באוגוסט 1999, מינה נשיא רוסיה, בוריס ילצין, את ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין לראשות הממשלה. פוטין בדיוק סיים קדנציה מוצלחת כראש הפס"ב, שירות הביטחון הפנימי של רוסיה, אך היה אנונימי בזירה הלאומית. מינויו לתפקיד עבר ללא תגובות מיוחדות ולא לחינם – פוטין היה ראש הממשלה החמישי שילצין מינה בתוך 18 חודשים בלבד. היו אלו שנות המשבר הקשות של רוסיה וההנהגה התקשתה לייצב את המדינה. ארבעה חודשים לאחר מכן, ב־31 בדצמבר 1999, התפטר ילצין והותיר את הבמה לפוטין כי "רוסיה צריכה מנהיג חדש לאלף החדש".
הכתבה מופיעה בגיליון פברואר 2020 של פורבס ישראל. לרכישת הגיליון לחצו כאן
עשרים שנה לתוך המילניום הנוכחי, ופוטין עדיין איתנו. את הכלכלה הרוסית הוא ייצב בתוך שנים ספורות, הרבה הודות להשתלטות אגרסיבית על אוצרות הטבע שנשדדו מרוסיה המתפוררת של שנות ה־90, ומינוף השליטה בתחום הגז הטבעי והנפט לצמיחה כלכלית ולצבירת עמדות כוח במאבקים גיאו־פוליטיים. אלא שאז הגיע הסכסוך באוקראינה ב־2014 והסנקציות המערביות שחתכו את התוצר הרוסי בכשליש והצניחו את הכלכלה הרוסית, שגם כך סבלה משחיתות, למיתון שנמשך מספר שנים.
מכל כיוון
בחודשים האחרונים השיקה רוסיה, כמעט במקביל, מספר צינורות חדשים שאמורים להזרים מזומנים לקופת הקרמלין. בין היתר, הצינורות האלו אמורים לצמצם את התלות שלה בייצוא גז לאיחוד האירופי, ובייחוד דרך מדינות מזרח אירופה ובראשן אוקראינה. במזרח הרחוק הושק פרויקט "עוצמת סיביר" שכולל צינור של כ־4,000 ק"מ להולכת גז טבעי לסין. התוכנית להקמת הצינור סוכמה בעסקת ענק של 400 מיליארד דולר ל־30 שנה. מכירת הגז אמורה לסייע להקפיץ את הסחר בין שתי המדינות מ־87 מיליארד דולר ב־2018 ל־200 מיליארד דולר ב־2024. במקביל, מתנהל מו"מ בין הצדדים להנחת שני צינורות נוספים.
באירופה התכווננה רוסיה להשיק שני צינורות שיזרימו גז ליבשת מדרום ומצפון, במטרה לעקוף את אוקראינה. בדרום, מדובר בצינור "הזרם הטורקי" – צינור שנמתח על פני 930 ק"מ, כולל על קרקעית הים השחור. כמחצית מהגז שיזרום בו מיועד למכירה לאיחוד האירופי, דרך טורקיה. עסקה זו, ביחד עם מכירת מערכת הנ"מ המתקדמת של הרוסים, ה־S400, שהביאה לגירושה של טורקיה מתוכנית ה־F35, מבססת את השפעתה של רוסיה על טורקיה, בשעה שזו מסתכסכת עם אירופה בסוגית הפליטים ועם ארה"ב סביב עסקאות נשק והטיפול בכורדים.
בצפון אירופה, צינור "הזרם הצפוני 2", שבין רוסיה לגרמניה, היה אמור להגדיל משמעותית את כושר האספקה הישיר של רוסיה לשכנתה במערב ומשם למערב אירופה. זמן לא רב לפני השלמת הצינור, הטילה ארה"ב סנקציות על החברות שהשתתפו בהנחת הצינור בניסיון לצמצם את הדומיננטיות הרוסית על שוק הגז באירופה. העבודה על הזרם הצפוני נעצרה כשנותר להניח עוד 100 ק"מ של צינור. בחברת הגז הרוסית גזפרום הודיעו כי יבצעו את שארית הפרויקט בעצמם, מה שיעכב את לוח הזמנים במספר החודשים, אך לא ישנה את התוצאה הסופית.
ובכל זאת, העיכוב בהשלמת הצינור אילץ את גזפרום לחתום על הסכם חדש עם אוקראינה לאספקת גז טבעי לאירופה דרך קייב. הסיטואציה הכניסה את רוסיה למשא ומתן בעמדת נחיתות – כ־40% מהגז שרוסיה מוכרת לאיחוד זורם דרך אוקראינה, נתח שמוסקבה לא יכולה לוותר עליו בלי אלטרנטיבה ראויה. אך בלית ברירה נחתם הסכם, שלא רק הרוסים מרוצים ממנו (כמו בדרך כלל), אלא גם האוקראינים – רוסיה נאותה לשלם לאוקראינה פיצויים בגובה של כמעט 3 מיליארד דולר כדי ליישב סכסוך קודם בין חברות האנרגיה של שתי המדינות ובתמורה אוקראינה הסירה תביעות ענק אחרות.
הרוסים הבטיחו עוד חמש שנים של הזרמת גז דרך אוקראינה, מספיק בהחלט כדי לפצות על העיכוב בהנחת הצינור הצפוני. אוקראינה, ש־5% מהתקציב השנתי שלה מגיע מהעמלה שהיא גובה על הזרמת הגז הרוסי לאירופה, השיגה הבטחת הכנסה לעוד חמש שנים נוספות.
