כינוס ראשי המדינות השנתי של האו"ם, שנערך מדי שנה בספטמבר בניו יורק, מורכב משורה של נאומים וקוקטיילים, אך מאחורי הקלעים מתרחשות דרמות לא מעטות. אחת מהן, שהתחוללה במפגש האחרון, היא התגבשותו של ציר מדיני חדש שעשוי להעסיק מספר לא מבוטל של מנהיגים ואנשי ביטחון ומודיעין במערב בשנים הקרובות.
חברות חדשה נרקמה באותם ימים בין שלוש דמויות מרכזיות בעולם המוסלמי – ראש ממשלת מלזיה מהטיר מוחמד בן ה־94 (שחזר לתפקיד לפני שנה אחרי 15 שנות היעדרות), ראש ממשלת פקיסטן אימראן ח'אן ונשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן.
הכתבה מופיעה בגיליון דצמבר 2019 של פורבס ישראל – לרכישת הגיליון
מהטיר מוחמד, המוכר בישראל בשל עמדותיו האנטישמיות הגלויות, עומד לארח החודש פסגה בהשתתפות חבריו, וכן בהשתתפות מנהיגי אינדונזיה וקטאר, שתעסוק בסיבות שבגינן נותר העולם המוסלמי בעמדת פיגור ביחס לעולם בנושאים שונים.
הפסגה הזאת אולי לא תביא לפתרונות בטווח המיידי, אבל היא מייצרת פלטפורמה רחבה לציר חדש של מנהיגים – אנטי־מערביים, חלקם לפחות אנטישמיים, כאמור, שמייצגים מעל 600 מיליון בני אדם ו־3% מהכלכלה העולמית.
שיתוף פעולה הדוק במיוחד מתקיים בין פקיסטן וטורקיה. הפקיסטנים משוועים להשקעות ואילו הטורקים מעוניינים בידע הגרעיני הפקיסטני כדי להתקדם לעבר יכולת גרעינית משלהם. כבר היום יש לטורקים מדענים, כור גרעיני בבנייה ומרבצי אורניום, ובעזרת הידע הפקיסטני הם מקווים להגיע ליעד.
ארדואן אמר בנאום בספטמבר האחרון שמארצו מונעים לפתח נשק גרעיני ואילו לישראל יש ארסנל גרעיני שבאמצעותו היא מאיימת על אחרים. בכך ארדואן התכוון לומר כי יש לו את הלגיטימציה להשיג יכולת כזאת.
קיצוני עוד יותר
הציר המתהווה נבנה בעידן שבו נחלש באופן דרמטי העולם הערבי – מעצמות צבאיות מהעבר כמו עיראק, לוב וסוריה הפכו למדינות כושלות ללא שלטון מרכזי מסודר. מצרים, הגם שהיא מתחמשת באופן מסיבי, מתמודדת עם טרור במספר רב של מוקדים ובעצמה תלויה כלכלית בסעודיה ובמדינות אחרות כדי להתקיים. לצד זה, האיראנים, שעד לאחרונה נראו כמרוויחים הגדולים מהאביב הערבי, מוצאים עצמם תחת סנקציות כלכליות קשות ביותר שמפוררות את האחדות הלאומית וגורמות למרידות נגד המעורבות האיראנית בעיראק ובלבנון.
מול אלה מופיעות מדינות מוסלמיות לא־ערביות, להוציא את קטאר הזעירה, אשר מוחרמת בעולם הערבי כיום, ומראות יציבות שלטונית נמשכת, לצד יכולות צבאיות ואחרות.
דוגמה נוספת להתחזקות הברית הטורקית־פקיסטנית, ברית שכבר הביאה לתמיכה פומבית של הטורקים במהלכי פקיסטן בקשמיר ולתמיכה פקיסטנית במהלכי טורקיה בצפון סוריה, הם התמרונים המשותפים בים התיכון.
