סקר חדש בארה"ב: בני דור המילניום חשים טובים מדי עבור העבודה שלהם

רבים מבני דור המילניום שאני עובדת איתם מבקשים את עזרתי משום שהם מועסקים בעבודה שנמוכה מרמתם – הם קורעים את עצמם בלימודים ורוכשים השכלה, אבל בסוף מוצאים את עצמם עם משרות שלא דורשות תואר אקדמי או שאינן מאתגרות אותם. אני מבינה את התסכול, לא רק מפני שאני רואה את זה ממקור ראשון במהלך עבודתי (שבין היתר כוללת ייעוץ וקואוצ'ינג לצעירים בשוק העבודה וההשכלה), אלא גם משום שחייתי את זה בעצמי. חמושה בשלושה תחומי התמחות ותואר שני, בפעם הראשונה שהייתה לי "עבודה של גדולים" הייתי בתפקיד מנהלתי ששעמם אותי עד מוות – לא עבדתי קשה כל כך עד אז רק כדי לגמור בלבזבז את ימיי על מילוי דוחות הוצאות למנהלים שלי!

לרוע המזל, לא עושה רושם כאילו הבעיה עומדת להיעלם מן העולם; למעשה, נראה שהיא רק מחמירה. יותר ויותר בני דור המילניום – 51% ב-2016, בהשוואה ל-41% ב-2013 – דיווחו שהם מועסקים בעבודה שנמוכה מרמתם, כך לפי סקר שנערך לאחרונה בידי חברת האחזקות, ההשקעות והייעוץ האירית-בינ"ל Accenture. אלו אינן בשורות טובות עבור בוגרי האוניברסיטאות של היום ושל מחר.

אולם, בני דור המילניום, הידועים בכושר ההתאוששות שלהם, לא מוכרים את עצמם בזול. הם לא מנמיכים את הציפיות שלהם. הם יודעים מה הם רוצים מהקריירות שלהם. רובם הגדול של הנסקרים בסקר האחרון (69%) דיווחו שהם הונעו על ידי תשוקה כשבחרו את תחום ההתמחות שלהם, בניגוד למניעים כמו שפע של הזדמנויות עבודה או רווחים פוטנציאליים. מספר עצום של 92% ענו כי הם מעוניינים לעבוד בחברות שנחשבות לאחראיות מבחינה חברתית.

בני דור המילניום לא רוצים להיטמע בתוך ההמון. לעבוד עבור חברות גדולות – דבר שלעתים קרובות מקושר גם למשכורת גבוהה יותר, ביטחון תעסוקתי גבוה יותר ואפשרויות קידום מגוונות – היה בעבר דבר שמשך צעירים בדרך כלל. אולם, רק 14% מבוגרי הלימודים הגבוהים של 2016 (בארה"ב) רוצים לעבוד עבור חברות גדולות, מספר שהולך ומתדרדר באופן קבוע (כשב-2013 הוא עמד על 20%). בני דור המילניום רוצים לעבוד בחברות קטנות יותר כדי שיהיו להם מסלולי קריירה יותר אינטימיים ואישיים. כמו כן, הנאותות שלהם לשלם את המחיר – 74% אומרים שהם מוכנים לספוג קיצוץ בשכר בשביל עבודה שהיא יותר מרתקת וחיובית.

Fotolia :משועממים, לא מאותגרים, או משכילים מדי. דור המילניום בשוק העבודה | צילום 

בני דור המילניום יודעים מה הם רוצים. הם פשוט לא יודעים כיצד להשיג את זה. או שאולי – המעסיקים לא הבינו עדיין איך לתת להם את מה שהם רוצים.

חברות הגיבו לרצונם של בני דור המילניום לחוויית עבודה יותר אישית בכך שהן יצרו סוגים שונים של חוזי העסקה ואימוץ של משרות פרילנס. אבל הטרנד הזה לא תפס: רק 2%-3% מבוגרי מוסדות ההשכלה הגבוהה בשנים 2014-2016 הביעו את העדפתם לעבוד במשרה של פרילנס/עצמאי. כמובן שזה בגלל שבני דור המילניום הם פיקחים – ו-"הודות" להלוואות לסטודנטים הם גם שקועים בחובות – כך שהם יודעים שהם לא יכולים להרשות לעצמם עבודות קבלן שלא מבטיחות הכנסה קבועה או שמספקות הטבות.

אז מה הפתרון עבור המעסיקים שבעזרתו יוכלו למשוך את בני הדור אליהם ולשמור עליהם? (וסמכו עליי, זו מטרה שמעסיקים צריכים לשאוף אליה, בהינתן העובדה שהמילניאלים הם המגזר הגדול ביותר בשוק העבודה האמריקאי, וגם יישארו כאלו לאורך זמן לא מבוטל).

קודם כל, המעסיקים צריכים להכיר בעובדות. אפילו שכ-60% מבני דור המילניום עוזבים את מקום עבודתם בתוך שלוש השנים הראשונות בו, 69% מהם מדווחים כי הם רוצים דווקא להישאר במקום העבודה הראשון שלהם ליותר מ-3 שנים, כששליש מהם אף אמרו שהם היו רוצים להישאר חמש שנים או יותר. כך שמילניאלים עוזבים מקומות עבודה לא משום שאין להם נאמנות, אלא משום שהם לא מאושרים. וזה עולה למעסיקים האמריקאים בין 15 ל-25 אלף דולר להחליף כל בן ור המילניום שעוזב אותם, כך שלפתח אסטרטגיות לשימור עובדים היא ללא ספק ההחלטה הקלה והנכונה.

מעט מאוד אנשים יודעים מה הם רוצים כשהם בתחילת שנות ה-20 לחייהם, אבל בני דור המילניום מוכנים לעבוד קשה כדי לגלות מה התשובה לכך. חברות שמציעות לעובדים הצעירים שלהן מידה מסוימת של חקרנות ואינדיבידואליות במסגרת המשרות בהן הן מעסיקות אותם, ובמקביל גם מספקות משכורות שניתן לחיות מהן עבור משרות כאלו, ולא רק תפקידים לעובדי קבלן, יקצרו את היתרונות שטמונים בשימור עובדים שמחים ופרודוקטיביים, והללו יישארו בסופו של דבר בתפקידיהם יותר מבני דורם הממוצעים.

בני הדור הזה הם מלאי תשוקות, אבל הם גם סבלניים. הם התבגרו במהלך מיתון רחב מאוד, כך שהם יודעים כיצד להתאים את התקציב המהודק שלהם אל מטרותיהם. הם ימשיכו להחליף עבודות בתדירות גבוהה ולחצוב את המסלול שלהם בחיים בעצמם, על חשבון המעסיקים שלהם – אני רואה זו ממקור ראשון מדי יום.

כפי שאני רואה את זה, ישנן שתי אפשרויות: (1) ארגונים יכולים לשבת בחיבוק ידיים ולנסות לספוג את ההפסדים שנגרמים להם בעקבות הניתור של בני הדור בין עבודות; או (2) שהם יכולים לשנות את הגישה שלהם וליצור סביבה שתאפשר לבני דור המילניום לשגשג מקצועית ולהפוך לנכסים עבור החברות שלהם למשך שנים קדימה.

איזה פתרון מבין השניים נשמע לכם טוב יותר?