עשרים שנה, ואין תוצאות: המודל הכלכלי השבור של איטליה

איטליה מתאמצת להרכיב ממשלה, לאחר שמפלגות פופוליסטיות משני צדי הקשת הפוליטית זכו ביותר ממחצית הקולות בבחירות האחרונות במדינה, ובכך הוכיחו שהגל הפופוליסטי באירופה עדיין לא הגיע אל קצו. חוב ציבורי גבוה וכלכלה שנאבקת על שרידותה הופכים את איטליה לעקב האכילס של אזור האירו.

לפני כארבע שנים כתבתי כתבה מזלזלת למדי על איטליה: פתאום זה הכה בי שמערכון "התוכי המת" של מונטי פייטון מהווה אולי כלי הניתוח הכלכלי הטוב ביותר של המדינה. ארבע שנים מאוחר יותר, אני עדיין חושב כך. אתם יכולים למצוא את המאמר המקורי כאן – אני מאמין שתמצאו אותו משעשע למדי, במיוחד אם אתם מכירים את הגאונות הקומית של מונטי פייטון. כאן אציג רק כמה נקודות חדשות ונתונים מעודכנים.

מה קרה, או לא קרה, בכלכלה האיטלקית | צילום: Sutterstock

משבר ההגירה היווה המניע העיקרי של הגל הפופוליסטי הזה; אבל בנוסף לכך, הוא השתלב גם עם חוסר שביעות הרצון הרחב בציבור מהכלכלה. זאת, למרות שהכלכלה האיטלקית חוותה עלייה בשלוש השנים האחרונות, וב-2017 היא רשמה צמיחה מוצקה של 1.5% בתמ"ג שלה.

מדוע חוסר שביעות הרצון מהכלכלה עולה דווקא כשהכלכלה עצמה מתאוששת? מסיבה פשוטה מאוד, לדעתי: תת הביצוע הכלכלי ארוך הטווח של איטליה הוא כל כך חמור ומושרש, עד שהשיפור המחזורי הנוכחי בקושי משנה משהו. קחו בחשבון למשל:

ההכנסה הריאלית לנפש עלתה בשנה שעברה רק כמעט מעל לרמה של 1998. משמעות הדבר היא שרמת החיים נותרה פחות או יותר זהה כשם שהייתה לפני 20 שנה. במהלך אותה התקופה, הנתון עלה ב-28% בגרמניה, וב-17% בצרפת. זו אינה רק תוצאתו של המיתון הכפול שהכה באירופה (2008-9 ו-2012-13): ההכנסות הריאליות לנפש קפאו באיטליה גם בין שנת 2000 לשנת 2005, הרבה לפני המשבר הכלכלי.

אבטלה בקרב צעירים עומדת כיום על 37%. מרבית המשקיפים על הזירה האיטלקית מאשימים בכך את שני המשברים האחרונים ואת מדיניות הצנע שננקטה על מנת לשמור על הגירעון התקציבי תחת שליטה. אלא שאבטלת צעירים באיטליה הייתה גבוהה מאז ומעולם: בין 1994 ל-2000 למשל, כשהכלכלה התרחבה בקצב שנתי ממוצע של 2% – הקצב הממוצע הגבוה ביותר שלה ב-30 השנים האחרונות – אבטלת הצעירים עמדה על 33%. תנו לי לחזור על כך: בתקופה שבה הצמיחה האיטלקית הייתה בשיאה, אחד מכל שלושה אנשים צעירים היה מובטל – כמעט כמו היום. אי אפשר להאשים בכך את הצנע, אי אפשר להאשים בכך את המשבר האחרון ובאמת שאי אפשר להאשים בכך את הרובוטים: מדובר בבעיה מבנית חמורה של הכלכלה האיטלקית.

אותו דבר נכון לגבי הגידול הדל בפריון האיטלקי: במשך 20 השנים האחרונות הפריון כמעט ולא השתנה, ונע כלפי מעלה בשיעור קפוא כמעט של 0.2% בשנה. שעת עבודה איטלקית אחת מניבה היום בקושי 4% יותר בתפוקה, בהשוואה ל-20 שנה קודם לכן – מה שמסביר מדוע ההכנסה הריאלית קפאה. היעדר גידול בפריון היא הבעיה מספר אחת של איטליה, ולא האירו – שהפך באיטליה לשעיר המועדף לעזאזל. להחזיק במטבע משל עצמך זה לא תרופה לכל מחלה, ובנק מרכזי עצמאי לא יכול להדפיס רמות חיים גבוהות יותר – תשאלו את ונצואלה או את זימבבואה.

בתעשייה האיטלקית עדיין ניתן למצוא כיסים של מצוינות ברמה עולמית, לרבות בטכנולוגיות מהשורה הראשונה. חלק מהחידושים האחרונים, כמו למשל הדפסה תלת ממדית, יכולים לשחק לטובתה של איטליה בכך שיאפשרו לה יעילות גבוהה יותר, בקנה מידה קטן יותר. מנגד, הם יכולים גם להאיץ את הידרדרותה הכלכלית, אלא אם איטליה תפעל במהרה על מנת לשפר את מצבה בתוך הכלכלה העולמית, שמתאפיינת בתחרות רבה.

עשרים שנה של קיפאון שחקו את רמות החיים והוציאו את הרוח מהביטחון שיש לאיטלקים לגבי העתיד לבוא, מה שדוחף את הצעירים לעזוב את המדינה במספרי שיא. בינתיים, החוב הציבורי עלה לכ-130% מהתמ"ג. על הרקע הזה, כלי המדיניות הכלכלית שהוצעו במהלך מערכת הבחירות האחרונה נעו בין הכנסה בסיסית אוניברסלית לכל האזרחים, דרך קיצוץ במסים ללא הפחתה מקבילה בהוצאה הציבורית ועד לביטול הרפורמות האחרונות בשוק קרנות הפנסיה. אף אחת מההצעות הללו אינה ריאלית – או ברת השגה. להעמיד פנים שהבעיה לא קיימת לא יגרום לה להיעלם. הפתרונות ברורים מאליהם, אבל קשים: יותר רפורמות, מערכת חינוך טובה יותר ומגזר ציבורי רזה יותר. שינוי לטובה יכול להתחיל רק אחרי שאיטליה תכיר בכך שהתוכי הזה מת.

התוכי הזה מת. לא נח | יוטיוב