|
"תרמית פונזי", המכונה לעתים גם "משחק פירמידה", היא אחת ההונאות המפורסמות והנפוצות בשוק ההון. התרמית בנויה על תאוות הבצע של אנשים שאינם מתעניינים
יתר על המידה במקורות הרווח. מארגן התרמית מבטיח למשקיעים תשואה גבוהה וחריגה מהמקובל, המשקיעים נכנסים למשחק ורואים שהעסק עובד יפה: הם משקיעים, והנוכל משלם להם תשואה גבוהה כמובטח. עד מהרה מתפרסם הנוכל כבנקאי השקעות מהימן
המצליח להשיג תשואה ביונית. עוד ועוד משקיעים ממהרים להפקיד את כספם בידיו, בלי לדעת שהתשואה הנאה מגיעה מכספים שהפקידו אנשים אחרים. ככל שהמשחק נמשך, מתקשה הנוכל להמשיך לשלם למשקיע אחד את כספו של משקיע אחר, והעסק קורס.
השיטה נקראת על שם צ'רלס פונזי, נוכל אמריקאי שפעל כך בתחילת המאה. היא שוחזרה על ידי ברנרד מיידוף שנעצר ב־ 2009 לאחר שהודה שגנב מלקוחותיו כ־ 180 מיליארד דולר. אם נראה לכם שתרגילים מסוג זה אינם יכולים לקרות לכם, כדאי שתחשבו שוב,
מפני שמשחק פירמידה מסוג זה מנוהל בימים אלה על ידי משרד האוצר בכבודו ובעצמו.
המפקחת על הביטוח יודעת היטב שמדובר במשחק מסוכן ובוודאי בלתי הוגן, אבל הטיפול בפרשה מתעכב. מתברר שהפורשים מעבודה הזוכים לקצבה מקרנות הפנסיה המאוזנות
מקבלים קצבה הגדולה בכ־ 10% מזו המגיעה להם. הסיבה לתשלום היתר נעוצה בחישובים מוטעים של התשואה על השקעתם. עודף התשלומים משולם על חשבון חוסכים אחרים המפקידים מדי חודש כסף בקרן הפנסיה שלהם, ובטוחים שהכספים שמורים להם לעת פרישה.
צילום: thinkstockphotos
בפועל משמש חלק מהכספים למימון פנסיה של פורשים אחרים. כאשר גילו באוצר את ה"חור", ביקשו אנשי אגף שוק ההון, בראשות דורית סלינגר, לתקן את המעוות בדרך הרגילה – קיצוץ קצבאות הפנסיה ב־ 10% והתאמתן לחיסכון שצברו המבוטחים. אולם
ההחלטה להוציא לפועל את הקיצוץ הנדרש מתעכבת זה קרוב לשנה. בינתיים מאבדים החוסכים עשרות מיליוני שקלים בשנה לטובת "עמיתיהם", שמקבלים קצבה שאינם זכאים לה.
הסיבה לעיכוב הטיפול בפרשה אינה ברורה. גורמים באוצר טוענים שהשר לשעבר יאיר לפיד התנגד מטעמים פוליטיים לקיצוץ בקצבאות, והורה למצוא פתרון אחר שטרם נמצא. באוצר
לא הכחישו השבוע את הטענה. אבל לפיד כבר אינו במשרד, ואין סיבה שמשחק פונזי יימשך על חשבון המבוטחים. "בחינת הנושא במשרדנו טרם הסתיימה", נמסר מטעם האוצר. יאיר לפיד סירב להגיב על הדברים.
ריבית נמוכה, דירה יקרה
בנק ישראל הואשם לעתים תכופות כגורם המרכזי לעליית מחירי הדירות. הריבית הנמוכה שהנהיג הבנק מאז המשבר הכלכלי מקלה על רוכשי הדירות לממן את הרכישה באמצעות משכנתה נוחה. משקיעים המתקשים להשיג תשואה על כספם העדיפו לרכוש דירה וראו את
ערך הנכס שלהם עולה בקצב ריאלי של 9% לשנה.
אולם דוח המבקר אינו מטיל על הבנק המרכזי את האחריות, בטענה שעליית מחירי הדירות היא תוצאת לוואי של מדיניות הבנק, המכוונת לטובת כלל המשק. בכך מצטרף המבקר להסכמה הכללית בין הכלכלנים, שהמקור העיקרי לעליות המחירים הוא המחסור בדירות.
הפחתות הריבית מותאמות למגמה העולמית של ריבית נמוכה, ולפחות עד כה שמר בנק ישראל על ריבית גבוהה מהריבית באיחוד האירופי ובארה"ב. בכל המדינות הביאה הריבית הנמוכה לעלייה במחירי הנדל"ן, אבל ברוב המקומות לא נוצר מחסור כה חריף כמו בישראל.
הבעיה המאלצת את המדינה להתמודד חזיתית עם משבר הנדל"ן אינה המחירים, אלא המחסור הפיזי בדירות, המשתקף בחוסר היכולת של חלק ניכר מהרוכשים להגיע לבעלות על דירה או אפילו לשכור דירה למגורים. בוועידת הנדל"ן שיזם העיתון "גלובס" אמר השבוע מנכ"ל בנק מזרחי טפחות, אלדד פרשר, כי למשפחה מהעשירון התשיעי בישראל אין אפשרות לרכוש דירה באמצעות משכנתה, גם אם יש בידיה הון עצמי המהווה 40% ממחיר
הדירה. מבקר המדינה הציג את הבעיה באופן מתון יותר: כאשר הוצאות רכישת הדירה עוברות את קו 30% מהכנסת המשפחה, היא נאלצת לוותר על צרכים חיוניים על מנת לעמוד בתשלומים. זהו המצב שבו נמצאים, להערכת המבקר, כ־ 285 אלף משפחות בישראל.
ומה היה קורה אילו הריבית הייתה גבוהה יותר ומחירי הדירות נמוכים יותר? לדעת פרשר, מצבן של המשפחות לא היה משתנה בהרבה: הכסף שהיה נחסך בתשלום על הדירה היה מתווסף לתשלומי הריבית, וההוצאות היו נשארות בעינן. לא מספיק לתכנן דוח המבקר דן בעיקר במחדלי המוסדות הממשלתיים בתחום התכנון והבנייה ובתחום שיווק המגרשים. ההנחה של מחבר הדוח הייתה שאם המדינה רק הייתה דואגת ל"מלאי תכנוני" של מגרשים
שעליהם ניתן לבנות, היו הקבלנים בונים את כל הדירות המתוכננות ומחסלים את עודפי הביקוש ל־ 114 אלף דירות.
המדינה שולטת כידוע ב־ 90% מהקרקעות הפנויות, וברור שהיצע מגרשים הוא תנאי מחייב לבנייה. המבקר אינו מציע למכור את המגרשים בהנחה כאמצעי להוזלת הדיור: בחינת המקרים שבהם מכרה המדינה מגרשים במחיר נמוך העלתה שהקבלנים גרפו את הרווח,
בעוד רוכשי הדירות שילמו את המחיר המלא.
עודף ביקוש או חוסר היצע? | צילום: מרק ישראל סלם
הגדלת היצע המגרשים אינה מבטיחה את רכישתם. כבר כעת מתקשה רשות המקרקעין לשווק חלק מהמגרשים שאותם הציעה לאחרונה, מחמת היעדר ביקוש. הסיבה, אומרים הקבלנים, היא שמחירי המינימום שנקבעו במכרזים גבוהים מדי. בחלק גדול מהמקרים
רכשו הקבלנים מגרשים, אך הם משהים את הבנייה על מנת לא לגרום לירידת מחירים. לא בכל מקום שבו יש לממשלה קרקע לבנייה מובטח ביקוש במחיר גבוה.
לממשלה יש אומנם עניין ליצור עודפי היצע של דירות במקומות שבהם היא יכולה לעשות זאת, כדי לגרום לירידת מחירים, אבל הקבלנים מעדיפים כמובן לבנות רק במקום שבו הביקוש מובטח, בלי שיצטרכו להוריד מחירים. יש אומנם אזורים שבהם יכולים הקבלנים להגדיל את נפח הבנייה ללא חשש לירידת מחירים, אולם אלה אזורים שבהם ממילא
מלאי המגרשים הפנויים קטן, והבנייה בהם לא תשפיע על תמונת השוק. כדי להדביק את קצב הגידול השנתי במשקי בית, צריך ענף הבנייה להגדיל את תפוקתו ב־ 20% . כדי לסגור את הפיגור שנוצר עקב מחסור בדירות בשנים קודמות, יצטרך הענף להכפיל את
תפוקתו.
הגברת קצב כזו אינה הגיונית, והיא מתכון כמעט בטוח לזעזועים ולקריסות. בינתיים, טוענים הקבלנים, אין בישראל אמצעי ייצור וכוח אדם המאפשרים את הגדלת ההיצע, גם אם היו הקבלנים מעוניינים לבנות. הגדלה משמעותית של הבנייה תיתכן רק במקרים שבהם המדינה תעביר אליה את הסיכון הכרוך בירידת המחירים כתוצאה מהגידול בהיצע, על ידי בנייה עצמית או על ידי ערבויות לקבלנים, כפי שעשתה בתחילת שנות ה־ 90, כאשר התעורר הצורך בבנייה מהירה לקליטת גל העלייה ממדינות חבר העמים.
|
