פתרון מתא הכפפות: נוסחת הפלא לביטול אגרת רשות השידור

אז כמה אנחנו משלמים על אגרת הטלוויזיה והרדיו? על הטופס שקיבלנו הביתה וזכרנו או לא לשלם בזמן כתוב 356 שקלים. זהו הסכום הבסיסי המוטל על כל בעל מקלט טלוויזיה, עשיר או עני. אבל רובנו משלמים הרבה יותר: לרוב מדובר באגרה משמעותית בגובה 400 שקלים בשנה, ויש לא מעטים שמשלמים גם 525 ואפילו 675 – כמעט כפול ממחיר האגרה הבסיסית. אולי תתנחמו לשמוע שיש לא מעטים שהמעסיק – קראתם טוב – מקום העבודה, משתתף בתשלום אגרת רשות השידור שלהם. איך זה קורה?

רק יודעי ח"ן יודעים שלאגרה המוכרת הנשלחת לתיבות הדואר מדי שנה יש אחות קטנה וסמויה מהעין: אגרת רשות השידור לרכב. בעבר קיבלו בעלי מכוניות אגרת רדיו לרכב לתשלום עם טופס הרישיון. מי שהיה ברכבו רדיו (לא לכולם היה) שילם את האגרה ונדרש להראות את הקבלה במבחן הרישוי השנתי (טסט). לימים, כאשר בכל רכב הותקן רדיו, הפכה אגרת הרדיו לחלק מתשלום הרישיון, ובשלב מסוים נמחק פירוט האגרות מאגרת הרכב. 

אם יש נהג שאינו מחזיק מכשיר רדיו במכוניתו, אין לו אפשרות של ממש להימנע מתשלום "אגרת הרדיו", וסביר מאוד שהוא אפילו שאינו יודע שאינו משלם עבור הרדיו שאין במכוניתו.
במובן מסוים, תשלום האגרה לרכב הוא פרוגרסיבי, מפני שהוא משולם בהתאם למספר המכוניות שיש למשפחה. מאידך, מי שיש לו רכב על חשבון העבודה נהנה מהשתתפות מעביד גם בתשלום זה.

יש מידה רבה של אי צדק וחוסר הוגנות בעובדה שתשלום אגרת רשות השידור לרכב הועלם מעין המשלמים, והפך למעשה לחלק מתשלום אגרת הרישוי. עם זאת, שרדה האבחנה בין שתי האגרות באתר משרד התחבורה, המפרט את גובה האגרות לרכב.

בניין הנהלת רשות השידור ברחוב יפו בירושלים | צילום: מתוך ויקיפדיה

כיום עומדת "השקיפות" של אגרת רשות השידור לרכב בבסיסה של רפורמה המתוכננת במשרד התקשורת להעלמת "אגרת רשות השידור". מדובר ככל הנראה במס השנוא ביותר על הציבור. התשלום אמנם זניח כמעט, 356 שקל לשנה, אבל הוא נתפס כגבוה ומיותר נוכח השירות העיקרי שהוא מציע בתמורה: שידורי הערוץ הראשון. רבות דובר בשחיתות הקשה שפשתה בערוץ, בניהול הכושל ובמינויים הפוליטיים שערערו לחלוטין את אמון הציבור בשירות.

הרשות אחראית גם לשידורי הרדיו, הנהנים מרמה מקצועית טובה ורמת שחיתות קטנה יותר, אבל הרדיו מספק גם שירותי פרסום ומתחרה בתחנות מסחריות, ולכן קשה להסביר מדוע הוא נזקק למס מהציבור. המנגנון הבזבזני והבלתי יעיל של גביית האגרה – הוצאות הגבייה מגיעות לכ-20% מההכנסות שהיא מניבה – מעלה מדי פעם את הדרישה שגם אם האזרחים צריכים לממן את השירות הציבורי, מוטב לגבות את עלותו באמצעות מנגנון המס הכללי.

מצדדי האגרה נוהגים לומר שהיא נדרשת כדי לשמר את מעמדה העצמאי של הרשות. אילו הייתה תלויה בתקצוב המדינה, היו מנהלי הרשות נתונים ללחצים מנהליים ופוליטיים ולא היו יכולים לספק שירות מקצועי ונקי מהשפעה. אולם השנים שעברו מאז נחקק חוק רשות השידור והתנהלות הרשות רוקנו את הנימוק הזה מתוכנו.

