על העיוורון: מדוע הממשלה מופתעת כל פעם מחדש?

התלקחויות ציבוריות ותקשורתיות כאלה לא נוצרות יש מאין: התסיסה מתרחשת שנים בווליום נמוך, הציבור הוא כמו חבית של חומר דליק שרק ממתינה לגפרור שיצית את התבערה. העיוורון של ההנהגה טמון בכך שהיא כלל לא מודעת לקיומן של התסיסה והמצוקה.
  
ב־2011 נתניהו, שטייניץ ושות' נדהמו לגלות שהעם נחנק תחת הנסיקה של מחירי הדיור בפרט ויוקר המחייה בכלל; מהבועה בקיסריה קשה להבחין בכך. בשבועות האחרונים הופתעה הממשלה לגלות שזיהום אוויר ומפגעים סביבתיים הם לא פריבילגיה של מחבקי עצים אלא החיים עצמם, וחטפה הלם ואלם מול עוצמת העלבון והזעם של בני העדה האתיופית.
  
העיוורון והניתוק לא שמורים רק לזירה הפנימית, ולא רק לממשלה הנוכחית: הביטוי "הפריעו לנו באמצע הקפוצ'ינו", תיאר בזמנו את התחושה בישראל נוכח התפרצותה של האינתיפאדה השנייה. ובכן, הממשלה שלנו סובלת מהפרעה סדרתית: בכל פעם סקטור אחר מרים ראש ומפר את שלוות שתיית הקפה.

הסיבה המיידית להתלקחות הסערה היא בדרך כלל אירוע נקודתי, שלעתים הוא מקרי לגמרי: אלמלא המכות שהחטיפו השוטרים לחייל דמאס פיקדה תועדו במצלמה, המחאה של העדה האתיופית היתה נדחית למועד אחר ופורצת בהקשר אחר. אבל היא לא היתה נעלמת.

במפרץ חיפה ההקשר כמעט אירוני: מה שהצית את הסערה הציבורית היה מסמך שהוגש על ידי משרד הבריאות לוועדה המחוזית, בו נקבע שיש קשר בין זיהום האוויר בחיפה לתחלואת הסרטן הגבוהה בקרב ילדים. העובדה שבחיפה יש ריכוז צפוף של מפעלים, שהמפעלים מייצרים זיהום אוויר כבד ושרבים מהחומרים הנפלטים הם מחוללי מחלות – ובכן, כל זה ידוע כבר עשרות שנים. לפני יותר מעשור קבע מחקר של המשרד להגנת הסביבה ושל "אדם, טבע ודין" שבגוש דן מתים מדי שנה כ־600 איש מהשלכות של זיהום האוויר (מתחבורה), ואילו ארגון הבריאות העולמי קבע לא מכבר שבישראל מתים מדי שנה כ־2,500 בני אדם מזיהום אוויר.

העיוורון של ההנהגה טמון בכך שהיא כלל לא מודעת לקיומן של התסיסה והמצוקה. הפגנת יוצאי אתיופיה בתל אביב | צילום: ויקיפדיה

אז מה חדש? לא הרבה. אולי העובדה שהמסמך של משדר הבריאות עסק בילדים – וילדים, כידוע, הם עניין רגיש. אולי היה זה הקישור הנחרץ שעשה פרופ' איתמר גרוטו בין זיהום האוויר לתחלואה. למרבה האבסורד, דווקא הקביעה האחרונה בעייתית מבחינה מדעית (כיוון שלסרטן נחוץ זמן דגירה), ומשרד הבריאות אכן הסתייג ממנה בהמשך – אבל הסוסים כבר ברחו מהאורווה. כלומר יש לנו כאן עניין עם תבערה מוצדקת לחלוטין, שהוצתה מהסיבה הלא נכונה.

מול המחאה העממית, שולפים בכל פעם במשרדי הממשלה טבלאות אקסל עם נתונים שאמורים לשכנע את הציבור שהוא מדמיין: מצבם של האתיופים בישראל טוב בהרבה ממצבם של אחיהם באפריקה (כן, אבל זה ממש לא מעניין את ילידי הארץ שמשווים את עצמם לציבור הישראלי ולא לאזרחי אתיופיה); הורדנו ב־70% את פליטות המפעלים במפרץ חיפה בשנים האחרונות (כן, אבל כשמתקרבים לכביש ההסתדרות, שמחבר בין חיפה לקריות, אי אפשר להחמיץ את הריח); המשק הישראלי יציב וצומח יחסית למשברים שעברו על כלכלות המערב (כן, אבל הצמיחה נתקעה במאיון העליון והפערים כאן הם הגדולים בעולם המפותח).

אחרי שנודעו תוצאות הבחירות האחרונות, טענו במסדרונות הממשלה שהתקשורת חיה בבועה. לתקשורת יש את החסרונות שלה, אבל מי שבאמת מנותק מהשטח היא הממשלה. היטיב להמחיש זאת שר התחבורה, ישראל כץ, שהיה משוכנע שהתלונות על איכות השירות באוטובוסים ועל המצור שמוטל על המדינה בשבת הן נחלת קומץ שמאלנים.

ומה שיותר חשוב: ברגעים אלה ממש מתרקמות המחאות הבאות, ההתלקחויות הבאות, שבירושלים כלל לא מודעים להן, או אולי מודעים – אבל סבורים ששום דבר לא בוער, ושניתן לגרור את הטיפול בהן לנצח.

כמה דוגמאות: מצוקת הבדואים בנגב, שרובם עדיין חיים בכפרים לא מוכרים, וגם בחלק מאלה שכבר הוכרו עדיין אין מדרכות וחיבור למים ולחשמל; הזכאים לדיור ציבורי, שממתינים בתור שנים, היו מבעירים את המדינה כבר מזמן אלמלא היו עסוקים במאבק הישרדות מיום ליום; וכמובן המצוקה המחריפה בעזה, שלא משוקמת ולא נעליים, שמבטיחה את הסיבוב הבא במערכה האלימה בין ישראל לחמאס. ובמילים אחרות: בירושלים מסתגרים בתוך בועה, וכולנו משלמים ועוד נשלם את המחיר.