פקיסטן השתתפה בנובמבר האחרון לפחות בשני תרגילים ימיים עם טורקיה, כשהנקודה המדאיגה היא שבשני התמרונים הרשו לעצמן המדינות לפלוש אל המים הטריטוריאליים היווניים.
זהו מסר ברור מצד הטורקים, שזועמים על הברית המתהדקת בין יוון־ישראל־קפריסין־מצרים סביב תגליות הגז, שנתפסת כאיום על הטורקים.
מעבר לאיום הצבאי, הברית הזו פוגעת בחלום הארדואני להשגת הגמוניה במזרח הים התיכון במסגרת השבת ימיה של האימפריה העות'מאנית כקדם.
ארדואן לא פרנואיד לחינם – ברית הגז הזו מורכבת ממדינות שרואות בארדואן איום צבאי מתמשך. יוון וקפריסין הן יריבות היסטוריות של טורקיה החשות מאוימות גם היום, מצרים וישראל רואות בארדואן כמי שמתסיס ותומך בגופים בעייתיים, מהאחים המוסלמים במצרים, דרך החמאס בעזה ועד הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית על זרועותיו.
הטורקים גם מקדמים פעילות בעיר העתיקה בירושלים. בשנים האחרונות עוברת טורקיה רדיקליזציה נוספת לזו שעברה מאז תחילת עידן ארדואן, בשל החבירה למפלגת התנועה הלאומית בעלת האידיאולוגיה הניאו־פאשיסטית. מפלגה זו מייצגת פן לאומני־טורקי מובהק המכוון להחזרתה של טורקיה לימיה הגדולים כאימפריה במזרח התיכון, והיא מצרפת רכיב חילוני יחסית לרכיב הדתי שמביא איתו ארדואן.
בתפיסה הזאת רואה עצמה טורקיה כמי שיש לה אמירה לגבי המציאות הגיאו־פוליטית במרחב עצום שנפרש מלב הים התיכון במערב ועד לגבולותיה של איראן במזרח. אמנם תפיסה מעין זו אפיינה את ארדואן גם בעבר, אך היא נותרה מוגבלת לתחום הדיפלומטי בלבד, כשהצבא (החשוד דרך קבע בקונספירציות שונות להדחת ארדואן) נשלח להילחם אך ורק בטרור הכורדי שעל הגבול.
ייתכן שכעת, לאחר כניסתו לתמונה של הרכיב הלאומני־חילוני, ולאחר הטיהורים בצמרת הקצונה ובדרגי הביניים שביצע ארדואן לאחר ניסיון ההדחה הכושל ב־2016, הוא בוטח יותר בצבא הטורקי וחש כי ניתן להפעיל אותו בהרפתקאות עתידיות.
אך ארדואן לא מסתפק רק בדריסת רגל ימית, הוא מחפש גושפנקה משפטית בינלאומית לזכויות שהוא סבור שיש לו בים התיכון.
החברים מטריפולי
אחת הזירות שבהן מעורבת טורקיה באופן עמוק היא לוב, וטוריקה היא לא היחידה. מאז הודח מנהיגה העריץ, הקולונל מועמר קדאפי בסיוע של קואליציה בינלאומית, שרויה המדינה הצפון אפריקנית במצב מתמשך של מלחמת הכל בכל. שבטים רבים מתחזקים מיליציות מקומיות, בעוד שמלחמה מתנהלת בין קואליציות של שבטים על השליטה על לוב כולה. בסוף 2015 נעשה ניסיון מגובה במועצת הביטחון של האו"ם לייצר ממשלה מוסכמת ללוב, אולם הרמטכ"ל הלובי, ומי שלמעשה שיקם את הצבא לאחר עידן קדאפי, ח'ליפה חפתר, מתנגד לממשלה כזו ופועל לאחד את לוב כולה תחת הנהגתו.
