משפטו של נוחי דנקנר מעורר תדהמה, בעיקר בקרב מי שאינם מצויים בדרכים הנפתלות שבהן פועל שוק ההון הישראלי, ובעצם גם במקומות אחרים. בלב המשפט עומדת פרשת "הנפקת החברים" של אי.די.בי, ערב קריסתה. דנקנר והברוקר איתי שטרום מואשמים כי פעלו להשפיע בדרכי תרמית על שער המניה של אי.די.בי, במטרה ליצור בקרב המשקיעים אשליה שיש לה ביקוש ושערכה גבוה מהשער שבו היתה נסחרת, אלמלא הוזרמו ביקושים מלאכותיים.
קו ההגנה העיקרי של דנקנר פשוט: הוא מכחיש שפעל כדי להשפיע על שער המניה ועל היקפי המסחר. אמנם הוא פנה לחברים ומכרים רבים והציע להם להשתתף בהנפקה, אולם לדבריו הם השתתפו בה ללא קשר לשער המניה, שכלל לא עניין אותם. הם היו חבריו ובטחו בו, וביקשו לעזור לאי.די.בי מבלי להביא בחשבון את שערי המניות שלה. בית המשפט אמור להחליט אם לצד החברים שגייס דנקנר להשתתף בהנפקה, לא רכשו אחרים את מניות אי.די.בי לאחר שסברו שהפעילות המוגברת בהן נגרמה בנסיבות כלכליות גרידא, ואם לא עשו הנאשמים בפרשה פעולות שעשויות להשפיע בדרכי תרמית על ציבור משקיעים רחב, חברים ושאינם חברים.
עושים טובה
על אף שהמונח "הנפקת חברים" הפך לשם קוד לפרשה כולה, אפילו עוד לפני המשפט, לא מדובר באירוע יוצא דופן בשוק ההון. כל מי שעוקב לאורך שנים אחר גיוסי הון פרטיים וציבוריים יודע כי לא מדובר בדיוק בהנפקות ל"חברים". רבים מהאנשים המוזכרים כשותפים להנפקה בקושי מכירים את דנקנר, או פגשו בו לכל היותר באירועים חטופים. דנקנר עצמו לא יופתע לשמוע שכמה מהם, המוכרים לי אישית, אומרים עליו דברים ששום אדם לא אומר על חבר או על ידיד. מדובר בסוחרי סוסים. מאכערים, אם ניזהר משימוש בביטויים חמורים יותר. אנשים שחייבים לדנקנר טובה, או היו רוצים שהוא יהיה חייב להם טובה.
דנקנר היה באותה עת בנקודה שנחשבה לנקודת שפל, שאחריה הוא הוסיף להידרדר עד שאיבד את השליטה באי.די.בי וככל הנראה את מרבית רכושו האישי. אבל הוא היה אז עדיין בעל כוח רב, והיה נשאר כזה אילו הצליח לשמר בידיו את השליטה בחברה. בסיס הכוח העיקרי שלו היה כלל ביטוח, חברה מרכזית באי.די.בי המנהלת נכסים בשווי 150 מיליארד שקל. חברת ענק כזו יכולה לרומם הנפקות ולהכשילן; להכתיב לעשרות חברות את גובה הריבית שישלמו בשוק; לאשר או לפסול מענקי שכר ובונוסים למנהלים הבכירים של החברות. גם החברות האחרות שבקבוצת אי.די.בי הן מקור לכוח, השפעה וקשרים: הן מעסיקות סביבן רואי חשבון, עורכי דין, פרסומאים וספקים גדולים – ולכולם כדאי מאוד להיות "חברים" של הבוס הגדול, והכי חשוב – לעולם לא להרגיז או לאכזב אותו.
דנקנר. רבים מהאנשים המוזכרים כשותפים להנפקה בקושי מכירים אותו | צילום יח"צ: אליקו
איש מהמעורבים בהנפקת החברים של דנקנר לא עשה שימוש בכספי ציבור. לא מדובר בקרנות פנסיה או בקופות גמל שהשקיעו את כספי עמיתיהם במסגרת ה"חברות" עם איש העסקים. הסיבה היא שמי שהיה משקיע כספי "יתומים ואלמנות" בהנפקה הזו היה חושף עצמו לתביעות ענק. כפי שדנקנר עצמו מודה במשתמע, זו היתה השקעה בסיכון גבוה מאוד, וכל מי שעיניו בראשו יכול היה לראות זאת.
אבל גם בהנפקות והשקעות שבהן הסיכון פחות זועק לשמים, יש ויש סחר סוסים. בעבר, לפני שהרגולציה מיתנה את שיקול דעתם העצמאי של מנהלי הגופים המוסדיים, הדברים היו כמעט גלויים. מי שהיה בסוד העניינים היה יכול לדעת מראש מיהן הקבוצות המקדמות בשיתוף פעולה הדדי האחת את האינטרסים של השנייה, ומי לא ישתתף בהנפקה מסוימת, לא חשוב כמה כדאית היא. גם היום, כאשר הפיקוח חמור יותר, נותר בידי מנהלי ההשקעות מרחב מספיק לשיקול דעת, המאפשר לשיטה להמשיך לפעול, כמעט באין מפריע. וישנם, כמובן, גם אותם היועצים וחברי ועדת השקעות, אשר יתנו את הגיבוי לכל החלטה "נכונה".
|
|