ציונות או ציניות?

שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

1. בעוד כמה שנים יסתובבו בארץ אקדמאים עם תואר בלימודי הסביבה מבית הספר על שם כימיקלים לישראל ובתי הזיקוק. זה נשמע מופרך, כמעט כמו פקולטה לתזונה מייסודה של מקדונלדס או קורס על השלכות הקרינה בחסות סלקום, אבל זו המציאות של ישראל 2012, מדינה שמשנוררת את עצמה לדעת וחיה מצלחתם של טייקונים. ולטייקונים, כידוע, יש אינטרסים, שהם לאו דווקא האינטרסים שלך ושלי.

הידיעה על השקתו הקרובה של בית הספר לקיימות (התרגום הלא מוצלח של האקדמיה ללשון למונח הלועזי sustainability) במרכז הבינתחומי בהרצליה, תפסה אותי חצוי. הקמת מוסד אקדמי חדש ללימודי הסביבה היא בגדר חדשות נהדרות, אבל מה בקשר לעובדה שהמוסד יוקם בעזרת 7.5 מיליון שקל שזרמו מקופת החברה לישראל, כי”ל ובז”ן, וגם ייקרא על שמן? עד כמה באמת אפשר להיות אקדמאי חופשי, ביקורתי ופורץ דרך, כשהכיתה המאובזרת והנוחה שבה אתה מקשיב להרצאה, נבנתה מכספי תאגיד שלפעילותו השלכות דורסניות על הסביבה?

מכיוון שהחיים אינם פשוטים, יש גם נאום הגנה מוכן שאפשר להציג כנגד הטענות האלה. לו נשא את הנאום הזה דוברו של עידן עופר, הוא היה נשמע בערך כך: מה שלא יעשו התעשיינים, אתם, העיתונאים המרושעים ואנשי הסביבה המרירים, תבואו אליהם בטענות. מזהמים – טענות; תורמים ללימודי הסביבה – עוד יותר טענות; מי שמחזיק בבעלות על מפעל בישראל, תמיד חשוד במשהו.

ויש עוד: בשיח הסביבתי שמשגשג בשנים האחרונות, התעשייה נתפסת כאויב והסביבה והתעשייה הן כשני עולמות מקבילים שלא מסוגלים להיפגש. רק שבתעשייה רוצים להנדס מחדש את המרחב הזה ולהציע לסביבה חברות. מי שמתעקש להתבצר בחשדנותו, יראה במיליוני השקלים הללו (כסף זעיר במונחי הרווחיות של החברה לישראל) ניסיון השתלטות כוחני על השיח האקדמי בתחום הירוק; אופטימיסט מושבע, לעומת זאת, יראה בהם תרומה אמיתית של התעשייה לדיון הסביבתי בישראל, וניסיון כן לנתץ את חומת האיבה שמפרידה בין בעלי ההון לירוקים.

אני לא בוחן כליות ולב ואין לי יומרה לדעת מה מניעיהם הכמוסים של פרנסי החברה לישראל, תרכובות ברום ושות’. רק הם יודעים, עמוק בפנים, אם מדובר בציונות או בהתיירקקות (המילה החדשה והדי מוצלחת של האקדמיה לגרינווש). המתבונן מבחוץ נאלץ להסתפק במבחן המעשה: האם בבית הספר לקיימות ילמדו, למשל, על ההשלכות הסביבתיות הקשות שנגזרות מפעילותם של מפעלי ים המלח? האם המרצים או הסטודנטים יהיו חופשיים לבקר את חלוקת הרווח בין המפעלים למדינה שעמדה בשנים האחרונות, כך קבע המשנה ליועץ המשפטי, אבי ליכט, על 13 ל־1? (לטובת התאגיד, כמובן). האם נזכה בעוד כמה שנים לקרוא מחקר מעמיק שנכתב בבית הספר לקיימות ויעסוק בסוגיות האלה?

זה באשר לעתיד. בכל הנוגע לעבר, הביצועים הסביבתיים של החברה לישראל על זרועותיה שוזרים אורות וצללים. בשנים האחרונות השקיעו בבז”ן, בתרכובות ברום ובחברות נוספות מאות מיליוני שקלים כדי לשפר את הפן הסביבתי, להפחית פליטות ולהשתדרג בטכנולוגיות ירוקות.