חפתר, בן 76, היה בצעירותו חלק מחבורת הקצינים שהשתלטה על לוב תחת הנהגתו של קדאפי ב־1969. הוא עמד בראש כוח המשלוח הלובי במלחמת יום הכיפורים ונשלח על ידי קדאפי להילחם בצ'אד, שם נפל בשבי ב־1987 בעוד שקדאפי מתנער ממנו לחלוטין. חפתר הפך לבן ברית לארה"ב ואף זכה לאזרחות אמריקאית.
לאחר הדחת קדאפי חזר ללוב ונטל ב־2014 את מושכות הלחימה בעת ההתבססות הג'יהדיסטית שניצלה באותם ימים את הכאוס הגדול שהתחולל במדינה. חפתר אכן הצליח לאחר לחימה סיזיפית להשתלט על רוב רובה של לוב ואף הוכיח יכולות מדיניות כשגייס תמיכה בינלאומית למהלכיו.
כאמור, בשלב מסוים קידם האו"ם הקמה של ממשלת הסכמה לאומית בטריפולי, אשר מוכרת כממשלה הרשמית של לוב. אולם, בפועל, האיש החזק במדינה הוא חפתר שמנהיג את ממשלתו מהעיר טוברוק במזרח המדינה. כך הפכה לוב, שבה עדיין פעילות גם שורה של מיליציות קטנות, לזירת מאבק בינלאומית.
בחפתר תומכת איחוד האמירויות, שמספקת לו כטב"מים מתקדמים, וגם מצרים, סעודיה ונראה שגם ארה"ב. בחודשים האחרונים מעורבים גם שכירי חרב רוסיים שהצטרפו למערכה על טריפולי לצד כוחותיו של חפתר.
מהעבר השני תומכות בממשלת טריפולי טורקיה וקטאר. בעבר תמכה גם סודן בממשלת טריפולי, אולם לאחר הדחתו של נשיא סודן עומאר אל בשיר היא עברה צד.הקטארים מסייעים בעיקר בצד הפיננסי ואילו הטורקים מספקים כטב"מים ומערכות נשק אחרות כדי להדוף את המתקפה על טריפולי.
לוב מנקזת אליה שורה של אינטרסים בינלאומיים, ולכן לשאלה מי ישלוט בה יש משמעות אדירה עבור שורה של מדינות.
כמדינה עשירה בנפט, לוב יכולה להשתקם במהירות ביום שתפעל בה ממשלה יציבה שנהנית מלגיטימציה ציבורית. היא תזדקק להוציא עשרות מיליארדי דולרים על תשתיות ועל שיקום מערכות השלטון, ולכן, מי שיהיה מקורב לשלטון יהנה מחוזי עתק. עצם חזרתה המלאה של לוב לייצור נפט בכמויות שייצרה בעבר, תסייע בהורדת מחיר החבית ובכך תשפיע על הכלכלה העולמית.
מצרים סובלת שנים מהמצב הכאוטי בלוב. חוליות טרור רבות חצו את הגבול לתוך מצרים וקיימו קשרים עם טרוריסטים מצריים. לוב אף שימשה מקלט לטרוריסטים אלה. גם ישראל סבלה מהבעיה הזאת, ונשק מתקדם יחסית, כמו קטיושות וטילי קורנט, זלג מהמחסנים הלוביים עד לארסנל החמאסי.
אירופה סובלת קשות מאובדן המשילות בלוב. מיליוני מהגרים מאפריקה זרמו במהלך העשור האחרון דרך השער הלובי והים התיכון לעבר האיחוד האירופי. באיחוד קיוו שהממשלה בטריפולי תצליח להביא לרגיעה ביטחונית ולהחזיר את המשילות, אולם עד כה היא מתקשה לספק את הסחורה. מי שעדיין תומכת בממשלת טריפולי היא איטליה – הנפגעת העיקרית מזרם הפליטים המתמשך, אם כי נראה שגם האיטלקים יעבירו את תמיכתם לחפתר עם הלה ישלוט בלוב ביד ברזל.