הסנקציות של ארה"ב על פרויקט הגז הרוסי זכו לביקורת לא רק במוסקבה, אלא גם בברלין. עבור הנשיא טראמפ, שאחראי להגדלה דרמטית בייצוא של גז טבעי מארה"ב, כל התחזקות רוסית היא לא רק פגיעה גיאו־פוליטית, אלא גם פגיעה עסקית. מבחינתה הרוסים, ההתערבות האמריקאית היא צעד נוסף במתיחות הגואה בין שתי המעצמות.
רשימת
נקודות החיכוך בין הצדדים, כך נראה, רק הולכת ומתארכת בשנים האחרונות: באוקראינה
עדיין לא נראה פתרון באופק; בטורקיה, כאמור, עסקת נשק עם רוסיה הובילה לסנקציות
אמריקאיות וגם במצרים נשמע איום דומה; ובשנה שעברה ארה"ב פרשה מאמנת הסכם
פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני (INF) של רייגן
וגורבצ'וב בטענה כי הרוסים מפרים אותה עם ניסויים של טילים חדשים.
זו
הכלכלה, טמבל
כל המאבקים האלו לא חדשים וגם היחסים בין שתי המעצמות כבר ידעו עליות ומורדות. מה שכן חדש, הוא שהמתיחות הנוכחית אינה מביאה, כבעבר, לתמיכה גורפת בפוטין. רק לפני שנתיים, במרץ 2018, זכה פוטין ל־76% מהקולות בבחירות הרביעיות שלו לנשיאות. זהו שיעור התמיכה הגבוה ביותר לו זכה, מה שאוטומטית הופך גם לשיעור התמיכה הגבוה ביותר אי פעם לנשיא רוסי בעידן המודרני.
אלא שמאז חלה ירידה משמעותית בשיעורי התמיכה בו, בעיקר עקב תסיסה גוברת והולכת ברוסיה בשל רמת החיים הנמוכה. דו"ח עוני שפורסם באפריל 2019 העלה כי כ־80% מהמשפחות מתקשות לגמור את החודש וכשליש מהרוסים לא יכולים להרשות לעצמם יותר מזוג נעליים אחד.
הנתונים הללו הם תוצאה, בין היתר, של המיתון שהכה ברוסיה בשנים 2017־2014 כתוצאה מהסנקציות המערביות. פוטין הבטיח להילחם בעוני אך היעדר הישגים, לצד העלאה של גיל הפנסיה והמע"מ, הביאו לרמת האמון הציבורי בו להיחתך בכמעט חצי בתוך שנתיים, לרמה של 35% – שפל של 13 שנה עבורו. בספטמבר ספגה מפלגת "רוסיה המאוחדת" של פוטין מפלה כשמספר המושבים שלה בבחירות המקומיות במוסקבה ירד בשליש והיא רק בקושי שמרה על רוב.
פוטין עתיד לכהן עד 2024, אז יהיה בן 72, והוא כבר משתעשע ברעיון של שינוי החוקה על מנת לאפשר לו להתמודד שוב בבחירות 2024. פוטין כיהן שתי כהונות של ארבע שנים עד 2008, ואז פינה את מקומו לבן טיפוחיו דמיטרי מדבדב, כשהוא עצמו עובר לתפקיד ראש הממשלה, תוך שהוא מדגיש את חשיבות כיבוד החוקה הרוסית שלא מאפשרת יותר משתי כהונות רצופות כנשיא. ב־2012 חזר פוטין לכס הנשיאות, ונבחר לשתי כהונות נוספות של שש שנים כל אחת. בחודשיים האחרונים הוא התחיל לפזר רמזים שאולי הפעם יש על מה לדבר בעניין של שינוי החוק כדי להתמודד שוב.
באמצע חודש ינואר, בנאום על מצב האומה, הציע פוטין רפורמות בחוקה שיאפשרו לו להמשיך לכהן גם מעבר ל־2024 והוסיף גם הצעה לחזק את הממשלה והשרים. מיד לאחר מכן, התפטר במפתיע ראש הממשלה מדבדב, ועימו התפטרה כל הממשלה. במקום מדבדב המוכר מינה פוטין את מיכאיל מישוסטין, שכיהן כראש רשות המיסים ברוסיה בעשור האחרון. מישוסטין הוא טכנוקרט שאמור להתמקד בשיקום הכלכלה.
הצעד הזה, כך נראה, היה ניסיון של פוטין להסית את הזעם הציבורי על המצב הכלכלי לעבר הממשלה, והרחק ממנו. באופן מסורתי ברוסיה, הנשיא אמון על יחסי החוץ והביטחון וראש הממשלה על ענייני הפנים ובראשם הכלכלה. אלא שאחרי כל כך הרבה שנים, פוטין הוא רוסיה והכל דבק בו. סקר שנערך כשבועיים לאחר המהלך הדרמטי העלה כי נמשכת מגמת הכרסום ברמת האמון שהרוסים רוחשים לנשיאם.
על מנת לאשר את הרפורמות שהציע, הבטיח פוטין לקיים משאל עם בקרוב. אם לא יתחרט, ואם תמשיך התסיסה הציבורית, אנחנו עשויים לקבל בחירות דרמטיות באמת ברוסיה, שיקבעו אם פוטין יישאר בקרמלין עד שיימאס לו, או שמי שהרים את רוסיה מהקשרים והחזיר אותה לשולחן המעצמות, ימצא עצמו מחוץ למשחק.
הכתבה מופיעה בגיליון פברואר 2020 של פורבס ישראל
צילום התמונה הראשית: shutterstock