השפעתם המזהמת של המפעלים הללו הצטמצמה משמעותית לעומת התקופה שבה היו בבעלות המדינה. בז”ן גם מובילה את ההשתתפות בתקצוב שיקום קרקעית הקישון וניקויו מהזיהום ההיסטורי (שחלקו הגדול נגרם בימים שבהם בתי הזיקוק היו חברה ממשלתית). וממש באותה נשימה: מפעלי ים המלח ממשיכים ללטוש עיניים חמדניות להעמקת השאיבה וכריית האשלג, ומשקיעים מאמצים אדירים בצמצום חלקו של הציבור ברווחי העתק. מי ישלם את מאות המיליונים, במקרה הטוב, כשתעלה ההתמודדות עם מכת הבולענים? הכסף הגדול נמצא שם, לא בבית הספר לקיימות בהרצליה. 

במרכז הבינתחומי מבטיחים כי לתורמים הנדיבים לא תהיה כל השפעה על התכנים. הלוואי. במיזם אחר שנהנה מכיסיה העמוקים של החברה לישראל, תוכנית טלוויזיה ירוקה שמגיש בימים אלה גדי סוקניק, התכנים דווקא נראים כמושפעים מזהות הספונסר, כפי שתואר באחרונה בעיתון הארץ. אקדמיה היא לא תוכנית בערוץ הבריאות, אבל זה עדיין לא הופך אותה חסינה בפני תוכן שיווקי.

ואם כבר בתי הזיקוק, לא מזמן הם שלחו זרוע נוספת לעבר המגרש הציבורי, ואימצו את קבוצת הכדורסל של מכבי חיפה (מעתה אמרו: “מכבי בזן חיפה”), שבמקרה או לא שחקניה לובשים באופן מסורתי גופיות ירוקות. גם מקומי וגם ירוק, מה יכול להיות יותר טוב לתדמית? בינתיים, יש רק בעיה אחת: מכבי בזן חיפה דוהרת מהפסד להפסד ונושקת למקום האחרון בליגה. אפשר לאחל לאנשי המרכז הבינתחומי ששם העניינים ילכו קצת יותר טוב.

2. ב’ התקשרה אליי השבוע נלהבת: כמו הורים רבים לתינוקות שנפרדים משלב היניקה, גם היא התחילה באחרונה להתעניין באיכות המזון שאנחנו אוכלים ובדרך שבה מגדלים אותו. וגם היא הגיעה למסקנה שאין סיבה שהתינוקת שלה תגדל על ירקות שרוססו ברעלים. לפיכך, בישרה לי, מעתה בכוונתה לערוך מדי שישי קניות בשוק האיכרים האורגני שבמתחם התחנה בנווה צדק.

כמה הצטערתי לשפוך מים קרים על תוכניותיה: השוק המדובר חדל מלפעול לפני מספר חודשים. זה אכן היה מפעל קסום: חקלאים מכל רחבי הארץ הציעו שם פירות וירקות אורגניים מעולים במחירי שוק, ללא פערי תיווך ובלי חמדנות ישראלית אופיינית. במקרים רבים הקנייה שם הייתה זולה יותר מאשר בשוק הכרמל הסמוך.

אלא שבישראל לכל דבר טוב יש סוף מוקדם מדי. הנהלת המתחם התחלפה והשוק – על אף שהיה תוסס ומשך לקוחות רבים – לא התאים ל”קונספט”, אותה מילה ארורה שמנהלים אוהבים לנפנף בה.

אבל הסיפור הוא לא הנהלת התחנה, אלא ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי. מנכ”לית ארגון החקלאים האורגניים, ד”ר אורנית רז, פנתה אליו עם הצעה כמעט מובנת מאליה: בוא נעביר את השוק לאחד המרחבים המרכזיים בעיר – כיכר הבימה החדשה, שדרות רוטשילד, אולי גן מאיר. חולדאי לא הגיב. בכל כרך מערבי רציני מתקיימים שווקי איכרים תוססים, הם כבר מזמן הפכו לחלק מהתרבות וההווי הגסטרונומי, ורק עיריית תל אביב, שמשקיעה מיליונים במאמץ למתג את עצמה על תקן “עיר עולם”, מתעקשת להחמיץ את ההזדמנות להפוך לאחת כזו. 

שיתוף
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

הרשמה לניוזלטר

כתבות נוספות