עזה-ברלין: כיצד נראית הפגנה פרו פלסטינית בעיניו של תייר ישראלי?

1.
קו 2 של U, הרכבת התחתית של ברלין, עצר בתחנה שמתחת לכיכר פוסטדאם. כיאה לאחת התחנות המרכזיות בעיר, נוסעים רבים ירדו ואחרים נכנסו לקרונות. כולם ציפו שהדלתות ייסגרו, והרכבת, כמקובל, תמשיך בנסיעה, אבל השניות והדקות חלפו והיא עמדה במקום. על אף שהדלתות נותרו פתוחות, החום היה כבד והאוויר דחוס. למערכת התחבורה הציבורית בברלין יש שלל יתרונות, וחיסרון אחד גדול בימות הקיץ – אין מזגן.

ברמקול אמרו משהו לא ברור בגרמנית, וכמה אנשים יצאו מהקרון. ניגבנו את המצח ויצאנו בעקבותיהם. המלון נמצא במרחק של כ־20 דקות הליכה. אמנם שבנו זה עתה מטיול ארוך ומפרך למדי מחוץ לעיר, אבל צעידה באוויר הערב הצונן של ברלין עדיפה לאין ערוך על המתנה בקרון המחניק.

כשעלינו למפלס הכביש גילינו את מה שכנראה היתה הסיבה לעיכוב. כיכר פוסטדאם, בימים כתיקונם מפגן מרהיב של המילה האחרונה בארכיטקטורה, מקבץ מהמם של קוביות ענק שעשויות מזכוכית ומתכת ומשמשות כמרכזי קניות ובנייני משרדים, נזרקה בבת אחת אל המזרח התיכון הישן. סביבנו התנופפו דגלי פלסטין, מישהי נשאה במערכת ההגברה נאום חוצב להבות בערבית, ועל מסך גדול שהוצב במרכז הכיכר הוקרנו תמונות מחרידות מההרס בעזה.

בפעם הראשונה בחיי ובחייהם של ילדיי, לחשתי לתוך אוזנם שלא ידברו עברית. לא שמישהו התעניין בנו או הראה סימני אלימות, וממילא הנוכחות של עשרות ניידות של משטרת ברלין שידרה שהכל בשליטה, אבל זה לא בדיוק היה המקום להפגין ישראליות מתפרצת. פנינו בהליכה מהירה ותוך שתיקה רועמת ללייפציגר שטראסה – הרחוב הראשי שבהמשכו שוכן המלון שלנו – ובדיוק כשחשבתי שהשארנו את אי הנעימות הקלה מאחורינו, התברר גודל הטעות: הגרעין העיקרי של התהלוכה הגיע מולנו, זורם לעבר הכיכר המרכזית. נצמדנו לצידי המדרכה והלכנו בטור חרישי, כשמולנו חולפים בסך נשים עטופות בצעיפי שחור־אדום־לבן־ירוק וצעירים חמורי סבר עם חולצות "free Palestine". האמת היא שגם אני מוכן לחתום על המסר הזה, אבל אני לא סגור על זה שכשהם ואני אומרים פלסטין" אנחנו " מתכוונים לאותו דבר.

הפגנה פרו פלסטינית בברלין. "לראשונה בחיי לחשתי לילדיי שלא ידברו עברית" | צילום: רויטרס

רגע לפני שמצאנו את עצמנו בליבה הגועש של ההפגנה, חתכתי ימינה לרחוב הקטן הראשון שנקלע בדרכי. משם יצאנו למסע ארוך שהוביל אותנו אל המלון במסלול מפותל שעקף את לב העיר. בצ'ק פוינט צ'רלי תיירים יפנים צילמו כרגיל וברלין חזרה להיות עיר נהנתנית עם היסטוריה טעונה והווה שבו הצרות של המזרח התיכון הן שמועה רחוקה. ברחוב הסמוך חלפנו על פני תערוכה שמתעדת את זוועות הנאצים. הקטנה – הו, הסמליות – שאלה אם כבר מותר לחזור לדבר עברית. אמרתי לה שאני מקווה שזו היתה הפעם האחרונה שאצטרך לבקש ממנה בקשה כזו, אבל לצערי אני לא יכול להבטיח.

2.
בימים שבהם הרגשות מתוחים עד הקצה, הרציונליות היא משאב נדיר. לכן הסתקרנתי וקראתי את המאמר שפרסם בהארץ אייל וינטר, שהוא פרופ' לכלכלה במרכז לחקר הרציונליות ומחבר הספר "רגשות רציונליים". וינטר מעלה את השאלה איך מכריעים מי מוסרי יותר – מי שמשגר רקטות ללא אבחנה לעבר אוכלוסייה אזרחית, אבל בפועל הורג רק מעטים (החמאס), או מי שבאופן מוצהר מנסה להימנע מפגיעה באזרחים – אבל הלכה למעשה הורג רבים מהם, כולל מאות ילדים (ישראל). או בתמצית, מה קובע את הרמה המוסרית – מבחן הכוונה או מבחן התוצאה?

וינטר מציג ניסוי שערך עמית שלו מאוניברסיטת מינסוטה, שממנו עולה כי על אף שלכאורה הכוונה אמורה להגדיר את הרמה המוסרית, אנשים נוטים לשפוט את מידת המוסריות דווקא על פי התוצאה. זו הסיבה, לדעתו, שרוב העולם שופט את ישראל לחומרה במלחמה בעזה: ברגע שמספר הקורבנות האזרחיים נוטה לחובתה באורח כה חד, הכוונות כבר לא משנות.

זה טיעון לא מבוטל, אבל נדמה לי שהפרופ' הנכבד לכלכלה מחמיץ נקודה מהותית ביחסו של העולם לסכסוך, נקודה שבישראל מעדיפים להתעלם ממנה: אני מתכוון לעובדה שרבים בעולם רואים בישראל אחראית לסיטואציה הבסיסית שיוצרת את ההתלקחויות החוזרות ונשנות בינה לבין שלטון החמאס. בניגוד לדעה הרווחת בישראל, בעולם סבורים שהכיבוש בעזה לא הסתיים – הוא רק שינה את דמותו והפך לכיבוש מבחוץ, שמתבטא במצור ושליטה כלכלית. בעולם גם מסרבים לקבל את ההפרדה המלאכותית שישראל עושה בין עזה לגדה; על פי ההיגיון הזה, כל עוד יימשך הכיבוש ומפעל ההתנחלויות בגדה, אין סיכוי להסדר ארוך־טווח גם בגבול עזה.

מותר כמובן לחלוק על שרשרת ההנחות הזו, ורוב הישראלים אכן לא מקבלים אותה. אבל
לטעמי היא מהווה את ההסבר העיקרי לכך שדעת הקהל העולמית נוטה להטיל על ישראל את מרב האחריות – כולל האחריות המוסרית – לתמונות הקשות מעזה. רבים בעולם, בשונה מרוב הציבור הישראלי, כלל לא משוכנעים שישראל יצאה למלחמת אין ברירה, ומרגע שזה המצב – תוצאותיה ההרסניות של המלחמה, גם אם באופן נקודתי לא נגרמו
בכוונת מכוון, מונחות לפתחה המוסרי של ישראל. העובדה שפרופ' וינטר מתעלם מנקודת המוצא הזו – או לפחות לא מזכיר אותה במאמרו – מוכיחה שגם אצל המומחים הגדולים ביותר לרציונליות, הרגש הלאומי משחק תפקיד מרכזי.