכרייה האסטרטגית, רבע שעה אחרי שנתנו לו אותה, הוא דרש את ירושלים. הוא היה ראש הלובי למען ירושלים בכנסת, הוא אוהב את ירושלים ומבין את ירושלים, אין לו כוונה לתקוע את ברקת כפי שקרה בקדנציה של בנט, והוא לא מתכוון לוותר. נתניהו, מחוסר ברירה, בחר באלקין.

אבל יש פיתול נוסף לעלילה הסבוכה הזו. משעשע מכל קודמיו. כי גם אחרי שאלקין קיבל את ירושלים וברקת טרק את הדלת, המהומה לא שככה. התברר שאין מספיק מקומות בקבינט. זה או אלקין, או שטייניץ. בקבינט יכולים להיות עד מחצית משרי הממשלה לפי חוק. מה עושים? ממלתעותיו הרעבתניות של מי מחלצים את הקבינט? מצאו פתרון יצירתי. תהיה רוטציה בין אלקין לשטייניץ בקבינט. חצי שנה ראשונה שטיינית חבר ואלקין משקיף. חצי שנה שנייה מתחלפים. שיטת המיטה החמה. ומה קורה בשנה הבאה? אלוהים גדול. בקצב הזה, מישהו מאמין שהממשלה הזו תשרוד עד אז? ומה יהיה עם בני בגין? אלוהים גדול. עוד מעט נכנסת שבת, אחר כך שבוע חדש. נחיה ונראה.

השורה התחתונה: פעם היה כבוד גדול להיות חבר כנסת. מחוקק בפרלמנט הציוני הראשון, אחרי אלפיים שנות גלות. אנשים חלמו כל הקריירה להגיע לשערי היכל החקיקה הישראלי, להשתתף במשימת הריבונות היהודית השלישית, לחתום בספר ההיסטוריה של החלום הציוני. טוב, בינתיים זה עבר. היום, מי שנגזר עליו להיות סתם חבר כנסת פשוט, מן השורה, חש כמצורע שהוגלה לארץ גזירה. המושג חבר כנסת הפך לגידוף. ח׳׳כים בני יומם כבר שואפים להיות סגני שרים. אחרי חצי קדנציה, כבר לוטשים עין לממשלה. השיא הגיע בממשלת נתניהו של 2009, כשכמעט כולם היו שרים או סגני שרים, ובא לציון גואל.

אבל בינתיים בא גם יאיר לפיד, ומספר השרים ירד, ואחר כך היה אמור לרדת עוד, אבל בינתיים לפיד איננו. עכשיו, גם התואר שר אינו מספיק לאף אחד (חוץ מאשר לבני בגין). עכשיו כל אחד רוצה עוד משהו. דבר מה נוסף. שר התחבורה, אבל גם המודיעין. שר לביטחון הפנים, אבל גם אסטרטגי. שר ה(פ)נים, אבל גם משנה לראש ממשלה ואחראי לכל מיני דברים. שר הקליטה, אבל גם ירושלים. כי סתם שר בממשלת ישראל זה ביזיון. מי שמסכים להיות שר רגיל, הוא פראייר. כן, הגודל קובע. למי יש תואר יותר גדול, שם יותר מפוצץ, אוסף יותר מרשים של כיבודים. ואנחנו מביטים בחיזיון המביש הזה, ושותקים.

ברקת שווה עוד כמה מילים. הוא בסך הכל בן 55. הוא פופולרי. יש לו קבלות הייטק וכמה מאות מיליונים בבנק, מתחילים לדבר עליו נכבדות, בהקשר של מנהיגות לאומית. ביום ירושלים הוא הגיע יחד עם נתניהו לאירוע בישיבת "מרכז הרב". ביבי קיבל מחיאות כפיים. ברקת קיבל תשואות סוערות.

אנשים שהיו באירוע הזה מספרים שפניו של נתניהו האפירו. קצת הזכירו את פניו של אהוד ברק בכל פעם שהיה מגיע לאירוע עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי. כשברק היה נכנס, היו מחיאות כפיים. כשאשכנזי היה בא, התקרה הייתה נופלת. אצל ברק, זה נגמר בסיכול ממוקד שנעשה באשכנזי, על ידי יחידת חיסול מתוחכמת ורבת זרועות, כולל זרוע תקשורתית, כולל שיתוף פעולה של מערכת שלטון החוק, מהמשטרה עד היועץ המשפטי לממשלה, שמשום מה עדיין לא החליט לסגור את התיק שאין בו כלום, חוץ מביזיון של המערכת.

איך זה ייגמר עם ברקת? לא ברור. נתניהו לא אוהב שצומחים אנשים לידו. ברקת רוצה להיות היורש, אבל נתניהו לא מתכוון להוריש לאף אחד שום דבר, למעט אדמה חרוכה. אז ברקת חטף עכשיו את אלקין על הראש, ושיהיה לשניהם בהצלחה.