קרבות ים
עם היחלשותה של טריפולי, ביצעה טורקיה מחטף שעורר את זעמן של מצרים, יוון וקפריסין. הטורקים, שצופים בשנים האחרונות בעיניים כלות בתגליות הגז הגדולות במזרח הים התיכון פרסמו ביחד עם הממשלה בטריפולי הסכם חלוקה של שטחים נרחבים בים התיכון, תוך התייחסות לצפון קפריסין הטורקית (שאינה מוכרת כבעלת זכויות), וניסיון לשלול זכויות מכרתים.
היוונים טענו מיד שטורקיה סחטה את הלובים להסכים מאחר שממשלת טריפולי תלויה במידה רבה בטורקיה ובסיוע הצבאי שהיא מעניקה. היוונים אף גירשו את השגריר הלובי שמייצג את ממשלת טריפולי מארצם וכעת גם האיחוד האירופי מאיים בסנקציות על הטורקים. טורקיה מצדה פנתה עם ההסכם הזה לאו"ם כדי לקבל מעמד חוקי בינלאומי.
שיא הפרובוקציות הטורקיות הגיע כשאוניית קרב טורקית גרשה אוניית מחקר ישראלית ששייטה באישור וברשות במימיה הכלכליים של קפריסין. המהלך המאיים הזה, ועוד מחוץ לשטח הטורקי, נענה בטיסה של מטוסי חיל האוויר מעל ספינה טורקית שאמורה לחפש גז לא הרחק ממימיה של קפריסין.
בזמן שהטורקים זממו להשתלט על הים התיכון, התאמנו היחידות המיוחדות של ישראל וחיל האוויר בתרגיל משותף עם הצבא הקפריסאי. התרגיל שהוגדר כמוצלח הדגיש את הבריתות הצבאיות החדשות של ישראל באזור, וריבוי האינטרסים המשותפים שיש לישראל עם יוון וקפריסין כולל גולת הכותרת, כמובן, חיבור שדה הגז לוויתן לשוק האירופי.
כעת, לפי הדרישה הטורקית, עובר המתווה של צינורות הגז בשטח "בשליטה טורקית", אתגר ביטחוני רציני, לאור ההצהרות הטורקיות על נכונות להילחם על מה שהם מחשיבים כזכויות שלהם בים התיכון. ארדואן באיומיו גם מרחיק חברות בינלאומיות מלפעול באזור קפריסין.
ההליכה של ארדואן על הסף בזירה הים תיכונית משתלבת עם הפעולות שביצע בהקשר לכורדיסטן הסורית, שבה הפעיל עוצמה צבאית, פלש קרקעית, ואף הפריח איומים כאילו לא יהסס להתעמת עם כוחות רוסיים ואיראניים בשטח. איומים אלה אף השיגו עבורו הסכמה רוסית ואמריקנית להיפרס בצפון סוריה ברצועת ביטחון, כשבדעתו של ארדואן ליישב מחדש בשטחים אלה, שעד לפלישה גרו בהם כורדים, פליטים סונים־ערבים נאמנים לו.
אחרי שטעם דם בסוריה והחל להגביר את סכום ההימור בזירה הים תיכונית, ארדואן מתחיל לשנות את כיוון האוניה הטורקית אל עבר מחוזות חדשים.
יותר סין, פחות ארה"ב
ברית טורקיה־פקיסטן־מלזיה־אינדונזיה יוצרת עבור הטורקים שורה של הזדמנויות חדשות, הן בתחום הכלכלי־מסחרי, הן בתחום הצבאי, וכפי שנזכר לעיל, גם בתחום הגרעיני.
אולם, ככל שמרחיקים מזרחה, שחקן חדש נכנס אל התמונה – סין. היחסים של טורקיה עם מדינות כמו פקיסטן משרתים עבור הסינים אינטרסים רבים וחשובים, בראשם פרויקט הדגל של עידן שי ג'ינפינג – דרך המשי החדשה. מדובר בשני נתיבי סחר מרכזיים, אחד יבשתי ואחד ימי, שאמורים להעניק לסין את ההגמוניה על תעבורת המסחר העולמי מהמזרח לשווקים המערביים.
בהקשר הזה תלויים הסינים בשורה של בעלות ברית, כשהמודל לשותף היא מדינה בעלת שטח גדול, מיקום אסטרטגי, גישה לים, שלטון מרכזי חזק ורצוי גם זיקה מדינית אנטי־מערבית. שלושת המרכיבים הראשונים פותרים הרבה בעיות לוגיסטיות ביצירת נתיבי המסחר, שני המרכיבים האחרונים גם מבטיחים לסינים שלא יוחזקו במקום רגיש בידי מדינה שנתונה ללחצים מצד היריב העיקרי של הפרויקט והשלכותיו – ארה"ב.
טורקיה, אם כן, משתלבת בצורה מושלמת בפרויקט הזה. עבור הטורקים, הסינים והרוסים יכולים להיכנס למשבצת האמריקאית של בעלת הברית החשובה. מאז 2016 עת נעשה ניסיון להדיח את ארדואן, היחסים בין טורקיה וארה"ב הגיעו לנקודת שפל חדשה. מי שעמד מאחורי ניסיון ההפיכה, לפי הטורקים, פתחוללה גולן, חי בארה"ב ונהנה מחסינות מפני הסגרה. הטורקים רואים בכך מעורבות אמריקאית בניסיונות להדיחו.
גם סירובו של ממשל אובמה למכור מערכות נ"מ מתקדמות לארדואן לא הועילו לחימום היחסים, ובצר לו רכש מערכות כאלה מהרוסים. העסקה הזאת הובילו להשעיית הטורקים מפרויקט האף־35, המטוס המבצעי המתקדם ביותר בעולם ולכך יהיו השלכות בהמשך.
כיום כל הצבא הטורקי מבוסס על מערכות אמריקאיות, אך בעתיד נראה יותר ויותר עסקאות נשק עם רוסיה וסין, מה שייצור עננה כבדה מעל החברות הטורקית בנאט"ו.
טורקיה מבינה כי הכתף הקרה מהאמריקאים והגב המופנה מהאיחוד האירופי, שמסרב לצרף אותה, הם מציאות שלא תשתנה. אפילו בריטניה, התומכת הגדולה ביותר בצירופה של טורקיה לאיחוד, עומדת לצאת ממנו בחודשים הקרובים אם לא תהיה הפתעה דרמטית, ובכך יינעץ המסמר האחרון במאמציה של אנקרה להיות חלק מאירופה.
כדי לבצע את השינוי האסטרטגי הדרמטי הזה ולעבור מהישענות על המערב שאפיינה את טורקיה בעידן הכמאליסטי, לעבר זיקה רוסית־סינית בעידן האסלאמיסטי־לאומני, היא פועלת בכמה מישורים.
המישור הכלכלי כולל את החיבור לדרך המשי, המאמצים להשיג גז בים התיכון והסחיטה שמפעילה טורקיה נגד אירופה (קרי כסף תמורת עצירת ההגירה). המישור הצבאי כולל את גיוון הרכש הצבאי והחלפת הברית הקיימת שבה הם חברים, בבריתות עם מדינות יריבות לנאט"ו, כאשר נשק גרעיני יכפר על הנחיתות האסטרטגית. במישור המדיני־ביטחוני פועלת טורקיה לביצור מעמדה האזורי ומיום ליום היא מציגה איום גם על ישראל – איום שעשוי להאפיל בשלב מסוים על האיום האיראני.
לצד היכולות שאותן פועל להשיג ארדואן, ישנו גם שינוי בדפוסי הפעולה שלו. בשנה האחרונה ניכר שארדואן לא מהסס לפעול בצורה אלימה יותר ולכך גם ישראל תצטרך לתת את הדעת, לפחות כל עוד מתקיים המשטר הנוכחי.
הכתבה מופיעה בגיליון דצמבר 2019 של פורבס ישראל – לרכישת הגיליון
צילום תמונה ראשית: Shutterstock
