עבודה שחורה: הדרמה הגיאופוליטית מאחורי ירידת מחירי הנפט

ההחלטה הדרמטית שלא לקצץ בייצור הנפט שונה לחלוטין מדפוס ההתנהלות הרגיל שנקט הארגון מאז משבר הנפט הראשון ב־1973 – המשבר שהפך את אופ"ק למכתיב מחירי השוק. עד כה דאגו יצואניות הנפט הגדולות לשמור על מחיר החבית ברמה שתשתלם להן, תוך התחשבות מסוימת במצב הכלכלה העולמית. ירידה חדה במחיר, כדוגמת הירידה הנוכחית, היתה נענית כל השנים בקיצוץ חד בייצור, שהיה יוצר מחסור בשוק ומייקר שוב את הנפט. אבל אלה לא ימי שיגרה.

המשחק הסעודי

ההחלטה לשמור על רמת ייצור הנפט ולא להתערב בירידת המחירים נובעת משלושה אינטרסים סעודיים מרכזיים, אבל זכתה לגיבוי מצד רוב יצרניות הנפט הגדולות האחרות.
האינטרס הראשון הוא המאבק באיראן, שמעצים ככל שהאמריקאים נסוגים מבריתות העבר ומתקרבים לטהרן – הן בסוגיית פרויקט הגרעין האיראני והן במאבק מול דאע"ש. התקציב האיראני, בדומה לסעודי, מבוסס כמעט כולו על רווחי הנפט, אבל איראן נזקקה ב־2014 למחיר ממוצע של 130 דולר לחבית כדי לשמור על איזון תקציבי, לעומת 98 דולר שהספיקו לסעודים.

עד כה דאגו יצואניות הנפט הגדולות לשמור על מחיר החבית ברמה שתשתלם להן | צילום: thinkstock

לאורך רוב 2014 נשמרה רמת מחירים ממוצעת של 95 ־100 דולר, שלא סיכנה את הכלכלה הסעודית אך ייצרה גירעון עצום באיראן. אמנם החודשים האחרונים מגדילים מעט את הגירעון הסעודי, אך עושים שמות בכלכלה וגם ביציבות החברתית של איראן.

הלחץ הכלכלי הזה מאלץ את האיראנים לתעדף מחדש את מעורבותם בזירות שונות, כגון הסורית והלבנונית, שם הם מסייעים למשטר אסד ולחיזבאללה. אבל אם מחיר החבית יישאר בשפל של החודשים האחרונים, איראן תצטרך לבצע התאמות הרבה יותר חריפות, שיבואו לידי ביטוי הן במעורבות שלה בסכסוכים באזור והן בסובסידיות לאזרחים. מאחר שמנהיגי איראן יתקשו לבצע התאמות כאלו בלי להסתכן במרד אזרחי או בקרע בצמרת המשטר, הם עשויים לבחור בדרך אלימה על מנת לפרוץ את המצור הכלכלי. למשל, איום צבאי על נסיכויות הנפט הקטנות.

האינטרס השני של הסעודים הוא הרצון להילחם בייצור הנפט המתחרה – של תעשיית פצלי השמן האמריקאית ותעשיית חולות הנפט הקנדיים – אשר תורמות ביחד כ־2.5 מיליון חביות ביום לשוק העולמי. עלות ייצור נפט בתעשיות הצעירות הללו עשוי לעבור את הרף של 70 דולר לחבית, מה שהופך את ייצורו במחירי השוק הנוכחיים לבלתי כדאי.

האינטרס השלישי בשמירה על רמת מחירים נמוכה הוא התחרות הקשה שאיתה מתמודדים הסעודים, לראשונה מאז 1973. החשש בריאד היום הוא שקיצוץ במכסות לא יביא להורדת מחירים, אלא לאובדן שווקים. השילוב של ההאטה בצמיחה בסין עם הפיתוח בארה"ב עשוי לאפשר לאמריקאים להתמודד בדרכים אחרות עם מחסור מלאכותי בשוק הנפט, ואף ישחק לידיהם.

אם לא די בכל אלה, הרוסים כבר הבהירו שהם לא יישכבו על הגדר ולא יקצצו במכסות שלהם, מאחר שקיצוץ כזה יוביל רק להגברת הייצור במדינות אחרות. וכך, לראשונה זה 41 שנה נתקלות חברות אופ"ק במציאות חדשה, שבה קיצוץ בייצור מצידן לא גורם למחסור בשוק העולמי, אלא רק להקטנת נתח השוק שלהן.

פוטין לוחץ על הגז

רוסיה היא אחת הנפגעות העיקריות מירידת מחירי הנפט. עלות הסנקציות שיזמה עליה ארה"ב בעקבות אירועי אוקראינה מוערכת ב־40 מיליארד דולר, ואובדן ההכנסות מאז תחילת הירידה במחיר החבית עומד כבר על כ־100 מיליארד דולר – כ־7% מהתמ"ג הרוסי.

הרוסים, שאינם חלק מאופ"ק, השכילו לאורך שנים לרקוד בשתי החתונות – גם לייצר נפט ככל יכולתם וגם למכור אותו במחיר מופקע בזכות הקרטל. ירידה בתפוקה של אופ"ק רק דרבנה אותם להגביר את הייצור, בלי לחשוש מירידת המחיר. כעת, חולשתו של אופ"ק והצפת השוק בנפט זול משפיעות גם על רוסיה.

בוועידת אופ"ק השתתף כמשקיף איגור סצ'ין, יו"ר ענקית הנפט רוסנפט, שאמר כי גם אם המחיר יירד מתחת ל־60 דולר, רוסיה לא תקצץ בהיקף הייצור שלה. כלומר, בדומה לסעודים ולאיראנים, גם הרוסים לא רוצים להיות אלה ששוכבים על הגדר, רק כדי לצפות כיצד יצרניות אחרות מגבירות את השאיבה בבארות הנפט שלהן.

זהות האינטרסים הרוסית־איראנית מתחזקת יותר ויותר. שתי המדינות זקוקות לעלייה חדה במחיר הנפט, שתיהן נאבקות שנים רבות בהגמוניה המערבית, שתיהן תפסו את אותו צד במלחמת האזרחים בסוריה ושתיהן סובלות מסנקציות מערביות. אחת הדרכים שלהן לעקוף את הסנקציות היא סחר הדדי, ואיראן אכן מוכרת לרוסיה נפט תמורת סחורות. נוסף לכך, בנובמבר חתמו שתי המדינות על עסקה שבמסגרתה תבנה רוסיה לאיראן שמונה כורים גרעיניים חדשים – עסקה שקיבלה את אישור הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לא יכול להרשות לעצמו להותיר את היוזמה בידי וושינגטון. כל חודש שחולף הוא חודש שבו רוסיה הופכת לענייה יותר וארה"ב לעשירה יותר. באופן דומה לאסטרטגיית מלחמת הכוכבים של הנשיא רייגן, שהביאה לקריסתה של ברית המועצות החל באמצע שנות ה־80, גם רוסיה עלולה לקרוס כלכלית אם יימשך השילוב של מחיר חבית נמוך וסנקציות חמורות.

כיוון שהיכולת הרוסית להשפיע ישירות על מחיר הנפט נמוכה, הם ייאלצו להתמקד במאבק בסנקציות, ויש להם מספר מנופי לחץ לשם כך: המנוף הראשון הוא כמובן הגז הטבעי. כ־30% מהגז שצורך האיחוד האירופי מקורו ברוסיה, וכ־80% ממנו עובר באוקראינה. אם הרוסים ישבשו את האספקה, בעיקר כעת, כשהחורף האירופי בעיצומו, התוצאה תהיה זינוק מיידי במחירי הגז, פגיעות בנפש במדינות העניות יותר, שיבושים קשים באספקת החשמל ועוד.

לאירופה אין כרגע תחליף לגז הטבעי הרוסי. רק ב־2016 תתחיל ארה"ב לייצא גז נוזלי, אבל יחלפו מספר שנים עד שהאמריקאים יוכלו להחליף את רוסיה בתחום הזה, אם בכלל. מעבר לכך, מחירו של הגז האמריקאי צפוי להיות גבוה יותר ממחיר הגז הרוסי.

מנוף שני הוא הגברת הלחץ הפוליטי והצבאי על מדינות החיץ בין רוסיה למערב – אוקראינה, מולדובה וגיאורגיה למשל. לחץ כזה עשוי לדחוף את האירופים לחפש עסקה שתכלול הקלה בסנקציות על רוסיה. ומנוף לחץ שלישי בידי הרוסים: איום בהגברת הסיוע לתוכנית הגרעין האיראנית.

הדגמה מעניינת לכיוון שבו עשויה מוסקבה לבחור התקבלה בתחילת דצמבר, כאשר הנשיא פוטין ביקר בארמון הנשיאותי המפלצתי החדש של עמיתו הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן. השניים מצויים במחלוקת מרה בסוגיה הסורית וביריבות היסטורית בשורה של עניינים אחרים, ובכל זאת יצאו מהפגישה שלוש הכרזות מעניינות: ראשית, פוטין הכריז כי הוא סוגר את פרויקט הגז הטבעי "הזרם הדרומי". הפרויקט היה אמור להזרים 63 מיליארד מ"ק בשנה – מרוסיה לאירופה דרך הים השחור ומדינות הבלקן – ופוטין הבטיח לחפש חלופה שתכלול גם את טורקיה. שנית, שני המנהיגים הכריזו כי ישלשו את הסחר בין המדינות עד 2020. ושלישית: טורקיה – שכזכור, היא עדיין חברה בנאט"ו – ביקשה להצטרף לארגון שיתוף הפעולה של שנחאי, שבמרכזו רוסיה וסין. מבחינת הטורקים, הידוק היחסים האסטרטגי עם רוסיה הוא תחליף לניסיונות ההצטרפות לאיחוד האירופי. עבור הרוסים זהו אמצעי לחץ על אירופה.

הגיעו להבנות למרות המחלוקת בסוגיה הסורית. פוטין וארדואן בטורקיה | צילום: The Presidential Press Information Office

שלושה נתיבים עיקריים עשויים לשמש ליבוא גז טבעי לאירופה בדרך היבשה: מרכז אסיה, המפרץ הפרסי ורוסיה. בכל אחד מהשלושה חייב הגז לעבור דרך רוסיה או טורקיה. ברית רוסית־טורקית יכולה לנתק את אירופה מחלק נכבד ממקורות הגז שלה, כאשר רק נורווגיה – שאחראית ל־30% מהגז האירופי – נותרת מבין הספקיות הגדולות. מבחינת האירופים מדובר בסיוט של ממש, והוא עלול להתגשם כבר החודש, בדיוק בזמן שהטמפרטורות צונחות.

הכתבה מופיעה בגיליון ינואר של פורבס ישראל

– לרכישת הגיליון חייגו 077-5273355

– לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

– לאתר סיקור ממוקד