4. צרות של נסיכים

שבוע קשה עבר על משה כחלון וגלעד ארדן, שני נסיכי ליכוד בדימוס שקיבלו טיפול הולם מנתניהו: אחד נדחק החוצה והקים לעצמו מפלגה, השני נדחק החוצה וחזר בזחילה.

כחלון הרוויח ביושר את הביקורת שהוטחה בו השבוע. יכול להיות שההחלטה לא לגעת בנושא הגז בגלל היחסים עם קובי מימון נכונה. אז למה הבטיח, במפורש, בקול רם ובביטחון, שיפרק את מונופול הגז? ועוד שאלה, קשה יותר: מדוע הודיע על הסתלקות מנושא הגז בחשאי? מדוע לא בישר על כך מיד לציבור (הנושא נחשף כעבור שבועיים אצל רינו צרור בגל"צ)? מדוע פעל כגנב בלילה? איפה השקיפות? איפה המחויבות הציבורית? מי נתן לו את העצות הללו? דבר בקול רם, כחלון. יש לך תדמית של איש חף וישר, היא לא באה בקלות, אבל היא תתפרק בקלי קלות.

שבוע קשה. ארדן | צילום: מרק ישראל סלם

בעוד כמה שבועות זו תהיה הצרה הקטנה ביותר של כחלון. יש לו אלף ואחת צרות אחרות על הראש, המדינה מתנהלת בלי תקציב ולא רואים את הסוף, המשבר בנמלים לא נגמר עדיין והשביתה הפראית אתמול רק המחישה את עוצמתו, עובדי הרכבת מאיימים בשביתה, לכחלון יש רוב שברירי של יד אחת בכנסת, והוא יישאב בקרוב למערבולת שתשכיח ממנו מאיפה בא ולאן הוא הולך. נתפלל להצלחתו. מצד שני, אם הוא יצליח, הוא שוב יהפוך לאיום על שלטון נתניהו, וחוזר חלילה. מחזור המים בטבע.

ארדן הוא סיפור אחר. במהלך המגעים להרכבת ממ של ה, נתניהו לא פגש אותו, לא ספר אותו, לא ראה אותו ממטר. כמה חודשים קודם, נתניהו הבטיח לו הרים וגבעות על מנת שלא ייצא לאו"ם אחרי פרישת גדעון סער. ואז היו בחירות. עד יום הבחירות היה ארדן הבן היקיר של לשכת ראש הממשלה, הנכס האלקטורלי שהתרוצץ מאולפן לאולפן ועשה נפשות. ברגע שהבחירות עברו, ארדן הפך להיות שקוף. נתניהו הסתכל דרכו. הממשלה הוצגה ביום חמישי, ארדן ונתניהו לא דיברו מילה למחרת, וגם לא במהלך סוף השבוע. נתק מוחלט. ואז הגיע יום ירושלים, ואותה תמונה מפורסמת שאולתרה ב"מצעד הדגלים", של שני המורדים הפוטנציאליים, גדעון סער וגלעד ארדן, באותה תמונה, באותו פריים, מחייכים למצלמה, וסער אחר כך עוד מותח ביקורת על נתניהו, שרק מדבר, במקום לבנות בירושלים.

באותו רגע נפרצו שערי הגיהינום. אנשי נתניהו חרכו את קווי הטלפון. התקשרו בבהילות למשרדיו של רב הכותל, שמואל רבינוביץ, בניסיון לברר מי מארגן את הפוטש הזה, האם האירוע היה מתוכנן, מה מתכננים הקושרים, אילו כלי נשק הם אגרו במחסנים, מי מסייע להם וכו׳. התקשרו אפילו לאדם בשם סיימון פאליק שנקלע, על לא עוול בכפו, לפריים המשותף. הוא סתם ישב שם והמצלמה קלטה אותו. אכן, תהילת עולם. פאליק הוא תומך ליכוד ותיק ותורם של רבים, כולל נתניהו. גם ממנו ניסו לחלץ מידע. הכי חשוב, ארדן זומן ללשכת ראש הממשלה כבר למחרת בבוקר. עד אז הוא נחשב לאבן שאין לה הופכין, מוטלת לצד הדרך. מאותו רגע הוא הפך להיות אבן פוטנציאלית שעלולה להיידות על ראש הממשלה.