האוצר אינו מתקצב אמנם את כל הרשות, אבל מחדלים ניהוליים ובזבזנות הכניסו את רשות השידור לגירעונות כבדים והיא תלויה בתקציבי האוצר לקיומה. בשנה האחרונה הפכה תלות הרשות באוצר מוחלטת. האוצר שולט לא רק בהזרמת המזומנים שנועדו לאזן את עודף ההוצאות של הרשות, אלא גם בקביעת סכום האגרה השנתית, הנקבע רשמית על ידי הכנסת.

הסכם הרפורמה שהוצג כתנאי להמשך פעילותה של הרשות נחתם על פי התנאים שהכתיב האוצר, וכעת, לאחר שהוחלט לבטל את ההסכם, עומדת רשות השידור על סף סגירה.
האגרה לא הצילה את הרשות גם מלחצים פוליטיים שהפכו את הרשות ועובדיה לבובות של פוליטיקאים. יש הנוטים לחשוב שהכפיפות הפוליטית של הרשות לפוליטיקאים גברה לאחרונה, בעקבות האירוע המביך בו צונזר תשדיר פרסומי שמתח ביקורת על אורחותיה הבזבזניים של אשת ראש הממשלה. במקרה אחר ניסו שליחי הפוליטיקאים ברשות להציב מגיש מטעמם בתוכנית בוקר, לצד המגישה קרן נויבך, הנוקטת גישה ביקורתית כלפי השלטון בתחומי כלכלה וחברה.

אבל ההטיה הפוליטית השתרשה ברשות במשך שנים רבות. מאז ומעולם לטשו פוליטיקאים את עיניהם לרשות ועשו בה כבתוך שלהם. כתבים פוליטיים השכילו לספק לאדוניהם הפוליטיים "שוחד מיקרופון" בתמורה לקידום. הפוליטיקאים בחשו במינויי הבכירים באמצעות מינויים למועצת הרשות, ובמשך השנים חלחלה השליטה הפוליטית גם לדרגים נמוכים, עד שתפקידים של מגישי תוכניות הפכו לחלק מחלוקת השלל הפוליטיים.

אבל גם לאחר שהוכח מעל לכל ספק שאגרת רשות השידור אינה ממלאת את תפקידה ואינה תורמת דבר להתנהלותה המקצועית, אין כנראה כוונה לבטל את האגרה. מצדדי האגרה ממשיכים לטעון שבאמצעות מהלכים משלימים לבידוד הרשות מהשפעה פוליטית, האגרה צריכה לסייע לשימור השידור הציבורי. אבל אפשר להתייחס להסבר בחשדנות: הגורם השולט במהלכי השיקום של הרשות הם אנשי אגף התקציבים באוצר, ולהם אין שום עניין בהפיכת תקציב רשות השידור לחלק מתקציב המדינה.

ניידת שידור של קול ישראל | צילום: מתוך ויקיפדיה

בין הלחץ הציבורי לביטול האגרה ועמדת האוצר המבקשת לשמור על הרשות כמוסד חוץ תקציבי, אגרת הרכב יכולה לשמש פתרון פלא: ההכנסות מאגרת הרכב מהוות למעלה משליש מהכנסות הרשות. עלות הגביה אפסית, מכיוון שהרשות במקרה זה היא טרמפיסטית על מערכת הגביה של משרד התחבורה. בעוד שההתחמקות מתשלום האגרה המגיעה לבתים הפכה לספורט לאומי, כמעט שלא ניתן להתחמק מתשלום אגרת הרכב ואיש אינו מתלונן עליה (בין היתר מפני שהמשלמים אינם מודעים כלל לאגרה ולאופן הגביה).

מכאן קצרה הדרך לתוכנית התקצוב החדשה של רשות השידור: העלאה משמעותית במחיר אגרת רשות השידור לרכב לכ-250 שקל לשנה, קיצוץ והתייעלות של הרשות עצמה באמצעות פיטורי מאות עובדים ושיפור הכנסות, והפרס הגדול: ביטול האגרה המשוקצת, הנשלחת מידי שנה מיליון וחצי משפחות בישראל. אז יישאר לאנשי משרד התחבורה רק להסביר את פשר ההתייקרות הפתאומית באגרת הרישוי לרכב.

כל ממשלות המחדל

וידויה המדהים של גולדה מאיר שהתפרסם בערב יום כיפור, עורר חרדות קדומות: בפרוטוקולים שנחשפו הודתה ראש הממשלה בתקופת מלחמת יום הכיפורים כי לא הייתה מצוידת בידע הצבאי הנדרש כדי להתמודד עם קביעותיהם הפסקניות של ראשי הצבא, שהבטיחו לה שלא צפויה מלחמה מול מצרים. חוסר היכרותה של מאיר עם הנושאים הצבאיים והמודיעיניים מנע ממנה גם להציג לגנרלים את השאלות הנכונות, ולדרוש מהם לחשוף בפניה את החומר המודיעיני עליו הם נסמכים.

לאחדים מהמתדיינים בלשכות נשמעה הסיטואציה מוכרת, ולא מהעבר הרחוק: בזה אחר זה מונו למשרד האוצר שני שרים חסרי כל ניסיון או ידע מוקדם בנושאים הכלכליים: יובל שטייניץ והשר הנוכחי, יאיר לפיד. כמו מאיר, מול ראשי הצבא ניצבו שני השרים, איש בתורו, מול פקידי האוצר מבלי שיוכלו לבקר או לשנות את התקציבים שהוגשו לאישורם. 

שטייניץ היה רכיכה פוליטית ששאב את כל כוחו מראש הממשלה. אם היה בעל אוטוריטה מקצועית כלשהי, יכול היה לבסס לעצמו מעמד עצמאי למרות נחיתותו הפוליטית. כהונתו הסתכמה כזכור בכמעט אסון: הוא נכנע לתביעות להגדיל הוצאות ללא כיסוי תקציבי, ולא יכול היה לאזן את גידול ההוצאות בהטלת מסים מתאימים. כישלון גדול נוסף של שטייניץ היה התנפחות מחירי הדיור – תוצאה ישירה של מדיניות כלכלית שהנהיג המשרד בראשותו.

שטייניץ ולפיד. חסרי כל ניסיון או ידע מוקדם בנושאים כלכליים | צילום: מרק ישראל סלם

שטייניץ יכול היה רק להבטיח "פטיש חמש-קילו" על המחירים, אבל לא השכיל לנקוט בפעולות אפקטיביות לשינוי המגמה. לזכותו של שטייניץ ייאמר שלמרות תפקודו הכושל לא התמוטט המשק, ואף צמח בקצב נאה יחסית. בורותו בענייני כלכלה גרמה נזקים קשים, אך לא הביאה לאסון.

גם לפיד, עם קצת מזל, יכול לסיים קדנציה ללא אסון כלכלי, גם אם ניהול המשק תחת ידיו נראה כשרשרת מתמשכת של טעויות. הפצצה שהשאיר שטייניץ בלשכת האוצר עדיין מתקתקת, והמחקר שפרסם בנק ישראל הגביר מאד את קולה: בועת הנדל"ן, על משמעויותיה הכלכליות והחברתיות, ממשיכה להתנפח: העול על בעלי המשכנתאות, שההחזרים תופסים חלק הולך וגדל משכרם, עשוי לדרדר את המדינה כולה למשבר. כשאלפי משפחות יקרסו ולא יוכלו לעמוד במשכנתאות, ייאלצו הבנקים להוציא למכירה את דירותיהם, ולגרום למפולת במחירי הדיור ובשוק האשראי. 

אינסטינקטיבית כמעט, מיהרו רבים, בעיקר אנשי עסקים הקשורים בענף הנדל"ן, להכחיש שסכנה כזו קיימת. אבל זוהי תגובה אופיינית: בועת הנדל"ן הפכה לחלק ממעגל עסקי שלם במשק, ורבים, כולל קופת האוצר עצמה, תלויים בהמשך ההתנפחות ומתקשים להאמין שאסון אמור להתרחש. קשה לדעת מתי תתפוצץ בועת הנדל"ן ומה תהיה עוצמת הפיצוץ. עם קצת מזל, יוכל לפיד להחליק לתפקידו הבא, למרות חוסר האונים שהוא מגלה נוכח האיום המוחשי.

אחרי הכל, אם רק היה אנואר סאדאת מעכב בשנה או שנתיים את מתקפתו, הייתה מאיר נחרתת בהיסטוריה כמנהיגה דגולה, שהדפה בגבורה איומי מלחמה ושלום כאחד.