ארדן נקלע לסיטואציה בלתי אפשרית. אין לו העוצמה הפנימית של כחלון, שהקים מפלגה חדשה, או של סער, שמסוגל לקחת פסק זמן ולהישאר בחיים. ארדן רצה להישאר על הגלגל. הוא לא ביקש לעצמו את תואר המשנה לראש הממשלה, אבל נתניהו, שפתאום ראה את האור והפך לנדיב הידוע, הציע. הרי יש כבר משנה אחד. אין לתואר הזה שום משמעות. אז שיהיו שניים. ארדן סירב. הוא מוכן להיות כל דבר, חוץ מגרוטסקי. התואר הזה הולם את מידותיו של סילבן שלום, אין סיבה למחזר אותו. אבל ארדן קיבל את האסטרטגי ואת ההסברה. וגם את העניין האיראני, אחרי שיושלם המו״מ עם המעצמות (אז איזה עניין איראני יישאר?), וגם הבטחה ל״מאות מיליוני שקלים״ תוספת תקציב למשטרה, שכעבור חצי שעה התברר שאין לה גיבוי משר האוצר כחלון, ועוד כמה כפיסי עץ וחרוזים צבעוניים.

ארדן חזר בעגמומיות, בחמיצות, התייצב באולפן החדשות בפנים אפורות וסירב להגן על ההחלטות של נתניהו, בעיקר לא על ההחלטה לשמור את משרד החוץ לעצמו. מדובר בחידוש מרענן. ״אני חולק על ראש הממשלה", אמר ארדן בקול גדול בטלוויזיה. האם בפעם הבאה שיצוצו בקבוקים ממוחזרים בבית ראש הממשלה, הוא יהיה שם כדי לשכב על הגדר? סביר להניח שכן. בינתיים, הוא יכול לשכוח מהאסטרטגי בפעם הבאה.

5. הרצוג והיורשים

נחזור להרצוג. בשבוע שעבר הוקרן החלק השני בסרט הדוקומנטרי ״הרצוג״ בערוץ 10, סרט שאמור היה להיות סרט ניצחון, והפך לרקוויאם. כפי שנכתב בתחילת הטור הזה, שום אמת נוראית לא התגלתה על הרצוג בסרט הזה. הוא התגלה כאיש פשוט, די מתוק, די רגוע, ממוצע לגמרי, אדם ככל בני האדם, שמשתדל בכל מאודו, ששומר על כללי הגינות ונימוס, שלא יודע להגיד לא לאף אחד ומנסה לעשות רק טוב. לכולם. בקיצור, הוא התגלה כמי שלא יכול להיות ראש ממשלה. לא אצלנו.

הרצוג יכול לבוא בטענות בעיקר אל עצמו. הוא זה שלא היה מסוגל להגיד לא לענת גורן, שהיא גם בת זוגו של רביב דרוקר. הוא זה שמנסה לרצות את כולם. אז הוא ימשיך לרצות, וימשיך גם לרצות להיות ראש ממשלה. קשה להניח שיגיע. כפי שאתם כבר מבינים, כדי לאחוז בתפקיד הזה בישראל צריך תכונות אחרות לגמרי.

מאחורי הקלעים, היורשים הפוטנציאליים של הרצוג מתחילים להתארגן. שלי יחימוביץ׳ כבר מאורגנת, היא רק צריכה להחליט. ראש עיריית תל אביב רון חולדאי כבר תדרך על כוונותיו, וההערכה היא שאם ישתכנע שסיכוייו טובים, ינסה לכבוש את מפלגת העבודה. בסביבתו מדברים על פרופ׳ יולי תמיר כיורשת פוטנציאלית בתל אביב (אם כי איש לא דיבר עם תמיר על הנושא עד יום חמישי השבוע). וישנו גם הרמטכ״ל לשעבר, גבי אשכנזי. הוא ממתין למערכת המשפט. הוא ימתין עוד זמן רב. מערכת המשפט עובדת מלא אצל נתניהו, ולנתניהו אין אינטרס שאשכנזי, לשעבר התקווה הלבנה הגדולה של ישראל השפויה, יוכל לנשום לרווחה ולחזור לחיים נורמליים. וגם כאן, אין פוצה פה ומצפצף.

לסיום, באותו עניין: באירוע של מרכז הליכוד אמר נתניהו השבוע ש״מעצב השיער שלי אמר שהוא הביא אנשים לליכוד, וגם החשמלאי הביא״. מכל האנשים בעולם, החליט נתניהו לדבר על החשמלאי שלו. נשמע לכם מוכר, החשמלאי הזה? בצדק. זה האיש שהוזעק למשימות דחופות בבית משפחת נתניהו בקיסריה כמעט בכל סוף שבוע, כולל יום כיפור. יש במשרד ראש הממשלה די הרבה אנשים שיודעים את האמת בנושא החשמלאי. המידע הזה מוכר גם למשטרה. האם היא חוקרת? האם היא פועלת? האם היא קיבלה הוראה מתאימה? איפה רוח המפקד מתקופת אולמרט? איפה הנחישות שמפגינה המשטרה בכל החקירות האחרות? ולא רק על החשמלאי יש להם חומר. יש הרבה חשמלאים שמסתובבים שם, כולם משוועים לספר את סיפורם, אבל איש לא רוצה לשמוע.

לכתבה באתר מעריב

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן